משחק חצי גמר המונדיאל הדרמטי בין מרוקו לצרפת סיפק הזדמנות להיזכר במתח ששורר עד היום ביחסים בין צרפת לבין הקולוניות שלה לשעבר. אולם מי שעקב אחר הנעשה בזירה הדיפלומטית בתקופת המשחקים זכה לראות עוד לפני המונדיאל מפגש מתוח בין צרפת לבין הטריטוריות שעליהן שלטה בעבר: הכנס הבין־לאומי ה-18 של ארגון המדינות הדוברות צרפתית – "הפרנקופוניה" la Francophonie)), שנערך בסוף נובמבר באי ג'רבה שבתוניסיה. זה זמן רב ציפו בעולם דובר הצרפתית לכינוס לציון יובל החמישים להקמת הארגון שנוסד בשנת 1970 ביוזמת שליטי סנגל, ניז'ר, תוניסיה וקמבודיה. בחמישים שנות קיומו, הפך הארגון מיוזמת שיתוף פעולה תרבותי לכדי ברית כלכלית ופוליטית המונה עשרות מדינות. גם העובדה שהיובל החגיגי נדחה פעמיים – ב־2020 באשמת התפשטות נגיף הקורונה ובשנה שעברה באשמת המשבר הפוליטי בתוניסיה – תרמה להתרגשות סביב קיום המעמד, שלרגלו הגיעו אל תוניסיה מנהיגי עשרות מדינות וגופים כולל צרפת, קנדה, סנגל והאיחוד האירופי. אלא שבעיני רבים בעולם, היה הכינוס – על משמעותו הסמלית, מיקומו ואופן ההתנהלות שלו – בעייתי מאוד, בלשון המעטה. העיתונאי התוניסאי מוחמד ראמי עבד אל־מולא והחוקר המרוקאי מוחמד טיפורי, שסיקרו את הכינוס מעל בימת גופי תקשורת ערביים מרכזיים לאחרונה, מסבירים מדוע.
עוד לפני שניגשים לניתוח משמעויותיו הסמליות והתקשורתיות של הכינוס, ראוי להתחיל אולי דווקא במה שלא התרחש בו. במישור המעשי, דומה כי מלבד פגישות בין מנהיגים, נאומים חגיגיים, לחיצות ידיים מול המצלמה וסרטוני תדמית, הכינוס השיג מעט מאוד. תוצאותיו המעשיות של הכינוס הסתכמו בחתימת כמה הסכמים מקומיים לשיתופי פעולה כלכליים צנועים, באישור תוכנית עמומה ודלת תקציב לקידום מעמד השפה הצרפתית בעולם ובאימוץ אי אלו פרוטוקולים בירוקרטיים להצטרפות חברות חדשות לארגון. במובן זה, עשרות מיליוני הדולרים שהשקיעה תוניסיה בארגון הכנס יכולים להיחשב ככסף מבוזבז; הוצאה שהוקלה רק באופן חלקי תודות למענק על סך כ־200 מיליון אירו שהוענק למארחת על ידי צרפת לטובת סיוע בהוצאותיה השוטפות של המדינה.
אולם למרות ההשקעה הרבה והתוצאות המעטות יחסית, שני הכותבים מסכימים כי בתוניסיה יכולים להכתיר את הוועידה בהצלחה. הוועידה אומנם לא הניבה לתוניסיה רווחים חומריים קונקרטיים, אולם מבחינה סמלית – הכינוס שאירחה סימל הכרה בין-לאומית רחבה בלגיטימיות של המשטר במדינה. מדובר בסוגיה בעלת חשיבות עליונה לתוניסיה, שעמדה בחודשים האחרונים לביקורת חריפה מאוד מצד מדינות רבות בעולם המערבי לאחר שבקיץ 2021 נשיאה קייס סעייד הדיח את צמרת השלטון במדינה והפקיע לעצמו סמכויות פוליטיות רחבות. כעונש על מהלך זה, שנתפס בעיני רבים כאנטי־דמוקרטי בעליל, תבעו מדינות מערביות לא מעטות להצר את צעדיה של תוניסיה בניסיון לכפות על הנשיא סעייד רפורמה דמוקרטית. בתוך כך ננקטו נגד תוניסיה סנקציות דיפלומטיות סמליות מרומזות כאלה ואחרות, והיו מי שביקשו לשלול מתוניסיה את אירוחה של ועידת הפרנקופוניה. ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו הביע רצון זה באופן גלוי למדי, וגם צרפת – החברה הבכירה ביותר בארגון המדינות הדוברות צרפתית, מטבע הדברים – בחנה מחדש את תמיכתה באירוח הכינוס בתוניסיה.
