שבעה חודשים חלפו מאז תחילת המלחמה המדממת וההרסנית שפתחו כוחות צה"ל ברצועת עזה, שבאה כתגובה ל"מבול אל־אקצא", המבצע הצבאי של גדודי השהיד עז א־דין אל־קסאם, הזרוע הצבאית של תנועת חמאס, בשבעה באוקטובר 2023.
עד כה לא הצליחו הכוחות הישראליים הפולשים להשיג אף לא אחד מהיעדים שעליהם הצהירו בפומבי. הם לא הצליחו למוטט את היכולות הצבאיות והשלטוניות של תנועת חמאס, לא הצליחו לשחרר את בני הערובה, ולא הצליחו להחזיר את הישראלים שנעקרו מבתיהם ביישובי עוטף עזה וביישובים הסמוכים לגבול עם לבנון. זאת למרות האכזריות וחוסר ההבחנה של ההתקפות האוויריות, היבשתיות והימיות, למרות התמיכה הצבאית, הכלכלית והמדינית של בעלות הברית ובראשן ארצות הברית ועל אף ההיקף הרחב וההשפעה החמורה של ההרג, העקירה, ההרס וההרעבה.
לא ברור אם המשך המבצע הצבאי יביא להשגת יעדים אלו, אשר לכל אחד מהם נוסף התואר "מוחלט" על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו. כמו כן, אין זה צפוי או סביר שמטרות אלה יושגו אם הכוחות יפלשו לרפיח, וגדודי אל־קסאם, שעל פי המדווח מתבצרים שם בשוחות, יפורקו. זאת לנוכח העובדה שהאבדות האנושיות, החומריות והנפשיות של ישראל היו עצומות, ושהתמיכה של הממשלות ושל דעת הקהל בעולם במלחמה האכזרית הזו הולכת ופוחתת. ראיה לכך היא המחאות ששוטפות את האוניברסיטאות בצפון אמריקה, באירופה וכעת גם באוסטרליה וההפגנות העממיות הסוערות שקדמו להן ועדיין ממשיכות. למותר לציין כי להפסד במלחמה או לאי־השגת היעדים המוצהרים של ישראל יש השלכות מרחיקות לכת על עתידם הפוליטי של ראש הממשלה ושל שותפיו לקואליציה.
חשובות מכל אלה הן האבדות האנושיות, החומריות והנפשיות שספגו אזרחי עזה בעקבות המלחמה ההרסנית… הסבל של אזרחי עזה בעקבות פגעי המלחמה לא יתואר במלוא מובן הביטוי
באופן דומה, לאחר שבעה חודשים של מלחמה מדממת והרסנית, גם תנועת חמאס לא השיגה אף לא אחת מהמטרות המוצהרות והאחרות של מבצע מבול אל־אקצא. חמאס לא הצליחה, וסביר להניח שגם לא תצליח, לרוקן את בתי הכלא בישראל מאסירים פלסטינים פוליטיים או ביטחוניים, ולא הצליחה להרתיע את ההתקפות על מסגד אל־אקצא. כמו כן, היא לא הצליחה להסיר את המצור על רצועת עזה וגם לא הצליחה לחבל בתהליך הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה (גם אם התהליך נעצר באופן זמני). זאת ועוד, היא גם לא הצליחה לגרום לבעלות בריתה מהאזור להיכנס לעימות הגדול – "אם כל המלחמות" – שמטרתו לשחרר את פלסטין.
לצד זאת, תנועת חמאס איבדה במהלך המלחמה רבים מאנשיה, אמצעי לחימה שלה, את יכולותיה השלטוניות ואת אמצעיה להגנת הציבור. ברור כי חמאס לא תוכל להמשיך לשלוט ברצועת עזה באופן בלעדי או עיקרי לאחר המלחמה. חשובות מכל אלה הן האבדות האנושיות, החומריות והנפשיות שספגו אזרחי עזה בעקבות המלחמה ההרסנית – הגירתם של יותר ממיליון וחצי מהאזרחים האומללים, הרס מוחלט או חלקי של לפחות 300 אלף בתים ומבנים ממשלתיים וציבוריים, הריגתם ופציעתם של יותר מ־112 אלף איש (זאת נוסף על אלפים רבים שנעדרים מתחת להריסות), מניעת המינימום של תרופות, מזון, דלק, ביטחון, חינוך וכדומה. הסבל של אזרחי עזה בעקבות פגעי המלחמה לא יתואר במלוא מובן הביטוי.
הלקח שבעימות הזה הוא ש"ניצחון מוחלט" או "תבוסה מוחלטת" לא יתממשו עבור אף לא אחד מהצדדים הנלחמים. במלחמה כמו זו נראה שאבדות אנושיות וחומריות רבות תהיינה מנת חלקם של שני הצדדים, גם אם בהשלכות ובהיקפים משתנים. מובן גם שהקריטריונים לניצחון ולתבוסה שונים בין שני הצדדים במצב כזה.
