במסגרת הדיון שנוצר סביב התאבדותה של הפעילה החברתית המצרית הלסבית שרה חיג'אזי, רבים אימצו את הביקורת המופנית כלפי פוליטיקת הזהויות והשמאל הליברלי כדי לחזק את התנגדותם לעיסוק בבעיות הקשורות למגדר ולנטייה מינית בחברה הערבית. החוקר הסורי מוחמד סאמי אל־כיאל, במאמר שפורסם באל־קודס אל־ערבי, משתמש בנקודה זו כפתח לדיון על השמאל הליברלי הערבי, על תולדותיו ועל הבעיות שעימן הוא מתמודד.
על פי אל־כיאל, הביקורת על פוליטיקת הזהויות נשמעת מכל צידי המפה הפוליטית, ואף רבים מאנשי השמאל הליברלי מכחישים את התעניינותם בגישה זו, ויעדיפו להגיד שהם בעד "גיוון". נראה שכלל המבקרים אינם מתעניינים במיוחד במקור התיאורטי והפוליטי של פוליטיקת הזהויות בהקשרה המערבי.
המדינות הערביות מחזיקות כמדומה בשני עקרונות כלליים – הראשון הוא לממש במידה מסוימת את "רצון העם" תוך הסתמכות על תרבות, על שאיפות או על אינטרסים שמשותפים לעם או לחברה. העיקרון השני הוא המגמה החברתית – כלומר לספק סיוע ממשלתי לעניים, גם במהלך תקופות של משברים כלכליים. גם רבים מהמתנגדים למשטרים הערביים מצדדים למעשה בעקרונות אלה, כך שבסופו של דבר המחלוקת נסובה סביב מידת המימוש שלהם בכל מדינה וסביב השאלה אם המדינה בכנות מנסה להבטיח אותם. בכל הנוגע לזכויות ולחירויות בסיסיות, ובהן הפרדת דת ומדינה, שחיונית ליצירת שוויון בפני החוק – כל ניסיון לבטל חוקים שמגבילים את חירויות הפרט, כולל חירויות הקשורות לחופש מיני, נדחה או נענה בסירוב בטענה שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם הצביון החברתי הרווח.
הניסיונות לדמוקרטיזציה של המדינה, למימוש רצון העם ולהעלאת רמת החיים תמיד נתקלים במכשולים המושרשים בתשתית המוסדות השלטוניים ובחוק, כך טוען אל־כיאל. הדבר הופך כל סוג של שינוי לבלתי־אפשרי, אפילו אם המתנגדים לשלטון הנוכחי יגיעו בעצמם דרך נס כלשהו לשלטון. לטענתו, ייתכן שהדחייה התמידית של סוגיית חירויות הפרט וזכויות היסוד תורמת לחסימת האופק הפוליטי. האם לדרישות שמיוחסות בדרך כלל לשמאל הליברלי יכול להיות חלק בשינוי מצב זה? מהן הבעיות שאיתן מתמודד זרם זה?
פרוגרסיביות שמרנית
במדינות המערב, השמאל הליברלי אינו נתקל בבעיות מהותיות בהבטחת זכויות וחירויות יסוד במישור החוקי, אלא נראה שבעייתו המרכזית היא לגשר בין עקרון השוויון בפני החוק לבין הרצון להכיר בכך שיש קבוצות שונות בחברה עם תנאי פתיחה שונים שמצריכות התייחסות ייחודית. אי־אפשר להניח שנשים, שחורים או הומוסקסואלים יוצאים מאותה נקודת פתיחה חברתית שווה כמו אחרים, ולהחיל עליהם שוויון חוקי בלבד. אין מנוס מלחזק את הקבוצות האלו מבחינה חברתית ואף חוקית, במידת האפשר.
חלק מרכזי במחשבה של השמאל הליברלי המודרני, שהתבסס על כתביהם של הוגים מרכזיים כגון ג'ון רולס או צ'ארלס טיילור, הוא ההנחה שההגעה לשוויון מצריכה קודם כול הכרה בכך שבני האדם אינם שווים, ומתוך כך יש לבחון את ההבדלים שיוצרים תנאיהם החברתיים והתרבותיים. למרות ההיגיון שבטיעון זה, הוא עלול להוביל למלכוד: הגדרת קבוצות "חלשות" שצריך לקדם כדי להגיע לשוויון, עלולה לגרום לאנשים להתחרות על הבלטת חולשתם החברתית כדי לקבל כל סיוע שיתאפשר להם. במילים אחרות, הצדק החברתי הופך למנציח את אי־השוויון. נוסף על כך, טוען אל־כיאל כי גם עם הסרת רוב המכשולים החוקיים בפני השוויון, עדיין קיימת אפליה ברמת המיקרו – בפעולות ובאמירות שיש בהן משום הדרה של קבוצות שוליים וזלזול בהן ושמתרחשות גם במסגרת מוסדות השלטון.
