אסעד אבו ח'ליל, פובליציסט ואינטלקטואל לבנוני החי בארה"ב פרסם מאמר בעיתון אל־אח'באר הלבנוני, המזוהה עם חזבאללה, ובו הוא מנסה לשרטט קווי דמיון ושוני בין מלחמת לבנון הראשונה שפרצה ב־1982 לבין המלחמה האחרונה ואת המאפיינים של כל אחת מהן.
ההיבט הצבאי: עליית מדרגה בשני הצדדים הלוחמים
בשתי המלחמות השתמשה ישראל בטכנולוגיה צבאית מתוחכמת ביותר. העוצמה הישראלית תמיד עולה שלב ממלחמה למלחמה והנשק האמריקאי מגביר ומעצים את יכולותיה. ב־1982 הייתה ישראל מוכנה למלחמה ורק המתינה לעילה כלשהי כדי לפתוח במלחמה רחבת היקף נגד לבנון.
אבו ח'ליל סבור כי גם לפני שפרצה המלחמה הנוכחית, הייתה ישראל מוכנה למלחמה והתמיכה של חזבאללה במתקפת חמאס סיפקה לה הזדמנות להכין תוכנית מורכבת לחיסולו. זאת למרות ההצהרה המפורשת של חזבאללה ושל איראן שאין בכוונתם להיכנס למלחמה כוללת. אבו ח'ליל סבור שישראל הייתה הצד היוזם ברוב עימותי העבר מלבד מלחמת 1973, מה שנתן לה יתרון צבאי לעומת הצדדים האחרים.
כמו במלחמת לבנון הראשונה, גם כעת תמכה ארה"ב בהתקפה הישראלית וסיפקה לה כסף ונשק. לעומתה תמך המשטר האיראני בפרויקט ההתנגדות לישראל. צבא לבנון נמצא לא־יעיל בשני המקרים. אך בעוד בשנת 1982 הצבא שיתף פעולה עם ישראל, כיום הוא יושב על הגדר וצופה מן הצד.
זאת בניגוד לתפקידו של כוח יוניפי"ל שהשתנה גם הוא, אך בכיוון ההפוך: בשנת 1982 צפה הכוח מן הצד, אך כיום הוא שותף למה שאבו ח'ליל, שכאמור מזוהה עם עמדת חזבאללה, מכנה "ריגול לטובת ישראל", על אף שמוצביו הופצצו על ידי ישראל.
המשבר הפוליטי היה תירוץ עבור מדינות זרות להתערב בפוליטיקה הלבנונית בשני המקרים. כפי שישראל קידמה את המועמד שלה לנשיאות לבנון בשנת 1982 כך ארה"ב מקדמת כיום את המועמד שלה
במלחמה הנוכחית התרחש ההישג הישראלי המרשים לפני ההתקפה עצמה וכלל תוכנית מוצלחת לחדירה ביטחונית מסיבית אל תוך חזבאללה (שילוב של חדירה אלקטרונית ואנושית). ניכר שיש ברשות ישראל מידע מקיף על אנשים שמילאו תפקידים בכירים או שהיו בעמדות ביניים בחזבאללה. למרות שחיתות פנימית בארגוני אש"ף במלחמת לבנון הראשונה וחדירתה לתוך הארגונים הפלסטיניים, לא הצליחה ישראל להרוג את ערפאת או כל מנהיג פלסטיני אחר.
אבו ח'ליל מסביר כי ב־1982 הייתה תקופה שבה התעצבה ראשית ההתנגדות לישראל והכוחות נטלו יוזמה ובנו מודל חדש מאפס. כיום לעומת זאת, יש רשת התנגדות מורכבת וחזקה, גם אם ספגה פגיעה קשה מפעולות ישראליות. אבו ח'ליל סבור כי היכולות המודיעיניות של ההתנגדות כיום גדולות בהרבה מאלה שעמדו לרשותם של ראשי אש"ף, עד כדי כך שהם הצליחו לפגוע בביתו הפרטי של ראש ממשלת ישראל, פעולה תקדימית בתולדות הסכסוך.
הטילים של חזבאללה ושל שאר החברות בציר ההתנגדות פגעו גם בבסיסים ובאתרים של הצבא ושל המודיעין הישראלי. זאת כאשר כלי הנשק שהיו בשימוש בעבר, ביניהם הקטיושות והסקאדים, היו הרבה פחות מדויקים.
הכותב מציין כי לחזבאללה יש כוח אדם מאומן היטב, חמוש בנשק מודרני ובאמונה איתנה, שרכש ניסיון קרבי רב בלבנון ובסוריה. השיפור באיכות הלוחמים שמולם ישראל מתמודדת במלחמה הנוכחית לעומת עימותי העבר, מתבטא בכך שגם שלושה שבועות לאחר ההודעה על התמרון הצבאי לא הצליחו כוחות הצבא הישראלי להתקדם לתוך אדמת לבנון. זאת כשבעבר הגיעו לביירות תוך שעות ספורות.