נשיא תוניסיה אומנם לא חשב לרגע לחזור בו מהצעדים הפוליטיים השנויים במחלוקת שלו, אולם לנוכח הלחצים הוא לא נותר פסיבי. בחודשים האחרונים ניהלה תוניסיה מערכה נמרצת בזירה הדיפלומטית בניסיון להשיב לעצמה את הלגיטימיות האבודה, וכל הזמנה לכינוס בין־לאומי זניח ושגרתי נתפסה במדינה כהצלחה אדירה. בזכות מאמצים דיפלומטיים רכשה תוניסיה מחדש את תמיכתה של צרפת בזכותה לארח את הוועידה, והנשיא סעייד הגיב במחווה נדירה: על אף שמסיבות אידאולוגיות הוא מקפיד לנאום בערבית בכל כינוס בין־לאומי שבו הוא משתתף – בכנס הפרנקופוניה הוא חרג ממנהגו, ואת נאום הפתיחה שלו נשא בצרפתית.
מכל מקום, ברור מדוע בעיני תוניסיה אירוח הכינוס הוא הישג דיפלומטי מרשים אף שהמפגש לא הניב כמעט שום תוצאה מעשית. הדבר מאפשר לה ליהנות מלגיטימיות דיפלומטית דה פקטו, ומרוקן מתוכן את הביקורות על הפגיעה בזכויות פוליטיות במדינה. בכך מצטרף סעייד למנהיגים כמו נשיא מצרים א־סיסי ונשיא אלג'יריה א־תבון, שאירחו לאחרונה ועידות בין־לאומיות חשובות (ועידת האקלים בשארם א־שיח' ופסגת הליגה הערבית באלג'יריה, בהתאמה) חרף הביקורת שמותחים רבים בעולם על התרבות הפוליטית שלהם, שאיננה הדמוקרטית ביותר שבנמצא. לתוניסיה, במילים אחרות, יש כל הסיבות לשמוח על אירוח הוועידה ובאופן כללי על קיומו של הפורום הפרנקופוני, והכישלון שלה להביא לתוצאות קונקרטיות בטל בשישים לעומת ההצלחה במישור הסמלי.
ברורה הרבה פחות היא הסיבה שצרפת, החברה ההגמונית בארגון הפרנקופוניה, משתפת פעולה עם תוניסיה של סעייד בניסיון לטהר את צעדיה האנטי־דמוקרטיים. אומנם, כפי שהתגלה לגבי מונדיאל האחרון, נשיא צרפת מקרון מסוגל להצניע את עמדתו בנושאי זכויות אדם ואזרח כאשר אינטרסים מדיניים נמצאים על הכף. אולם מהו הרווח הפוליטי של צרפת מקיומו של ארגון הפרנקופוניה, ומה היא מבקשת להשיג באמצעות ההשקעה בטיפוחו? כדי להבין את התשובה, צריך לצלול להיסטוריה של הארגון ושל מקומה של צרפת בעולם הפרנקופוני.
