"המפגש הראשון בין שני העמים היה כשדמם התמזג והם הקריבו קורבנות יקרים בנפש וברכוש מתוך האמונה באלוהים ולמען המהפכה שנועדה להגן על החופש, על הכבוד ועל המולדת. אחדות השלטון שהוכרז עליה והמיזוג בין שני העמים – שהם בעצם על פי ההיסטוריה והמציאות עם אחד – קדמו לאחדות בג׳יהאד״.
דברים אלו, המתארים את הקשרים המיוחדים בין העם הפלסטיני והירדני, נכתבו בשנות השבעים בידי פוליטיקאי ירדני-פלסטיני בשם קאסם מוחמד א־רימאווי. הם מחזקים את התדמית החיובית של הקשר בין שני העמים, אולם ההיסטוריה של היחסים בין השניים מורכבת הרבה יותר. מאמר פרי עטו של החוקר הפלסטיני בילאל שלש שפורסם לאחרונה בכתב העת הדו־שנתי אוסטור (ostour) היוצא לאור מטעם המכון הערבי למחקרי מדיניות בדוחה שבקטר, חושף את כתביו המוקדמים של א־רימאווי ומצביע בעזרתם על ההתנגדות העזה של הלוחמים הפלסטינים לסוגיית סיפוח הגדה המערבית לירדן לאחר מלחמת 1948.
יחסו של א־רימאווי לסוגיית הסיפוח הירדני מעניין במיוחד לאור קורות חייו. א־רימאווי נולד ב־1918 בכפר הפלסטיני בית רימא הנמצא צפונית לעיר רמאללה , וסיים את לימודיו היסודיים בבית הספר א־רשידיה בירושלים. במהלך מלחמת 1948 שימש כמפקד בארגון אל־גי'האד אל־מוקדס (צבא הג'יהאד הקדוש), מהארגונים הפלסטיניים החשובים ביותר שלחמו נגד האצ"ל ונגד ההגנה בהנהגתו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני. לאחר המלחמה הפך לפוליטיקאי בכיר בירדן ואף לראש ממשלתה.
שלש מנתח במאמרו שני טקסטים של א־רימאווי המשקפים את השינוי במעמד הכותב ובהקשר הפוליטי. הטקסט הראשון הוא דו״ח בן ארבעים דפים שא־רימאווי הגיש לחאג׳ אמין אל־חוסייני ובו סקר את ההתפתחויות האחרונות ואת המצב שאליו הגיע אל־ג׳יהאד אל־מוקדס לאחר המלחמה. הטקסט השני, שנכתב בשנות השבעים כאשר א־רימאווי נהיה מעורב בפוליטיקה של ממלכת ירדן ההאשמית וכיהן כשר בממשלותיה, שופך אור על אישיותו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני, על פועלו ועל תוכניותיו.
הרקע ההיסטורי
כדי להבין את יחסו של א־רימאווי לירדנים, יש להציג את הרקע ההיסטורי של ההתרחשויות שהתחוללו בתקופה זו, ובפרט את הקשרים ואת המגעים שהתקיימו בין המלך עבדאללה, מלך עבר הירדן דאז, לבין התנועה הציונית. חוקרים והיסטוריונים רבים, גם פלסטינים וגם ישראלים, מצביעים על ההבנה בין המלך עבדאללה לבין הסוכנות היהודית שלפיה יצורפו לממלכת עבר הירדן, קרי הגדה המערבית, מרבית החלקים במרכז הארץ שלפי תוכנית החלוקה של האו״ם יועדו למדינה הפלסטינית, ובשאר החלקים תוקם ישות יהודית. על פי הסכמה זו, קמה מדינת ישראל בגבולותיה המוכרים עד מלחמת 1967, ונוצרו התנאים להקמת הממלכה הירדנית ההאשמית המורחבת. התפתחות זו באה בעקבות הכישלון ביישום תוכנית החלוקה של האו״ם מנובמבר 1947.
מנהיגי תנועת השחרור הלאומית הפלסטינית לא היו מודעים לפרטים אלה ולהסכם של מלך עבדאללה עם התנועה הציונית. הם ניהלו מאבק עיקש כדי להשיג עצמאות לפלסטינים בעוד מדינות ערב הגבירו את התערבותן בסוגיה הפלסטינית עד כדי כך שהמנהיגות הפלסטינית נדחקה לשוליים ואף נעלמה מהבמה בסופו של דבר.
