כולנו מכירים את התחושה הזו – אנחנו בארץ זרה, ופתאום מישהו עושה משהו משונה, לפעמים מביך. "מה זה!" אנו נזעקים. "הצרפתים האלו, אין להם בושה!" אנחנו עשויים אפילו להסמיק או להסיט את מבטנו. הפער הזה עשוי להתחדד אפילו יותר במצבים של הגירה – ובייחוד הגירה מאזורים כפריים, שמרניים ולא־מערביים אל מדינות אירופה, הגירה שעשויה להנכיח פער ואפילו צרימה בין מערכות שונות של נורמות חברתיות.
נושא זה בוחנת כתבתה של נטלי כסאברי באתר רציף 22, פלטפורמת תקשורת עצמאית ביקורתית. כסאברי ערכה ראיונות עם מהגרים לאירופה שמוצאם מארצות ערב, בייחוד סביב השאלה של הבעת חיבה במקומות ציבוריים. בערי אירופה המערבית, כמובן, הפגנת חיבה בציבור מקובלת מאוד – נשיקות ארוכות ברחוב הן בסך הכול חזון נפרץ. למא (שם בדוי) מתארת כי הדבר עורר בה הלם ובושה כשהגיעה לאירופה. "ניסיתי לא להסתכל עליהם, ואם הסתכלתי ניסיתי להעביר להם במבטי: 'אני לא אוהבת מה שאתם עושים! מדוע אתם עושים זאת?! זה מעשה מביש!'"
למא, שמוצאה מכפר קטן באזור דמשק, הגיעה לאירופה בשנת 2015. בכפר מוצאה, היא מסבירה, הפגנת חיבה פומבית, גופנית או אחרת בפני כל אדם אחר, בבית ובוודאי ברחוב, הייתה טאבו מוחלט. אפילו הביטוי "אני אוהב אותך", היא מציינת, היה טאבו. אומנם היו דרכים אחרות להבעת חיבה בין בני־זוג – אימה הייתה מביעה את חיבתה לאביה על ידי כך שהייתה מבשלת לו אוכל שהוא אוהב, והוא היה משיב לה חיבה באמירת "יבורכו ידייך" או על ידי כך שסייע לה במטלה כזו או אחרת. ואכן, תחושה זו של בושה פיזית ממש היא התחושה שאנו חשים פעמים רבות כאשר מופר טאבו – אותו איסור טבוע, קדם־מילולי. הפרת הטאבו המיני מקושרת פעמים רבות לסנטימנט הבושה – שגם אותו ניתן למצוא בדבריה של למא.
גם אנדרו, בן 35, ממוצא מצרי-נוצרי ומהגר להאנובר שבגרמניה, מתאר תחושות דומות. באזור שבא ממנו במצרים, שאותו הוא מתאר כ"שמרני ביותר", המקום היחיד שבו הוא ראה קרבה בין גברים לנשים היה סרטים או סדרות. גם הוא חוזר על התמה של האיסור על ביטוי רגשות – בוודאי ובוודאי כלפי בנות המין השני. אפילו בכנסייה היו הגברים נפרדים מן הנשים. כמו למא, הוא מתאר שחש בושה עבור הזוגות שראה באירופה שהביעו רגשות בציבור. הסתירה הגיעה לביטויה החריף ביותר אצלו כאשר ראה זוג בעל חזות ערבית, האישה אף לבשה חיג'אב, מתנשקים בלהט בתחנת רכבת בברמן. במצרים, הוא מטעים, מישהו כבר היה אומר להם שזו בושה, או אולי אף קורא למשטרה.