ניתן לומר שגישה זו היא שמרנית מיסודה שכן חוסר השוויון המוטמע בבסיס המוסדות הקיימים והפיכת הצדק החברתי לתביעה מרכזית, מובילים לשימור המצב הקיים. כמו כן, עקרון הגיוון כשלעצמו יוצר היררכיה מסוימת בין הקבוצות השונות בהתבסס על מאפייניהן החברתיים. על פי אל־כיאל, קשה להגיד שהשמאל הליברלי המערבי המודרני הוא באמת שמאל ואפילו באמת ליברלי: הוא אינו שמאל מפני שהוא מבטא את התפיסה של המוסדות הקיימים ומאמץ את האידיאולוגיה של המעמדות הדומיננטיים; הוא אינו ליברלי מפני שפעמים רבות הוא חורג מהגמישות של ההגדרה העצמית לטובת מצב של "שימור זהויות", והוא מחליש את האינדיבידואל כישות משפטית ואת עקרון השוויון בפני החוק לטובת הסתכלות על המסגרת התרבותית.
ייתכן שניפוץ המוסדות הקיימים על ידי שחורים המוחים כנגד העוינות והאפליה שהם חווים היא פעולה פרוגרסיבית בהרבה מאשר ההצעות של השמאל הליברלי.
השמאל הליברלי הערבי
המצב בעולם הערבי שונה באופן מהותי שכן המאבק על חירויות אינו מתקיים ברמת המיקרו. המאבק על זכויות יסוד בעולם הערבי מתבצע נגד משטרים מדכאים שמהווים מכשול אידיאולוגי בפני חיים חופשיים. ערכים שיש להגן עליהם, כגון חופש הדת וחופש המצפון, חופש מיני ושוויון בפני החוק לנשים וללא מוסלמים – כל אלה הם דרישות שמופנות כלפי המוסדות הקיימים וכלפי החברה, דרישות התובעות פירוק של המדינה כמו שהיא, מה שהופך אותן לפרוגרסיביות בהכרח.
לא ניתן להפריד בין היעדר החירויות הבסיסיות להיותה של החברה הערבית חברה בעלת היררכיה מעמדית חזקה. פתיחת המרחב הציבורי תוביל לכך שחלקים נרחבים מהמעמדות הנמוכים יבטאו את דרישותיהם לשוויון, ולפיכך כל פעולה פוליטית שמאלנית מצטלבת עם דרישות ליברליות. במקרה של מדינות ערב, לשמאל הליברלי יש פוטנציאל להפוך לאידיאולוגיה שתוביל לשינוי ממשי. במהפכות ערביות שהצליחו, כגון בתוניסיה ובסודאן, דרישות רבות שהופנו נגד השלטון הקיים היו שילוב של דרישות שמאלניות וליברליות.
אימפריאליזם תרבותי
עם זאת, אל־כיאל מפנה גם ביקורת כלפי השמאל הליברלי הערבי, והיא נוגעת לקשר שלו למוסדות מערביים שמנסים לכפות ליברליות מבחוץ על החברות הערביות, במעין אימפריאליזם תרבותי ובאופן שמהווה תקיפה מבחוץ של דרכי חיים מוסלמיות וערביות יציבות. רבים מהמחזיקים בגישה הליברלית אינם מבינים שהם בעצם חוזרים על אותם טיעונים של השמאל הליברלי המערבי, שאותו הם מבקרים.
אי־אפשר להתעלם מהעובדה שפעילים ליברלים ערבים רבים עובדים במוסדות לא ממשלתיים שממומנים על ידי ממשלות מערביות ומושפעים מאוד מהשמאל הליברלי המערבי. אף על פי כן, אל־כיאל מציין כי פעולתם מול המוסדות השלטוניים הערביים דוחפת חלק גדול מהעובדים בהם לפרש מחדש את הערכים שהם מקבלים "מבחוץ" באופן שכן תורם לפיתוח הדמוקרטיה בעולם הערבי. כמו כן, לא ניתן לצמצם את הפעילות השמאלנית ליברלית בעולם הערבי רק למוסדות אלה, שהרי כבר יותר מעשור מתקיימות בעולם הערבי מחאות הדורשות שינוי אמיתי, והן מחאות שמביעות מחויבות חברתית גדולה, שאף אימפריאליזם לא יכול לייצר מבחוץ.