כשהגיע עבד אל־קאדר אל־חוסייני לארץ בפברואר 1948 והקים כוח צבאי למחצה שעיקרו התפרס באזור המזרחי של מרכז הארץ, אישר הוועד הצבאי הערבי העליון את מינויו למפקד אזור זה בעוד עמיתו חסן סלמה מונה למפקד האזור המערבי. א־רימאווי היה לצידו של אל־חוסייני הן בסיוריו בשטח שנועדו לדרבן את האוכלוסייה לתמוך בלוחמים וליטול חלק בקרבות והן בנסיעותיו לחוץ לארץ לצורכי תיאום ובקשת סיוע מהוועד הערבי הצבאי העליון, שהפך לגורם מתחרה עם הוועד הערבי העליון של חאג׳ אמין אל־חוסייני.
במהלך תקופה זו בלט שמו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני כאחת הדמויות המובילות במאבק של תנועת השחרור הלאומית הפלסטינית. הסימן הראשון לקשר שנוצר בין א־רימאווי לעבד אל־קאדר אל־חוסייני, כפי שמעיד א־רימאווי בכתביו, היה כאשר הם נפגשו באחד הערבים: ״עבד אל־קאדר הגיע לבית ונועד איתנו. הוא אמר לנו: ׳הדרך הטובה ביותר להתנגד היא להתחמש כדי להשיג את עצמאותנו בכוח. אבקש מכם להגיע לביתי כדי ללמדכם איך להכין חומרי נפץ ומטענים׳. ואכן התחלנו להגיע לביתו והוא לימד אותנו איך להכין מטעני נפץ״.
בסוף חודש מרס 1948 נסע אל־חוסייני לדמשק עם א־רימאווי כדי להיפגש עם הוועד הצבאי הערבי. אל־חוסייני חזר לארץ מאוכזב עם הישמע הידיעות בדבר נפילת הכפר קסטל בידי כוחות ההגנה. הוא ניגש מייד לשדה הקרב בקסטל כדי לפקד על מתקפת נגד להחזרת הכפר לשליטה פלסטינית, אולם הוא מצא שם את מותו בשחר של יום 8 באפריל 1948.
רבות הגרסאות לגבי נסיבות הריגתו של אל־חוסייני, שהיוותה נקודת מפנה בקרבות שהתנהלו בין הלוחמים הפלסטינים לבין כוחות ההגנה והאצ״ל. יהיו הנסיבות אשר יהיו, הריגתו של אל־חוסייני נפלה כרעם ביום בהיר על הלוחמים ועל הציבור הפלסטיני בכלל. הוא נודע כמצביא וכאישיות כריזמטית וזכה להערצה יוצאת דופן. לדאבון ליבם של מעריצי אל־חוסייני, הוא מצא את מותו האקראי בעיצומה של מלחמה שהייתה אמורה לחרוץ את גורלה של הארץ ואשר הסתיימה בנכבה הפלסטינית.
המפקד בשטח
בעקבות נפילתו של עבד אל־קאדר, הפך א־רימאווי למפקד המקומי של הכוחות בביר זית. הוא ניהל את קרבותיו באופן עצמאי ללא תיאום עם המטה הכללי או עם צבא אל־ג׳יהאד אל־מוקדס באזור ירושלים. הוא השתתף בקרבות רבים שהחשובים שבהם היו הקרב בשער הגיא והקרב בסביבות ראש העין בראשית יוני 1948 מול אנשי האצ״ל אשר במהלכו נפל חסן סלמה חברו של אל־חוסייני.
הקשר הראשון בין א־רימאווי לבין ירדן נוצר לפי שלש כאשר א־רימאווי נסע לירדן בדצמבר 1947 כדי להביא נשק שנשלח לאל־ג׳יהאד אל־מוקדס באזור ירושלים על ידי הוועד הצבאי הערבי. בניגוד ליחסים הטובים ששררו בין א־רימאווי לכוחות העיראקיים, היחסים בינו לבין הכוחות הירדניים התאפיינו במתח ובעוינות. מתח זה מקורו, בין השאר, ביחסים הרעועים בין המלך עבדאללה הראשון לבין חאג׳ אמין אל־חוסייני, והוא התעצם עוד יותר נוכח התחושה של א־רימאווי ושל חסידי הוועד הערבי העליון שירדן חותרת לחסל כל סממן של ישות פלסטינית עצמאית או של כוח פלסטיני מאורגן.