קריטריונים למלחמה צודקת
טענתם החוזרת ונשנית של ממשלת ישראל ושל תומכיה על כך שהמלחמה בעזה היא "מלחמה צודקת", כלומר מוצדקת מוסרית מבחינת המשפט הבין־לאומי, איננה נכונה. תגובתה הצבאית של ישראל למבצע מבול אל־אקצא חצתה קווים אדומים רבים מבחינה מוסרית ומשפטית והפרה באופן בוטה את הקריטריונים של מלחמה צודקת, כפי שהוגדרה באמנות ובנורמות בין־לאומיות. כפי שידוע היטב, העברות וההפרות הללו הובילו להאשמתם של ממשלת ישראל ושל צה"ל בביצוע פשעי מלחמה (שנבחנים בבית הדין הפלילי הבין־לאומי) ורצח עם (שנבדק על ידי בית הדין הבין־לאומי לצדק). באופן ספציפי, ישראל הפרה לפחות שלושה קריטריונים מרכזיים למלחמה צודקת: מידתיות, הבחנה ויעדים/ מטרות.
בנוגע לעקרון המידתיות, מומחים ומשפטנים מסכימים כי התגובה הישראלית למבצע מבול אל־אקצא חרגה בהרבה ממה שמצדיק עקרון המידתיות. אם לישראל יש הזכות להגן על עצמה ולהילחם כדי להגן על אוכלוסייתה ועל גבולותיה, אין לה הזכות לאסור מלחמת נקמה עיוורת כזו על אזרחים חפים מפשע ועל האליטה העירונית. מובן שעקרון המידתיות אינו מצדיק הרס של תשתיות ברצועת עזה שהייתה עוד קודם לכן תחת כיבוש, מצור ועוני.
בכל הקשור לעקרון ההבחנה, מומחים ומשפטנים מסכימים שהתגובה הישראלית חצתה את הקווים האדומים המוסריים והמשפטיים המבוססים על הבחנה בין מטרות צבאיות, המותרות בפגיעה, לבין מטרות אזרחיות האסורות בפגיעה, למעט צורך צבאי המוגדר בצמצום. מובן שצרכים צבאיים אלו אינם מתירים עקירה כפויה דרומה של שלושה רבעים מאוכלוסיית עזה; הרס של 60 אחוזים ממקומות המגורים, בתי חולים, כבישים, בתי ספר ומקומות פולחן ומניעת מזון, תרופות ודלק.
בעימות כמו זה ההצלחה או הכישלון הם יחסיים וחלקיים, ודיבור על ניצחון מוחלט נלקח מסיפורי אגדות
מבחינת יעדים ומטרות, מלבד המטרות המוצהרות של המלחמה בעזה ישנן מטרות לא־מוצהרות שכוללות הגירה בכפייה או מרצון של תושבי רצועת עזה לצפון חצי האי סיני ומשם למדינות אחרות שיקבלו אותם. רוח הרפאים של העקירה עדיין מרחפת בשמי מחוז רפיח, המאוים בפלישה בכל עת. למותר לציין שהאמנות והנורמות הבין־לאומיות אוסרות עקירה כזו והיא נחשבת מנוגדת לעקרונות, לנורמות ולערכים הכלולים תחת ההגדרה של מלחמה צודקת.
ישראל וכוחותיה הפולשים הפרו נורמות רבות נוספות של המלחמה הצודקת שלא פירטתי עליהן כאן. ביקשתי להדגיש שני דברים עיקריים: ראשית, המלחמה של ישראל בעזה לא השיגה, וקרוב לוודאי שגם לא תשיג, את מטרותיה המוצהרות והבלתי־מוצהרות על אף הנזק הכבד לחיי אדם ולרכוש והפגיעה המורלית שחוללה ישראל ברצועת עזה.
באופן דומה, גם מבצע מבול אל־אקצא לא הצליח להשיג את מטרותיו המוצהרות והבלתי־מוצהרות, על אף הנזק שחולל בישראל בכל ההיבטים הללו ובשל הפגיעה באוכלוסייה ובמבנים ברצועת עזה שבאה בעקבותיו. במילים אחרות, במלחמה הזו שני הצדדים הלוחמים מפסידים על אף ההבדלים בעוצמת ההיקף וההשלכות אצל כל אחד מהם. באופן כללי, בעימות כמו זה ההצלחה או הכישלון הם יחסיים וחלקיים, ודיבור על ניצחון מוחלט נלקח מסיפורי אגדות.
שנית, המלחמה בעזה שפרצה בעקבות מבצע מבול אל־אקצא רחוקה מלהיות מלחמה צודקת, בניגוד לטענה החוזרת ונשנית של ממשלת ישראל ושל תומכיה. מחד גיסא, זו לא מלחמה של מפלט אחרון, ומאידך גיסא, היא לא כיבדה את הנורמות של עקרונות המידתיות, ההבחנה והיעדים לנוכח עוצמת האבדות והסבל האיום שצורכי הלחימה אינם יכולים להצדיק. מבצע "חרבות ברזל" הוא נקמני באופיו ובמהותו, והוא רחוק ממלחמה צודקת כרחוק מזרח ממערב.
פרופ' סעיד זידאני, אינטלקטואל וחוקר פלסטיני, מלמד פילוסופיה באוניברסיטת אל־קודס. המאמר המקורי פורסם באתר אל־ערבי אל־ג'דיד ב־7 במאי 2024. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם בנצרת. תרגמה מערבית: נעמה ברוג
