ב־8 באוקטובר הצטרף חזבאללה ללחימה נגד ישראל כביטוי לסולידריות עם הפלסטינים. המעורבות הכמעט מיידית של חזבאללה ללא כל דיון פנים־לבנוני מקדים אפילו למראית עין, הקים עליו גורמים שונים בלבנון. אלו חוששים מגרירת המדינה לסכסוך לא להם דווקא בעת שארץ הארזים שרויה בתקופתה הקשה ביותר. ברמה הרטורית, בחזבאללה ביקשו לתת צידוק לפעולותיהם כשהגדירו אותן כתמיכה מוגבלת בפלסטינים על ידי גרירת ישראל לחזית נוספת. גיבוי לטענותיה של חזבאללה ניתן בשטח משעה שהארגון נצר את נשקו בזמן הפסקת האש הזמנית בין ישראל לחמאס.
עם זאת, התלקחות החזית הלבנונית-ישראלית בחודש האחרון ותוכן ההצעות להפסקת האש וליישוב העימות הנוכחי בין ישראל וחזבאללה מלמדים על חריגה ברורה מהחזית בעזה. בדרום לבנון על כ־90,000 עקוריה ובלבנון כולה כבר הפנימו כי לבנון נשאבה במידה זו או אחרת אל תוך קלחת המלחמה. בהתאם לכך, קשת רחבה של גורמים בלבנון מבקרים את הארגון השיעי, ותוהים על כוונותיו האמיתיות.
שני מאמרים שהתפרסמו בהפרש של כעשרה ימים בשתי פלטפורמות שונות בתכלית מציגים כתב אישום נוקב ומסועף נגד ארגון חזבאללה. המאמרים נכתבו שניהם בידי פובליציסטים לבנונים ומשקפים את שאט הנפש של ציבור גדול בלבנון ממעורבות חזבאללה. לבד מן המעורבות הצבאית, שניהם מזהים את השימוש התעמולתי שחזבאללה עושה במצבם העגום של תושבי דרום לבנון כדי למצב את מעמדו הפוליטי בלבנון וכדי לקדם את תפיסת עולמו גם במישור האזורי.
הכותבת הראשונה דלאל אל־בזרי קושרת במאמרה באל־ערבי אל־ג'דיד בין העלייה במינון התעמולתי של חזבאללה לבין ביטחונו העצמי. הביטחון העצמי של הארגון, לשיטתה, הוא תוצאה של מעמדו הפוליטי והבין־לאומי הטוב ביותר מאז מלחמת לבנון השנייה ואולי מאז ייסודו. הראיות לכך רבות: משלחות מערביות סרות אליו כדי לדון עימו בעתיד לבנון. ככל שהמלחמה נמשכת, פירוק חזבאללה מנשקו, שהיה מוקד לפולמוס פנים־לבנוני, כבר אינו נתון לדיון. באשר לדיון הפנים־לבנוני הרי שהריק השלטוני בלבנון ממשיך לעבוד בשביל חזבאללה. ללבנון אין נשיא; ראש הממשלה נג'יב מיקאתי הוא ראש ממשלה חלש, שחזבאללה היה שותף במינויו, ואילו יו"ר הפרלמנט נביה ברי ותנועתו אמל מתפקדים במלחמה כשותפים למחצה. בתוך הקשר זה מתנהל המו"מ להפסקת אש סביב החלטת 1701 ובמסגרתו חזבאללה פועל כשחקן לגיטימי, והמערב מקבל להלכה שאין מנוס מלשאת ולתת עימו.
מעמדו החדש של חזבאללה הוציא את הפרשנים מטעמו ל"טריומף" תקשורתי-תעמולתי. אל־בזרי מדגימה את טענתה באמצעות ניתוח של כמה דברי פרשנות בזכות חזבאללה שהתפרסמו לאחרונה בכלי התקשורת מטעמו. פרשן אחד שאליו היא מתייחסת תיאר את המלחמה בעזה כאירוע היסטורי וכמבשר של לא פחות מ"עידן חדש". לדידו, המלחמה דורשת רביזיה במחשבה הערבית-אסלאמית. חסל הסדר שלפיו הערבים אינם יכולים לנצח טכנולוגיה ישראלית בגיבוי אמריקאי בזכות האסטרטגיה של אחדות הזירות לבנונית-עיראקית-תימנית-פלסטינית שהתממשה במלוא הדרה.