המונח "פרנקופוניה" – "הדיבור בצרפתית" או "העולם דובר הצרפתית" – נטבע בשלהי המאה ה-19 על ידי תיאורטיקן קולוניאלי צרפתי לתיאור ספֶרת ההשפעה הלשונית-תרבותית של צרפת האימפריאלית: בעיקר באפריקה הצפונית, במערב אפריקה שמדרום לסהרה, באיים הקריביים ובדרום מזרח אסיה. לכתחילה לא זכה המונח לפופולריות רבה, וכך הוא נותר עד למחצית המאה ה־20. רק בראשית שנות השישים, במקביל לגל הדה־קולוניזציה של העולם השלישי, נכנס שוב המונח לשימוש – והפעם בפי יושבי המדינות שהיו נתונות במשך עשרות שנים תחת שלטון קולוניאלי צרפתי. תושבי הנתינים הקולוניאליים זה אך יצאו לעצמאות, וביקשו לנסח בכוחות עצמם את זהותם התרבותית והלשונית במנותק ממדינת האם, אך בלי להתכחש לזהותם וללשון המדוברת בפיהם. כך עשה גם נשיאה הראשון המיתולוגי של סנגל (ולימים אחד מארבעת מייסדי ארגון הפרנקופוניה) לאופולד סדאר סנגהור, שנזקק למונח פרנקופוניה בהרחבה במאמרו המפורסם משנת 1962 "הצרפתית – שפת התרבות". היה זה רק שנים אחדות לאחר שסנגל השתחררה מהשלטון הצרפתי, וסנגהור ביקש לנסח מחדש את המורשת הלשונית והתרבותית הצרפתית במנותק מזכר הדיכוי הפוליטי הצרפתי. הפרנקופוניה סימלה בעיניו תרבות אנושית בסיסית הנטווית סביב ערכים של חירות, שוויון, אחווה וחיוניות לאומית – ואלה הערכים שהוא קיווה לצקת בארגון שיתוף הפעולה התרבותי שהקים לבסוף בשנת 1970 בשיתוף פעולה עם מנהיגים אחרים של קולוניות צרפתיות לשעבר.
ברורה הרבה פחות היא הסיבה שצרפת, החברה ההגמונית בארגון הפרנקופוניה, משתפת פעולה עם תוניסיה של סעייד בניסיון לטהר את צעדיה האנטי־דמוקרטיים
רעיון זה, חיובי ככל שהוא נשמע, זכה לכתף קרה מצרפת. לדברי הכותבים, באותה עת היו בצרפת מי שחששו שיתר מעורבות צרפתית בפעילות הארגון תיתפס בעולם כצורה חדשה של השפעה קולוניאלית, ואחרים לא ראו את החשיבות במתן חסות למיזם תרבותי שאין עימו רווח פוליטי ברור. אלא שמשנות השמונים ואילך החלה העמדה הצרפתית להשתנות. הזיכרון הפוליטי של העבר הקולוניאלי הלך והתעמעם, ומראית העין הקולוניאלית היטשטשה; צרפת זיהתה את ההזדמנות לשנות את פניו של הארגון לטובתה ולהפוך אותו מפורום תרבותי חלש לכדי ארגון שיתוף פעולה כלכלי ופוליטי שבאמצעותו תוכל להשפיע על "החצר האחורית" שלה בעולם השלישי. בצרפת התבהר לפתע מעל לכל ספק שלגביה "צרפתית איננה רק עניין של תרבות או כלכלה, אלא נכס בעל חשיבות אסטרטגית חיונית", כפי שניסח זאת פסקל בוניפאס, מומחה צרפתי לתיאוריה גיאופוליטית ואסטרטגית.
מגמה זו התעצמה ביתר שאת בשנות התשעים, עם התפרקות הגוש הקומוניסטי והמעבר למערכת עולמית חד־קוטבית בהגמוניה אמריקנית. עד אז, העימות שניטש בין הגוש הקומוניסטי לבין הגוש המערבי על אדמת העולם השלישי הפרנקופוני הבטיח לצרפת מעמד של לשון מאזניים פוליטית בגבולות האימפריה לשעבר בזכות כוח ההשפעה התרבותי-לשוני שלה. אלא שעם היחלשות ברית המועצות החל בשנות השמונים, וביתר שאת משנות התשעים ואילך, לא נותר עוד משקל נגד להגמוניה האידאולוגית האמריקנית. צרפת החלה לחשוש שבכוח ההשפעה האידאולוגי-פוליטי שלה תגזול ממנה אמריקה גם את היתרון שכוח ההשפעה התרבותי-לשוני שלה מעניק לה.
כדי להתמודד עם מציאות זו עבר ארגון הפרנקופוניה "מתיחת פנים" רצינית, שנועדה לעשותו לכלי השפעה ראשון במעלה בידי צרפת. הפרנקופוניה שודרגה מארגון תרבותי צנוע לכדי פורום שיתוף פעולה כלכלי ופוליטי; נוסדה פסגה שנתית רמת דרג שהפגישה את מנהיגי המדינות החברות בו, ומונה לו יושב ראש דיפלומטי מקצועי ובעל יכולות מוכחות – הדיפלומט המצרי בוטרוס בוטרוס ראלי, לימים מזכ"ל האו"ם. מגמה זו נמשכה גם לאורך שנות האלפיים, בשעה ששורות הארגון הורחבו כדי לקלוט שורה ארוכה של מדינות חברות חדשות – בחלקן מדינות כמו יוון, קטר, ארגנטינה או סרביה, שהקשר ביניהן לבין המורשת התרבותית הצרפתית קלוש למדי. באופן שבו היא שימשה בארגון הפרנקופוניה, הפכה השפה הצרפתית מתופעה לשונית-תרבותית למפתח המוביל לנכסים גיאופוליטיים – ואת המפתח החזיקה צרפת.