בעקבות נפילתו של עבד אל־קאדר, הפך א־רימאווי למפקד המקומי של הכוחות בביר זית. הוא ניהל את קרבותיו באופן עצמאי ללא תיאום עם המטה הכללי או עם צבא אל־ג׳יהאד אל־מוקדס באזור ירושלים
לקראת סוף 1948 פתח הצבא הירדני במבצע השתלטות על האזורים שבהם היו מצויים כוחות אל־ג׳יהאד אל־מוקדס. בהתחלה הוא השתלט על מחוזות ירושלים ורמאללה, ולאחר מכן על בית לחם ועל חברון בעקבות נסיגת הכוחות המצריים משם. המהלכים שממשלת ירדן נקטה באזורי שליטתה סתרו במהותם את ההחלטות שנתקבלו על ידי הוועידה המדינית של הליגה הערבית, אשר קבעה כי ״כניסת צבאות ערב לפלסטין היא לשם הצלתה, ויש לראות בכך צעד זמני הנעדר כל מאפיין ממאפייני הכיבוש או החלוקה של פלסטין. לאחר השלמת שחרורה תועבר לידי בעליה כדי שישלטו בה כרצונם״. ירדן המשיכה במהלכיה שנועדו ליצור את התנאים לסיפוח הגדה המערבית, ובכלל זה הקמת מנהל אזרחי שאויש על ידי תומכים, כשאלה גויסו על ידי שכנוע או על ידי מתן טובות הנאה.
בינואר 1949 כבשו כוחות ירדניים את המטה של צבא אל־ג׳יהאד אל־מוקדס בביר זית שבו ישב א־רימאווי. בכך נסתם הגולל על פעילות הארגון ותם פרק בקריירה של א־רימאווי. בעקבות התרחשויות אלה הוא נסע לקהיר ושהה בקרבת חאג׳ אמין אל־חוסייני. הוא מונה לאחר מכן למזכיר ממשלת כל פלסטין, שלא האריכה ימים.
סימנים מקדימים
היחסים המתוחים בין הלוחמים והמפקדים הפלסטינים ובין א־רימאווי עצמו לבין ירדן או הכוחות הירדניים, אינם מתיישבים כלל עם הציטוט המובא בתחילת המאמר. על כן שלש מבהיר שחשוב להתייחס גם לטקסטים המוקדמים שכתב א־רימאווי ואשר משקפים את חווייתו ואת עמדותיו בשלב זה. בדוח בן 40 דפים שהגיש לחאג׳ אמין אל־חוסייני, שטח א־רימאווי את טענותיו לגבי הפעולות שבוצעו ומתח ביקורת חריפה על התנהלותם של מפקדי אל־ג׳יהאד אל־מוקדס שתפסו את מקומו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני לאחר נפילתו של האחרון. הוא האשים אותם בהכשלת מאמציו לבסס את מעמדו של הוועד הערבי העליון בשטחים שנותרו בידי הפלסטינים.
א־רימאווי מצביע בדוח על מה שפירש כסימנים מקדימים לכוונתה של ירדן להגביל את הפעילות הצבאית של אל־ג׳יהאד אל־מוקדס. כך, עם כניסת הצבא הירדני לגדה, קיבלו כוחותיו הוראות לסגת משער הגיא. כאשר ביקש א־רימאווי לכנס את נכבדי רמאללה ולהכריז על גיוס חובה כדי לתגבר את הכוחות של אל־ג׳יהאד אל־מוקדס בביר זית, מנע זאת הפיקוד הצבאי הירדני לטענתו של אל־רימאווי.