יש כאן מעין מיקרוקוסמוס של היחסים בין פרובינציה למטרופולין. הדימויים מוכרים: ההנגדה הרגילה בין שמרנות לבין מתירנות שאנו רגילים בה, בייחוד בתחום המיני; רגשות הבושה והדיס־אוריינטציה שהמהגרים חשים כאשר תמונת העולם השמרנית הברורה שלהם נסדקת; והמשא ומתן המתחולל סביב הנורמות הישנות
נכון אומנם שהסביבה של העיר המערבית שונה מאוד מן הסביבה של הכפר הערבי, אך בעידן המדיה, כפי שכבר ראינו אצל אנדרו, ישנם אמצעים שעשויים לתווך את הדימויים של המטרופולין אל אזורי הפרובינציה – רוצה לומר סרטים וסדרות. כך למשל, פיטר, שהגיע לגרמניה בשנת 2019, מציין שדווקא מראות החיבה הפומביים בין גברים לנשים לא הדהימו אותו – שכן הוא ראה די והותר כאלו בקולנוע ובטלוויזיה. עם זאת, הוא נתקל דווקא במראה אחר שהדהים אותו על אף שידע על קיומו באופן עקרוני – ביטויי חיבה בין בני־זוג בני אותו מין. על אף שידע שכך הדבר, גם אצלו, אותה התנהגות שלדימוייה הוויזואליים לא נחשף לפני כן – עוררה סערת רגשות.
התגובות לפער שכזה עשויות להשתנות בין אדם לאדם. כך למשל, סמרא, שהיגרה מסוריה לגרמניה בשנת 2015, מבקשת להצדיק את הנורמות השמרניות יותר ששררו היכן שגדלה. יחסים אינטימיים, היא סבורה, מקומם בספרה הפרטית ולא ברחוב. אין לה בעיה אישית עם אנשים המביעים חיבה בפומבי, היא מדגישה, והיא אינה מרגישה צורך להעיר להם, אך "היא אישית לא תעשה כך ולא אוהבת לראות מראות שכאלו בדרך". באופן אירוני, אולי, היא מסגירה שהיא ובן־זוגה דווקא מתנשקים במקומות ציבוריים, אך לטענתה אלו נשיקות "זריזות". כמו סמרא, גם למא מציינת שהיא שינתה את הרגליה הישנים, והיא מתנשקת עם בן־זוגה בפומבי כיום – אבל לא ארוכות. היא מוסיפה ומספרת, שכאשר בן־זוגה נישק אותה לראשונה בפומבי, היא אומנם שמחה, אך גם קפאה במקומה וחשה בושה עזה.
אם כן, יש כאן מעין מיקרוקוסמוס של היחסים בין פרובינציה למטרופולין. הדימויים מוכרים: ההנגדה הרגילה בין שמרנות לבין מתירנות שאנו רגילים בה, בייחוד בתחום המיני; רגשות הבושה והדיס־אוריינטציה שהמהגרים חשים כאשר תמונת העולם השמרנית הברורה שלהם נסדקת; והמשא ומתן המתחולל סביב הנורמות הישנות, שאותן הם מצדיקים חלקית לעיתים לצד הגמשתן בפועל. אנשי ה"פרובינציה" לעיתים אפילו מחזיקים בדימוי מסוים של החיים המתירניים במטרופולין, שמכין אותם במידה כזו או אחרת למתירנות שלו – אך הוא כאילו אינו מספיק. עצם הנוכחות הפיזית והוויזואלית של הדברים לצד תחושת הניתוק מן הבית, כאילו משליכות את עולמם של המהגרים לתוך סחרור. הטאבו משויך לחברה השמרנית העוד לא־מודרנית, בעוד החברה המודרנית נפרדת מן האיסורים הכובלים אותה. במובן זה, ההגירה למטרופולין היא בעצם "מסע לעתיד". בולטת במיוחד כאמור הנוכחות של דימויים ויזואליים בתיאור זה – השאלה אם דימוי מסוים "נראה" כבר, וירטואלית או ממשית, משחקת תפקיד משמעותי בעוצמת הפגיעה בטאבו. אפשר לחתום ולשאול: מהו החידוש הגלום בתיאור זה, והאם הוא איננו ממחזר קלישאות מוכרות? אך דומה שלדימויים אלו יש עדיין אחיזה במציאות ובקולותיהם של המהגרים עצמם, ובכך הם עוד מוצדקים, במידת מה.