מצעד הניצחון של חזבאללה ושל פרנסיו אינו מתמצה בנזק שהסבו לישראל הפעולות הצבאיות של חמאס ושל חזבאללה. פרשני חזבאללה מתהדרים גם בתבוסה אידאולוגית שהנחיל חזבאללה ליריביו הרעיוניים. בראש ובראשונה הם מרגישים בטוחים דיים כדי להתנצח עם תומכי האביב הערבי ושוחרי שיח הזכויות והדמוקרטיזציה בעולם הערבי. החרה החזיק אחריו פרשן אחר של חזבאללה שטען כי המלחמה בעזה גזרה את גורלם של תומכי האביב הערבי. בטור תחת הכותרת "מות האדם של האביב הערבי", הוא טוען כי האביב הערבי, האירוע הפורמטיבי ביותר באזור בעשור הקודם היה לאמיתו של דבר התגייסות ספונטנית, אמוציונלית ונטולת הנהגה, שזכתה ליחסי ציבור מצוינים הודות למימון שמן של מדינות המפרץ. הטיפוס של האביב הערבי, אותו פרשן טוען, עומד כתמונת תשליל של הטיפוס של ההתנגדות ושל מבול אל־אקצא. הוא אינדיווידואליסט, בודד, מצומצם לתפיסה הלאומית שלו ובסופו של דבר עובד בשירות ההגמוניה האמריקאית.
פרשנות זו, אל־בזרי טוענת, מרחיקה לכת עד כדי כך שהיא מעניקה צידוקים לשליטה של מיליציה על מדינה באמתלה צבאית ודתית. לשיטת הפרשנים הללו, הפעילות של חמאס ושל חזבאללה עד עתה הן ההוכחה הניצחת שההגנה העצמית היעילה ביותר היא במסגרת מיליציונית ולא במסגרת "צבאות כבדים". לתמרונים המהירים וללוחמת הגרילה יש עיגון היסטורי ערבי-אסלאמי שהעדיף תמיד לחימה המבוססת על תנועה קלה והפתעה על חשבון שריון כבד וביצורים הדוקים, כך לשיטת מליצי היושר של חזבאללה.
אל־בזרי מסיקה כי מאחורי האפולוגטיקה בשירות חזבאללה עומדת מטרת־על: דחיית הדמוקרטיה והידוק המונופול השלטוני. ההשתלחות באביב הערבי אינה אלא כיסוי לבוז לשיח של זכויות האדם, חירויות הפרט ומעמד האישה. ההתפארות ב"אסטרטגיה אסלאמית" פירושה אימוץ דפוסים פוליטיים ותיאולוגים המזוהים עם איראן. במובן זה, המערכה מול ישראל וההישגים הנלווים אליה נועדו למסך את הניסיון של חזבאללה לבסס משטר דכאני בדומה לשותפיו באיראן, בסוריה וברוסיה – "המשטרים האלמותיים" לדבריה.
אל־בזרי מצירה על כך שחזבאללה אינו פועל בניגוד למגמות אזוריות וגלובליות, אלא מתמזג לתוכן. ישראל של נתניהו היא תמונת ראי של חזבאללה – היא אינה חדלה להכריז על ניצחון כמיסוך לפעולות אחרות בשירות העומד בראשה ובהן ביטול עצמאות בית המשפט, שרידות שלטונו, הגנה מפני משפט ועוד. ככל שהמלחמה נמשכת, אל־בזרי סבורה, כך גבר התיאבון של נתניהו לשלטון בלתי־מוגבל ולסתימת פיות של האופוזיציה, וכך גם הדמוקרטיה בישראל יורדת לטמיון.
המלחמה הקשה בעזה הולכת שלובת יד עם המוות של הדמוקרטיה ושל לבנון
המלחמה בעזה האיצה גם את הנסיגה הדמוקרטית בעולם המערבי. היא חשפה את העצבים המתוחים של החברות המערביות, החלישה את המשטרים הקיימים והעלתה את קרנם של כוחות לא־דמוקרטיים, ותעיד על כך נסיקתו מחדש של טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב. בתווך בין מלחמת הציוויליזציות בין האסלאם למערב ובין ה"דרום הגלובלי" לצפונו, הדמוקרטיה והחירות נמחצות והדרך לאבסולוטיזם נסללת. המוות של פלסטין, אל־בזרי מסכמת, הולך שלוב יד עם המוות של הדמוקרטיה ושל לבנון תחילה.
חזבאללה עומד על המוקד גם במאמרו של טארק אסמאעיל באתר דרג' אולם מזווית אחרת. אסמאעיל ממקד את מבטו בטרגדיה האנושית של ילדי דרום לבנון. טענתו המרכזית היא שחזבאללה עושה בילדים הדרום־לבנונים שימוש ציני ופוליטי כדי לזכות בתמיכת הציבור הלבנוני בהמשך הלחימה. מכאן נובעת גם כותרתו הצינית: "האם גם ילדי לבנון נדרשים לעמוד איתן אל מול המלחמה?"