שתי התרחשויות שעליהן א־רימאווי מספר שיקפו בבירור את המגמה של המלך עבדאללה לספח את הגדה המערבית, והובילו להתנגשות בין א-רימאווי לבין השלטונות הירדניים. הראשונה הייתה כאשר המצביא הבריטי ששימש כמפקד הצבא הירדני באזור לוטננט גנרל גלאב פאשה, הנחה את אנשיו הבדואים לשדל את כל מי שיש בידיו נשק למכור אותו. לאחר שרכש את הנשק הזה הוא הוציא אותו מחוץ לגדה. המטרה הייתה ברורה: הוא ביקש שלא יישאר נשק בידי אנשים שיוכל לשמש גורמים המתנגדים לשליטה הירדנית בגדה כמו אל־ג'יהאד אל־מוקדס. לכן א־רימאווי בגיבוי הוועד הערבי העליון עצר את האנשים שעסקו במכירה וברכישה של הנשק. הוא אף הוציא להורג את אחד מאנשיו של גלאב פאשה, מה שעורר את חמתם של השלטונות הירדניים.
בדוח בן 40 דפים שהגיש לחאג׳ אמין אל־חוסייני, א־רימאווי מתח ביקורת חריפה על התנהלותם של מפקדי אל־ג׳יהאד אל־מוקדס שתפסו את מקומו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני לאחר נפילתו של האחרון
ההתרחשות השנייה הייתה קשורה בהתנהלות השלטונות הירדניים שנועדה להקים מנהל אזרחי בגדה המערבית ששימש שלוחה רשמית של ממלכת עבר הירדן והוציא לפועל את מדיניותה כגון גביית מיסים מהתושבים. גם כאן התנגד א־רימאווי למדיניות זו וניסה לסכלה. הוא הזהיר אישים פלסטינים כמו עארף אל־עארף לבל ישתפו פעולה עם ממלכת עבר הירדן, והצהיר כי השלטון הירדני בגדה אינו חוקי ואין למלא אחר הוראותיו. אנשיו גם התריעו בפני התושבים שלא לשלם מיסים.
למעשה א־רימאווי קרא תיגר על המדיניות של ירדן וניסה להציב מכשולים בדרכה. המצב ששרר בשטח שבו פעלו במקביל שני מוקדי שלטון, לא יכול היה להמשיך להתקיים. אי לכך, החליטו השלטונות בירדן לשלוח את הצבא הירדני לפרק את הכוח של אל־ג׳יהאד אל־מוקדס בביר זית לאחר שכבר הגבילו את מפקדותיו בירושלים ובבית לחם. א־רימאווי הודה כי הוא לא היה מסוגל לעמוד מול הכוח הירדני הגדול שכבש את ביר זית. לאחר מכן הצליח הצבא הירדני להשתלט על מפקדות אל־ג׳יהאד בשאר האזורים, וכך נסתיים פרק זה של הלוחמים הפלסטינים.
לאור התפתחויות אלה פרש א־רימאווי זמנית מהחיים הפוליטיים. הוא נסע לארה"ב והשלים את לימודיו האקדמיים. בראשית 1957 הוא עזב את ארה״ב וחזר למצרים, משם המשיך לירדן בעקבות ההתפתחויות הפוליטיות שם. עם שובו לירדן הוא פעל ליצור לעצמו דימוי חדש של אינטלקטואל שאינו עוד הלוחם המיליטנטי שהיה בזמן מלחמת 1948.
חבר פרלמנט ושר
ב־19 באוקטובר 1961 הוא הציג את מועמדותו לפרלמנט הירדני ונבחר כנציג של נפת רמאללה, אולם יחסיו עם הממשלה שכיהנה אז בראשות בהג׳ת א־תלהוני לא היו טובים. ממשלה זו, שא־רימאווי מונה בה לשר החקלאות, התפטרה בינואר 1962, ובמקומה קמה ממשלה חדשה בראשות ווספי א־תל, שלימים הפך לחברו הקרוב של א־רימאווי. א־רימאווי השתתף בבחירות נוספות שנערכו לפרלמנט וזכה ברוב קולות ומונה שוב לשר.
באוגוסט 1964 הפך א־רימאווי לחבר בוועד הפועל של ארגון אש"ף החדש שקם ביוזמתה של מצרים בראשות אחמד א־שוקירי. ירדן חששה שמא הגוף החדש שהוקם יאיים על האחדות של שתי הגדות. בהתחלה היא התייחסה בזהירות לעניין והציעה שחברי הוועד הפועל של אש״ף יוכלו לשמש שרים בממשלה הירדנית בעת ובעונה אחת. א־שוקירי וא־רימאווי הסכימו להצעה הירדנית בעוד רוב חברי הוועד דחו אותה מחשש שירדן מנסה להכיל את אש״ף ולהשתלט עליו. ביולי 1965 חזר א־רימאווי לממשלה הירדנית אשר הוקמה בראשות ווספי א־תל בתפקיד שר פנים. הוא שמר על מעמדו כשר גם בממשלה השנייה שהקים א־תל עד שממשלה זו התפטרה במרץ 1967 לקראת ההכנות לעריכת בחירות פרלמנטריות חדשות.