ב־1982 רצתה ישראל להיפטר מתנועת התנגדות פלסטינית – שפעלה בלבנון בגיבוי תנועת התנגדות לבנונית – ולהשיג ניצחון צבאי. היא ביקשה אז להציל את הימין הקיצוני בלבנון
ההיבט הפוליטי: התערבות חיצונית בחסות משבר
כמו ב־1982 גם כיום לבנון מצויה במשבר פוליטי עמוק. ב־1982 היה ראש הממשלה שפיק אל־וזאן תלוי בימין הפשיסטי, ואילו הנשיא אליאס סרכיס היה חלש וחסר השפעה. כיום, ראש הממשלה אינו מצליח לגשר בין יו"ר הפרלמנט ובין סעודיה ודרישות המערב, ואילו כס הנשיאות נותר ריק כבר תקופה ארוכה.
המשבר הפוליטי היה תירוץ עבור מדינות זרות להתערב בפוליטיקה הלבנונית בשני המקרים. כפי שישראל קידמה את המועמד שלה לנשיאות לבנון בשנת 1982 בשיר ג'ומייל, כך ארה"ב מקדמת כיום את המועמד שלה לכס הנשיאות בלבנון. לאחרונה הקדיש העיתון א־שרק אל־אווסט, עיתון בבעלות סעודית, עמוד שלם להרעפת שבחים על המועמד שמקדמים האמריקאים – ג'וזף עאון.
בשתי המלחמות, לצד השגת יעדים צבאיים, ביקשה ישראל להתערב בפוליטיקה הפנים־לבנונית כדי לקדם את האינטרסים הישראליים והאמריקאיים בתוך המדינה. ב־1982 רצתה ישראל להיפטר מתנועת התנגדות פלסטינית (שפעלה בלבנון בגיבוי תנועת התנגדות לבנונית) ולהשיג ניצחון צבאי. היא ביקשה אז להציל את הימין הקיצוני בלבנון שעמד בפני סכנה של קריסת השיטה העדתית ששימרה באופן מלאכותי את כוחו הפוליטי.
מאז השתנה המצב הפוליטי הפנימי בלבנון בין היתר בעקבות הסכם טאיף משנת 1989 שהחליש את כוחה הפוליטי של העדה הנוצרית המרונית. כיום, בעקבות המשבר הפוליטי והתחזקותו המשמעותית של חזבאללה במדינה, ישנם כוחות פוליטיים המבקשים לצמצם את כוחה של חזבאללה ואת ההשפעה האיראנית בלבנון. כוחות אלה מגיעים מכל העדות ומבקשים להחליש את חזבאללה, ולכן, אבו ח'ליל טוען, הם מקווים שישראל אכן תצליח להביס את הארגון.
הביקורת של אבו ח'ליל טומנת בחובה האשמה כלפי הקולות הביקורתיים כנגד חזבאללה בתוך לבנון על בגידה ושיתוף פעולה עם ישראל.
איחוד האמירויות וסעודיה רותמות את התקשורת שלהן כדי לשרת את המאמץ המלחמתי הישראלי כאשר התמיכה האמריקאית בתוקפנות הישראלית היא מוחלטת וחזקה מאי פעם
הזירה הבין־לאומית – ארה"ב נגד מי?
ב־1982 המעצמה החשובה ביותר שהתחרתה בארצות הברית הייתה ברית המועצות, אך לא הייתה לה כל השפעה כפי שיש לרוסיה היום, והיא אף עודדה את כוחות ההתנגדות להיכנע אל מול הכוח המערבי העצום. רוסיה היום מצליחה להיות משקל נגד משמעותי יותר לכוחות המערביים בהובלת ארה"ב.
אחד השחקנים החשובים ביותר בזירה האזורית של ימינו הוא איראן. אומנם ניכר כי המנהיג העליון הנוכחי של איראן ח'אמנהאי ממשיך להיות נציג נאמן של המסר והדוקטרינה של חומייני, אולם אבו ח'ליל טוען כי סימני היסוס וחולשה בתפקוד של איראן באזור מאז רצח קאסם סולימאני ניכרים בבירור. אבו ח'ליל סבור כי לסנקציות המוטלות על איראן יש חלק גדול בכך.
הבחירות האחרונות לנשיאות באיראן הראו שהלכי הרוח בקרב הציבור האיראני מבטאים התרחקות מערכי ההתנגדות לישראל ולמערב ואפילו חוסר עניין במדיניות החוץ של איראן אל מול נושאי פנים. אבו ח'ליל, ככותב בעיתון המזוהה עם חזבאללה, טוען כי דעת הקהל באיראן מושפעת מתקשורת תעמולתית במימון של מדינות המפרץ ושל המערב כנגד איראן. בתוך כך הוא מסביר כי תגובתה של איראן לחיסול נסראללה הייתה מתחת לציפיות של רבים בציר ההתנגדות.