אסמאעיל מספק סימוכין לטענתו בשלושה "מחזות ויזואליים" איומים שהתרחשו בדרום לבנון בשבועות האחרונים, בכולם הקורבנות הראשיים הם ילדים. אסמאעיל אינו חוסך שבטו מישראל. שני האסונות הראשונים: מותה של הילדה אמל א־דור כתוצאה מהפגזה ישראלית ומנוסה של ילדים אחוזי בהלה בבית ספר בדרום לבנון מפני מטוסי הקרב הישראליים, הם בוודאי תוצאה של ההתקפות הבלתי־מובחנות של ישראל.
עם זאת, אם מביאים בחשבון גם את המחזה השלישי, הרי שמתקבלת תמונה כוללת המכתימה אף את חזבאללה. המחזה השלישי שעליו אסמאעיל מדבר הוא ציוץ של השיח' שפיק ג'ראדי, איש דת וחינוך המזוהה עם מערכת החינוך הפרטית של חזבאללה. בציוץ זה, ערך ג'ראדי השוואה בין העמידה האיתנה והגבורה של תלמידי בתי הספר של חזבאללה לבין חרדותיהם ומנוסתם של עמיתיהם ממוסדות אחרים. טענתו העיקרית של אסמאעיל אינה מופנית לישראל שממנה הוא אינו מצפה לחוס על ילדים. לדבריו, הרג ישראלי של אזרחים וילדים לבנונים בחסות אמריקאית הוא עניין שבשגרה. הבעיה שוכנת (גם) בניסיון לכרוך את ילדי דרום לבנון לתוך המלחמה בעל כורחם ובכך חזבאללה הוא שותף פעיל.
מותה של הילדה אמל א־דור ספוג כולו בטרגדיה אנושית מכמירת לב, ומכאן עוד מובנת פחות הציניות של חזבאללה. אמל, בת העיירה מג'דל זון בדרום מערב לבנון, נקטפה בדמי ימיה בטיל שגדע את שארית חייה. חלומותיה ומשחקיה היו כחלומותיהם ומשחקיהם של ילדים, אך מקום מגוריה והסביבה שלה היו טעונים בפוליטיקה ובמלחמה שכפתה את עצמה על חוויות הילדות שלה. דווקא פשע כל כך מובהק, אסמאעיל סבור, אינו זקוק לתיווך של חזבאללה, אך הוא עיקש בניסיונו לנכס אירועים מעין אלו.
הרקע לכך, אסמאעיל טוען, טמון בהתנגדות של הציבור הלבנוני לצעדים של חזבאללה מאז השמונה באוקטובר. אמת, סקר דעת קהל של מרכז ייעוץ לבנוני העלה כי 60 אחוזים מאוכלוסיית לבנון תומכים בכניסת חזבאללה למלחמה, נתון שיכול לעודד אותו כביכול להמשיך בלחימה. אולם אסמאעיל מסתייג מתוצאות הסקר משני טעמים. ראשית, הוא גורס כי יש להעריך שהאוכלוסייה הנסקרת נבחרה בקפידה, הווי אומר: הנסקרים היו שיעים או כאלו שסוננו על יסוד הזדהותם הפוליטית. שנית, "התמיכה" הציבורית במלחמה עם ישראל אינה אלא ביטוי למחאה על המראות המתקבלים מעזה יותר מאשר איווי להיסחפות למלחמה כוללת בגזרה הלבנונית.
מציאות חברתית זו מביאה את חזבאללה לפרוט באופן ציני על המיתרים הרגישים ביותר בדמות הרג ילדים וחרדותיהם כדי להפיק את צלילי המלחמה עם ישראל. כך, במקום לחתור להפסקת אש ולו בשל הגנה על הילדים בדרום לבנון, מופיע ציוצו של איש חינוך המתהדר בחוסנם המנטלי של הילדים בשירות חזבאללה. הילדים, אסמאעיל טוען, בוודאי היו שרויים בפאניקה ובטרור בדומה לכל ילד במצבם. אלא שג'ראדי משקף היטב את התרבות הארגונית של חזבאללה המבקשת להטמיע את חזונה הלוחמני כבר בתקופת הילדות. בעבורם, מוות של ילדים אינו טרגדיה אלא הזדמנות ומכשיר לגיוס. את צלקות הילדים הוא אינו מבקש להגליד, כי אם לשוב ולפתוח לקראת המלחמה הבאה.