בזמן מלחמת 1967 שימש א־רימאווי ראש הפרלמנט הירדני. לאחר התבוסה וכיבוש הגדה המערבית התנה א־רימאווי את השתתפותו בממשלה הירדנית בהסכמתו של יאסר ערפאת. ביוני 1970, לאחר שקיבל את ברכתו של ערפאת, הוא כיהן בממשלה החדשה שהוקמה בירדן כשר פנים לענייני עיריות וכשר החקלאות. הוא נשאר בתפקיד זה עד שהידרדרו היחסים בין ארגוני אש״ף לבין המשטר בירדן ומונתה ממשלה צבאית בראשותו של מוחמד דאוד ב־15 בספטמבר 1970. עקב כך פרצו עימותים עקובים מדם בין הארגונים הפלסטיניים לבין הצבא הירדני, שהסתיימו בגירוש כוחות אש״ף מירדן, החרותים בזיכרון הפלסטיני כאירועי ״ספטמבר השחור".
א־רימאווי נשאר בירדן, אולם ההתנקשות בחייו של חברו ראש הממשלה הירדני ווספי א־תל בקהיר בנובמבר 1971 זעזעה אותו. בעקבות השתתפותו בכנס של פלסטינים בעמאן שמשתתפיו יצאו בהצהרה שפורשה כהתנגדות לארגוני אש״ף, עזב א־רימאווי את החיים הפוליטיים והתפנה לעבודה אקדמית כמרצה באוניברסיטה הירדנית.
בזמן מלחמת 1967 שימש א־רימאווי ראש הפרלמנט הירדני. לאחר התבוסה וכיבוש הגדה המערבית התנה א־רימאווי את השתתפותו בממשלה הירדנית בהסכמתו של יאסר ערפאת
בעיצומה של פעילות הארגונים הפלסטיניים בירדן בשנת 1970 חזר א־רימאווי לכתוב מחדש על אל־ג׳יהאד אל־מוקדס. לרגל יום נפילתו של אל־חוסייני הוא פרסם מאמר בעיתון אל־דפאע ובו סיפר בעיקר על נסיעתו האחרונה של אל־חוסייני לדמשק ועל האכזבה שנחל בשל הפניית הגב של מדינות ערב. לאחר שהותקף על ידי הארגונים הפלסטיניים החל להעלות על הכתב את זיכרונותיו על אודות אל־ג׳יהאד אל־מוקדס בסדרת מאמרים שהתפרסמו מדי שבוע בעיתון אל־דוסתור. שלש סבור כי א־רימאווי חזר לכתוב על תקופתו בג'יהאד אל־מוקדס כדי להגן על כבודו האישי שנפגע כתוצאה מהתקפות מצד הארגונים הפלסטיניים. פרסום המאמרים על השתתפותו במלחמה סייע לו לבסס את הנרטיב שלו על אל־ג׳יהאד אל־מוקדס ועל מעמדו כלוחם בשורות צבא זה. כדמות חשובה בתוך הזירה הפוליטית הירדנית ובצל המתחים שהחלו להתגלע בין הירדנים לפלסטינים, הייתה לו כעת הזדמנות לשחזר את ההיסטוריה של המלחמה בשנים 1949-1947 ולמסגרה כאירוע מכונן אחדות בין העם הירדני והעם הפלסטיני, אשר נפגעה כתוצאה מההתנגשויות בין הצבא הירדני לארגונים הפלסטיניים בספטמבר 1970.