אבו ח'ליל עובר לניתוח המערכה האזורית וטוען כי אף ממשלה ערבית אינה תומכת בלבנון שמתמודדת מול ישראל. כל המדינות חוששות מפני ישראל, ולכן נמנעות מפעולה, ואילו חלקן תומכות באופן מלא בתוקפנות הישראלית. איחוד האמירויות וסעודיה רותמות את התקשורת שלהן כדי לשרת את המאמץ המלחמתי הישראלי כאשר התמיכה האמריקאית בתוקפנות הישראלית היא מוחלטת וחזקה מאי פעם.
אבו ח'ליל מסביר כי תומכי ההתנגדות נהגו לראות ברייגן אויב של העם הפלסטיני בגלל תמיכתו החזקה בישראל. ובכל זאת, בקיץ 1982 תיאר רייגן את מלחמת ישראל בלבנון כשואה. יועצו מייקל דיבר אמר שהתמונות של הילדים ושל קורבנות המלחמה בביירות לא נתנו לו מנוח. ביומנו תיאר רייגן כיצד מנחם בגין התעלם מעצתו להפסיק את מעשי הטבח. אבל לפי אבו ח'ליל, תמיכתו של רייגן בישראל מתגמדת לעומת ביידן, שלא הביע לרגע את אי־הסכמתו למהלכיה התוקפניים של ישראל.
סיקור עיתונאי ודעת קהל
אבו ח'ליל מאשים כלי תקשורת ערביים בכך שהביעו עמדה פרו־ישראלית או לפחות עמדה ביקורתית כלפי ההתנגדות בשתי המלחמות. במלחמת לבנון הראשונה פעלו העיתונים אל־עמל (שהיה לו מפקח ישראלי בכל שנות המלחמה), אל־אחראר, קול לבנון החופשית, קול לבנון וגופי תקשורת שונים שפעלו במזרח ביירות. במלחמה הנוכחית, התקשורת הפרו־ישראלית חזקה יותר ונתמכת על ידי כלי תקשורת במפרץ.
אבו ח'ליל סבור כי בזמן מלחמת לבנון הראשונה היו כתבים מערבים מצוינים שסיקרו את המלחמה. כיום, אין ולו כתב אחד לעיתונות רבת־ההשפעה הבקי בענייני האזור או הרגיש לכאבו. אפילו תומס פרידמן, שנתפס על ידי אבו ח'ליל כציוני וככתב שטחי, התעקש לתאר את ההפצצה הישראלית בשנת 1982 כחסרת הבחנה למרות התנגדות העורך שלו.
כתב הניו יורק טיימס הנוכחי בביירות יואן וורד עבד בעבר עבור ערוץ אל־ערביה, ערוץ בבעלות סעודית שאבו ח'ליל מאשים את כתביו בחוסר מקצועיות ואמינות. ניכר כי אבו ח'ליל מאשים ערוצים המגלים קו ביקורתי כלפי ציר ההתנגדות בחוסר מקצועיות ובחוסר אובייקטיביות.
ישראל מעדיפה לחזור אחורה לעידן של נשיאים מרונים חזקים, שהיו רופסים מול ישראל ושיתפו איתה פעולה
אבו ח'ליל סבור כי כיום ישנה מודעות בקרב הלבנונים להשלכות של השתלטות ישראל על לבנון, ועל כן דעת הקהל כלפי ישראל שלילית לגמרי. העם הלבנוני ראה את הנזק שגרמה ישראל למערכת הפוליטית ולחברה בלבנון ב־1982.
גם העדה השיעית, תפקידה והלכי הרוח בתוכה השתנו מאוד מאז קיץ 1982. הלך הרוח השיעי בדרום לבנון ב־1982 השלים עם הכיבוש הישראלי, שנתפס כמי שיכול לשחרר את תושבי דרום לבנון מהשתלטות הפלגים הפלסטיניים באזור, ואף קיבל אותו בברכה. השיעים כיום בדרום ומחוצה לו מאוחדים, מלוכדים ותמימי דעים לגבי התמיכה בהתנגדות לציונות.
לסיכום, על פי אבו ח'ליל, ההשוואה מלמדת על האינטרס הישראלי לעצב את הפוליטיקה הפנימית הלבנונית. הוא טוען כי ישראל מעדיפה לחזור אחורה לעידן של נשיאים מרונים חזקים, שהיו רופסים מול ישראל ושיתפו איתה פעולה. אומנם הסכם טאיף הפחית מן הפריווילגיה הפוליטית שנהנו ממנה בני העדה המרונית עד אותה עת, אך אבו ח'ליל סבור כי ישנם משתפי פעולה עם ישראל בכל העדות.
ניכר כי אבו ח'ליל, התומך כאמור בחזבאללה ובציר ההתנגדות, מבקש לטעון כי כל התנגדות פנים־לבנונית לחזבאללה כמוה כבגידה ושיתוף פעולה עם ישראל. הוא משבח את הלבנונים על כך שהם נושאים בנס ההתנגדות אל מול העולם הערבי, שאינו מושיט יד לעזרתם.