ברור אפוא מדוע צרפת – הריכוז הגדול ביותר בעולם של דוברי צרפתית, ומדינה שעודנה נהנית ממעמד הגמוני בעולם הדובר צרפתית – מעוניינת לשמר את ארגון הפרנקופוניה ולעשותו לברית בין-לאומית חזקה ומשפיעה בעלת ממדים כלכליים, גיאופוליטיים, דיפלומטיים ותרבותיים עמוקים. פסגת הארגון שנערכה בג'רבה שבתוניסיה לאחרונה נועדה בדיוק למטרה זו: היה זה אמור להיות אירוע שיא בניסיונה של צרפת לתעל את השפעתה התרבותית על ספֶרת ההשפעה הפוליטית שלה בעבר ולתרגם אותה להון כלכלי, גיאופוליטי וסימבולי. בניסוחו של טיפורי, "עמנואל מקרון ניסה לגייס את פסגת ג'רבה כדי להשיג הישגים סמליים שיגרו את הגאווה הצרפתית, ולהחיות את התקווה הצרפתית לחידוש תפארת האימפריה האבודה".
על כן, כאשר אמר מקרון בפתח הוועידה כי "כיום האתגר העצום העומד לפתחה של הפרנקופוניה הוא להוביל את השפה הצרפתית לפרויקט של התנגדות ושל כיבוש מחדש", לא בכדי הוא משתמש במטפורות מיליטריסטיות. בעיניו, השפה הצרפתית היא אכן כלי נשק בשירותה של צרפת בשדה המערכה הפוליטי והגיאופוליטי.
אלא שלדברי הכותבים, כלי נשק צרפתי זה הולך ומאבד מיעילותו: הקרב על שימור השפה הצרפתית וההשפעה הצרפתית מחוץ לצרפת הוא קרב אבוד. שיעור דוברי הצרפתית – כשפת אם, ואף יותר מכך כשפה שנייה – הולך ופוחת בעולם, וזה עשרות שנים שאין כל זכר למעמד הבכורה האינטלקטואלי שממנו נהנתה הצרפתית בעבר. עוד ועוד מדינות שבעבר נתנו לצרפתית מעמד בכורה ממוסד, מבכרות עתה על פניה את האנגלית – כשפה רשמית במוסדות המדינה, כשפת לימוד שנייה במוסדות החינוך או כשפת תקשורת מרכזית. בשנים האחרונות שונמך מעמדה הרשמי של הצרפתית בשורה ארוכה של מדינות בולטות בארגון הפרנקופוניה, כשמרוקו, אלג'יריה ורואנדה הן רק חלק מהדוגמאות. המלחמה על הצרפתית היא אכן מלחמה מבחינת צרפת; אולם מהלכה במידה רבה כבר הוכרע. כעת, צרפת נלחמת בעיקר למזער את הנזקים.
העובדות הללו, לדעת הכותבים, צפו ועלו אל מעל לפני השטח גם בוועידה האחרונה. כאמור, לוועידה הייתה משמעות מעשית מעטה ביותר, ומדובר היה בעיקר באירוע סמלי; אולם אם היה נושא אחד שעליו התנהל דיון משמעותי, הרי שהוא המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. צרפת הגיעה למפגש עם סדר יום פרו־אוקראיני ברור, ובהתאם לעמדה הכללית במערב – ביקשה להוציא מהכינוס גינוי מפורש של התוקפנות הרוסית. מקרון אף ניסה להציג את ההתנגדות לרוסיה כעניין רלוונטי לשימור מעמדה של הצרפתית בעולם: במקומות מסוימים כמו באפריקה, הוא טען בריאיון שערך בשולי הכינוס, השפה הצרפתית מצויה בנסיגה באשמת רוסיה אשר מפיצה ברחבי העולם רשתות תקשורת מטעמה בשפות שאינן צרפתית. מדובר, לדברי הכותבים, בטיעון בעייתי ביותר: ראשית, אותן רשתות תקשורת שעליהן מדבר מקרון פועלות בעיקר באפריקה שמדרום לסהרה, היכן שמעמדה של הצרפתית כלל איננו נמצא בנסיגה; באפריקה הצפונית, שם נרשם הדרדור החריף ביותר במעמד הצרפתית, רשתות כאלה פועלות במידה פחותה בהרבה. יתר על כן, צבוע מצד מקרון לדבר על השפעת רשתות תקשורת זרות על הנוף הלשוני המקומי כשבאותם רגעים ממש מפעילה צרפת את תאגיד המדיה TV5MONDE – רשת תקשורת דוברת צרפתית הפועלת מפריז, שכבר עם הקמתה בשנות השמונים יועדה לקהל בין־לאומי.