ברית דמים
בכתביו משנות השבעים, א־רימאווי מדבר על ברית דמים משותפת של הפלסטינים והירדנים כשנלחמו זה לצד זה נגד האויב המשותף. בציטוט דבריו המובא בראש סקירה זו, המילים הפואטיות שלו המופנות לירדן נראות תמוהות בצל העימותים שהתפתחו בשלהי מלחמת 1948 בין הצבא הירדני ונציגי הממלכה לבין אנשי אל־ג'יהאד אל־מוקדס ובהם גם א־רימאווי, וזאת בצל מאמץ ירדני לחסל את הארגון וכל סממן של נוכחות מזוינת או של התנגדות לשליטה הירדנית בגדה המערבית. שלש מסביר כי שינוי זה בעמדות של א־רימאווי היה פועל יוצא של ההתפתחויות הפוליטיות שפקדו את האזור. א־רימאווי נאלץ להתכופף ולהסתגל לתנאים החדשים שנוצרו, והפך מלוחם חירות למען עצמאות לאומית פלסטינית למגן על אחדות שתי גדות הירדן.
לסיכום מאמרו, שלש מדגיש כי הניסיון של א־רימאווי לאמת עובדות או להשתיקן בתקופות היסטוריות שונות נובע מהתמורות שהתחוללו ומהמציאות הגיאופוליטית החדשה. הוא מביא דוגמאות הממחישות את הסתירה בין כתביו המוקדמים ובין כתביו המאוחרים של א־רימאווי. למשל, התייחסותו לתפקידה של ירדן בנפילת לוד ורמלה שאותה הגדיר שלש כקנוניה וכבגידה בכתביו הראשונים. א־רימאווי חזר בו בכתביו המאוחרים יותר וניסה להעלות נימוקים והסברים אחרים. הוא גם השתיק בכתביו המאוחרים את גרסאותיו לגבי חילוקי הדעות בינו לבין המפקדים החדשים של אל־ג׳יהאד אל־מוקדס בירושלים, ביניהם ד"ר מוסא אל־חוסייני, שבתחילה האשימם בכניעה לירדן. השתקה זו באה כנראה על רקע ההתנקשות בחייו של ח׳אלד אל־חוסייני, המפקד החדש של אל־ג׳יהאד אל־מוקדס, ב־2 במרס 1951 וכן על רקע ההאשמות שהופנו כלפי ד״ר מוסא אל־חוסייני על כך שהוא נושא באחריות המלאה להתנקשות בחיי המלך עבדאללה ב־20 ביולי 1951.
שלש ניסה לחשוף את הניגודים בין הגרסאות ובין טענותיו של א־רימאווי שנכתבו בזמן המלחמה לבין אלה שבאו לידי ביטוי מאוחר יותר כאשר א־רימאווי הפך לאזרח ירדני ממוצא פלסטיני, ומילא תפקידים ממלכתיים במוסדות המדינה בירדן. הוא טוען כי הטקסטים של א־רימאווי מאופיינים בהבלטה ובהשתקה. משמע, א־רימאווי נטה ביודעין להבליט את הנרטיב שלו ולהעלים במתכוון, או להשתיק כלשונו של המחבר, עובדות בשלב אחר. המחבר מסביר כי מדובר במהפך שעבר על א־רימאווי, שעמדותיו וגישתו השתנו מקצה לקצה.
הסיפור על כתביו של א־רימאווי טומן בחובו לקח חשוב בהקשר לשימוש במקורות היסטוריים ולבניית נרטיבים היסטוריים, במיוחד הנרטיבים של הצד המובס. חלק עיקרי של תולדות מלחמת 1949-1947 בכלל והחוויה של הלוחמים הפלסטינים בפרט הושתקו במקורות ההיסטוריים השונים זאת בשל התמורות הפוליטיות שהתחוללו בעקבות התבוסה, ובפרט פיזורם של הלוחמים הפלסטינים ושל מנהיגיהם בין מדינות ערב השונות והשלמתם עם הסטטוס קוו החדש שנכפה עליהם. כתביו המאוחרים יותר של א-רימאווי הם דוגמה להשתקה זו, מאחר שהם מייצרים תמונה כוזבת על היחסים בין הפלסטינים לירדנים בזמן המלחמה – תמונה של אחדות ושל שיתוף פעולה. לו היינו משתמשים בטקסט המאוחר כדי להבין את ההיסטוריה מבלי לנתח את ההקשר הפוליטי שבו הוא נכתב, היינו מגיעים למסקנות לא-מדויקות על היחסים בין שני העמים. קריאה של טקסטים אלה צריכה להיות ביקורתית ולקחת בחשבון את ההקשר הפוליטי שבו הם נכתבו ואת הרלוונטיות שלו לבריתות ולאינטרסים או למאבקים הפוליטיים בזמן שנכתב.
