מאז החל המבצע הצבאי של ישראל בלבנון, הציבור בארץ מוצף בדיווחים על היכולות הצבאיות של חזבאללה באזור הגבול הישראלי-לבנוני, שכביכול לא היו ידועות קודם ורק כעת התגלו, ועל הסכנה הגדולה שריחפה מעל יישובי הגליל, ואשר הוסרה רק הודות למאמצי הצבא.
עם זאת, ומבלי להקל ראש באיום שנשקף לביטחונה של ישראל מצד חזבאללה לפני וגם אחרי 7 באוקטובר 2023, ראוי להדגיש דווקא כעת כי מאחורי מה שמוצג בעיקר כמחדל צבאי-ביטחוני של ישראל מסתתר מחדל גדול הרבה יותר – פוליטי-מדיני.
למעשה, מאז הנסיגה החד־צדדית של צה"ל מלבנון ב־2000 אין לישראל מדיניות ברורה וסדורה כלפי לבנון, שכנתה מצפון, והיעדר מדיניות כזו, לצד החולשה המתמשכת של המדינה הלבנונית, הם שאפשרו למצב הקיים בגבול הישראלי-לבנוני להימשך עד היום.
מצב זה, שלמעשה קיים באזור הגבול עם לבנון מאמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, מתבטא בהיעדר משילות, כלומר בהעדר מוסדות שלטוניים אפקטיביים ולגיטימיים שיש להם יכולת שליטה ופיקוח, וכן בפעילות מתמשכת של שחקנים לא־מדינתיים אלימים – בעבר הארגונים החמושים הפלסטיניים מצד אחד, ומיליציות מקומיות מצד שני, וכיום בעיקר חזבאללה – אשר ניצלו את המצב באזור הגבול וכוננו בו מעין "מדינה בתוך מדינה".
מקבלי ההחלטות בישראל, הפוליטיים והביטחוניים, הכירו היטב את הבעיה בגבול ישראל-לבנון, אך הם עשו מעט, אם בכלל, כדי למצוא לה פתרון יסודי. זאת ועוד, להוציא מבצעים צבאיים גדולים, כמו "מלחמת לבנון השנייה" ב־2006 (ומבצעים צבאיים קודמים בשנות התשעים) התגובה שלהם להתעצמות של חזבאללה הייתה מצד אחד ניסיון לפגוע ביכולותיו הצבאיות (בעיקר באמצעות "המערכה שבין המלחמות" או המב"ם), ומצד שני חיזוק האמצעים ההגנתיים בגבול ישראל-לבנון, ובכלל זה הקמת ביצורים, גילוי ואיטום של מנהרות ופיתוח של מערכות הגנה נגד רקטות וטילים.
כדאי לבחון מה קורה בגבולות אחרים של מדינת ישראל, כמו מצרים וירדן, שם השכילו מנהיגי ישראל לכונן מערכת יחסים יציבה עם המדינה שמעבר לגבול, הכוללת שיתוף פעולה ביטחוני גלוי וחשאי עם המשטר ועם כוחות הביטחון שלו
וכך, בהיעדר מדיניות ישראלית סדורה כלפי לבנון, הפכו המרכיבים האלה – שכולם צבאיים-ביטחוניים – למדיניות עצמה, בעוד כלים אחרים, ובמיוחד דיפלומטיה, נזנחו כמעט לגמרי. היוצא מן הכלל בהקשר זה הוא ההסכם על הגבול הימי עם לבנון שנחתם ב־2022 ושזכה לקיתונות של בוז מצד כמה מנהיגים ישראלים, ובראשם בנימין נתניהו, שאף כינו אותו "כניעה לחזבאללה".
כדי להבין את עומק המחדל הפוליטי-מדיני של ישראל כלפי לבנון – שיש קווי דמיון בולטים בינו לבין המחדל הישראלי המתמשך כלפי הפלסטינים, במיוחד ברצועת עזה מאז ההתנתקות ב־2005 – כדאי לבחון מה קורה בגבולות אחרים של מדינת ישראל, ובמיוחד עם מצרים ועם ירדן. בשני המקרים, השכילו מנהיגי ישראל לכונן מערכת יחסים יציבה עם המדינה שמעבר לגבול, הכוללת שיתוף פעולה ביטחוני גלוי וחשאי עם המשטר ועם כוחות הביטחון שלו, והתוצאה היא גבול בטוח יחסית, אף כי לא חף מבעיות.
הבעיה העיקרית עם המבצע הצבאי הנוכחי של ישראל בלבנון היא שבהיעדר מדיניות כלפי מדינה זו וכלפי אזור הגבול הישראלי-לבנוני, התוצאה של המבצע "המוגבל" עלולה להיות נוכחות צבאית קבועה (למעשה כיבוש) של ישראל בדרום-לבנון, כפי שהייתה קיימת בתקופה שבין מלחמת לבנון הראשונה ב־1982 ועד הנסיגה הישראלית ב־2000. זאת בדומה לנוכחות הצבאית הישראלית שהולכת ומתבססת כיום ברצועת עזה.
כל זאת בשעה שהלקח משני המקרים האחרים – של מצרים ושל ירדן – הוא שרק שלטון חזק ובעל משילות מעברו השני של הגבול הבין־לאומי המוכר (עם לבנון ועם רצועת עזה אין לישראל גבול כזה), ואשר בינו לבין ישראל יש מערכת יחסים יציבה הכוללת שיתוף פעולה ביטחוני, הוא הערובה הטובה ביותר לביטחון ישראל בטווח הארוך.