ואומנם, טענותיו של מקרון לא הצליחו לשכנע את שותפיו לכינוס. מלכתחילה, לא כל מדינות העולם הפרנקופוני חולקות עם צרפת את העמדה האנטי־רוסית: באפריקה למשל ישנן לא מעט מדינות המבקשות לשמור על קשרים טובים עם רוסיה, או לכל הפחות לא להעלות את חמתה של האחרונה – בין היתר משום שהן תלויות במידה רבה במימון רוסי, ביבוא אנרגיה מרוסיה ובמיזמי פיתוח והשקעה שרוסיה מפעילה בשטחיהן. בהתאם לכך, מנהיגים אפריקנים שנכחו בכנס ביטלו את טענותיו של מקרון לגבי התוקפנות הרוסית, וגרסו כי מדובר במלחמה שווה בין שני צדדים שאין להתערב ביניהם. הם אף ביקרו את המערב על מהירות השיא שבה הוא נקט עמדה לגבי התוקפנות הרוסית, שעה שהוא ממשיך לגלות אדישות כלפי סכסוכים עקובים מדם באפריקה. אין פלא אפוא כי ההצהרה המסכמת של הכינוס הסתפקה בגינוי רפה במיוחד כלפי רוסיה. בסוגיה היחידה שנמצאה על הפרק מבחינתה של צרפת, אפשר לומר כי ועידת ג'רבה הייתה כישלון חרוץ.
על כן, ולמרות האווירה החגיגית, לדעת שני הכותבים, כינוס הפרנקופוניה מסמל נקודת ציון נוספת בתהליך הדעיכה המקביל במעמדה הגיאופוליטי של צרפת ובמעמדה הלשוני-תרבותי של השפה הצרפתית מחוץ לצרפת. צרפת אומנם יכולה להתנחם בעובדה כי ועידות כאלה יוצרות מראית עין של תנועה ושל התרחשות, ובתוניסיה המארחת הנשיא קייס סעייד יכול לטפוח לעצמו על השכם, ולברך על הצלחתו לצאת ממצב של בידוד בין־לאומי יחסי בעלות הפעוטה של נאום אחד בצרפתית. אולם שינויים עמוקים הרבה יותר יצטרכו לקרות כדי שהשפה הצרפתית תשוב לגדולתה, וכדי שהעולם הפרנקופוני יהפוך לספֶרה תרבותית-כלכלית-פוליטית אחידה וחזקה.
האחריות לכך, לדעתם של שני הכותבים, מוטלת בראש ובראשונה על צרפת. לדעת עבד אל־מולא, "הפרנקופוניה מוכרחה להפוך למרחב פוליטי שמושתת על שותפות ועל אינטרסים הדדיים, באופן שוויוני שמיטיב עם הכלל". אחרת, היא תהפוך עד מהרה לבלתי-רלוונטית; ואז בוודאי תתגשם נבואתו של טיפורי: "גורל הפרנקופוניה לא ישתפר ולא ישתנה, ולא יועילו כל ועידות הפסגה והמפגשים הבין־לאומיים. צרפת, במדיניותה המשלבת באופן מושלם ניצול וסחטנות, היא האחראית היחידה לגורל לשונו של מולייר בחצר האחורית שלה". הצרפתים, במילים אחרות, יכולים להתנחם במקום השני והמכובד שבו זכו בהתמודדות על גביע העולם בכדורגל. נכסים עולמיים אחרים שלהם, כפי שהדבר נראה כרגע, נראים בטוחים הרבה פחות.
