אישי ציבור לא-מעטים בצרפת הצטרפו בחודשים האחרונים לקריאות להחרים את המונדיאל בקטר, אבל נשיא צרפת עמנואל מקרון בהחלט לא היה אחד מהם. להיפך. בימים האחרונים הכפיל מקרון את הצהרות התמיכה שלו באמירוּת.
שלושה ימים לפני פתיחת המונדיאל הביע מקרון את התנגדותו ל"פוליטיזציה של הספורט", ואמר "אני נגד החרם על גביע העולם. שאלות כאלה [על הפרות לכאורה של זכויות אדם] צריך לשאול לפני כן, בעת שמעניקים [למדינה] את הזכות לארגן משחקים או תחרויות". מקרון העריך כי קטר נמצאת בתהליך ארוך של שינוי, וכי ההזדמנות להרים את המונדיאל דוחפת אותה להמשיך וליישם רפורמות. שבוע לאחר פתיחת המונדיאל, לקראת המשחק בין צרפת לדנמרק, חזר מקרון והביע את התנגדותו לחרם על קטר. "בעולם המתמודד עם רצף של משברים, עלינו לשמר את רוח הספורט, אשר חייבת להישאר מרחב לקירוב אנשים, סביב ערכים אוניברסליים", צייץ מקרון והוסיף, "מונדיאל הכדורגל הזה, הראשון שמאורגן בעולם הערבי, מעיד על השינויים הקונקרטיים שקטר לקחה על עצמה. קטר יצאה לדרך זו, והיא חייבת להמשיך לצעוד בה. היא יכולה לסמוך על תמיכתנו".
האוהדים הצרפתים תולים תקוות גדולות בנבחרת שלהם, מה שמסביר באופן חלקי את האסרטיביות של מקרון באשר למשחקי המונדיאל בדוחה. קטר עם המונדיאל שלה עכשיו, פריז עם המשחקים האולימפיים עוד שנתיים – ערים אחיות. לאחת יש מה ללמוד מהשנייה ולהיפך. אבל הנחישות של ארמון האליזה מקורה במדיניות רחבה הרבה יותר. מאז עלייתו לשלטון לפני יותר מחמש שנים, ממשיך מקרון את הקו של קודמיו – בניסיון להעמיק את יחסיה של צרפת עם קטר. המונדיאל בדוחה העניק לנשיא הצרפתי הזדמנות נוספת להביע, בזירה הבין-לאומית, את המחויבות שלו להרחבת הקשרים בין שתי המדינות.
ביקורת צרפתית על הפרות של זכויות אדם בעולם הערבי איננה חדשה. ארגונים צרפתיים דורשים באופן סיסטמטי מהנשיא להעלות סוגיות כאלה בכל נסיעה שלו למדינה ערבית (או אחרת). מקרון עצמו מרבה להעלות נושאים אלה במפגשים שלו עם מנהיגים, אבל במקביל לכך, הוא מסרב להתנות שיתוף פעולה אסטרטגי או כלכלי עם מדינות ה"חשודות" ברפורמות מסוג זה.
בצרפת של מקרון מרבים להשתמש במינוח הזה של "דיאלוג תובעני", אשר מאפשר לממשלה לרקוד על שתי החתונות (זכויות אדם ואינטרסים לאומיים) בעת ובעונה אחת
מקרון למשל אינו נרתע מהביקורת של ארגוני זכויות אדם, כאשר נפגש בפריז עם נשיא מצרים עבדל פתאח א-סיסי בחודש דצמבר לפני שנתיים. "צרפת לא תתנה את שיתוף הפעולה הביטחוני שלה עם מצרים בזכויות אדם, משום שמדיניות כזו תחליש את קהיר במאבק בטרור", טען אז מקרון. אחר כך הוא הסביר כי "יעיל יותר לקיים מדיניות של דיאלוג תובעני מאשר מדיניות של חרם שתפחית את האפקטיביות של אחד השותפים שלנו במאבק בטרור ולמען יציבות אזורית".
בצרפת של מקרון מרבים להשתמש במינוח הזה של "דיאלוג תובעני", אשר מאפשר לממשלה לרקוד על שתי החתונות (זכויות אדם ואינטרסים לאומיים) בעת ובעונה אחת. אבל בביקור של נסיך הכתר הסעודי מוחמד בן סלמאן בחודש יולי האחרון, לא טרח ארמון האליזה להשתמש בשפה מכובסת. למקטרגים, השיב ביובש משרדו של מקרון כי, "כחלק מדיאלוג יחסי האמון בין צרפת לסעודיה, התייחס נשיא הרפובליקה לנושא זכויות האדם שם". הנשיא הצרפתי אף הגדיל לעשות, ואירח את בן סלמאן לארוחת ערב רשמית מפוארת בארמון האליזה.
צרפת וקטר מקיימות יחסים דיפלומטיים כבר חמישה עשורים, עם עליות ומורדות. בעוד ארצות הברית מקיימת דיאלוג בעיקר עם סעודיה, האחות המפרצית הגדולה, צרפת בנתה ברית אסטרטגית עם האחות המפרצית הקטנה יותר – איחוד האמירויות. היחסים עם קטר אינם מגיעים להיקף היחסים עם האמירויות, אבל גם כאן, צרפת מושקעת בשורה של תחומים. כמו מול האמירויות, פריז משקיעה מאמצים מיוחדים למכור לקטרים מטוסי קרב (רפאל) ושאר ציוד צבאי יקר, אבל שיתוף הפעולה הבילטרלי מתקיים גם בתעשיות האזרחיות וכמובן בתחום התרבות.
הביקורים ההדדיים של ראשי המדינות מעידים על היחסים הקרובים בין פריז לדוחה. האמיר חמד בן חליפה את'אני היה השליט הראשון שהגיע לפריז לאחר ניצחונו של ניקולא סרקוזי בבחירות לנשיאות של 2007. הנשיא פרנסואה הולנד ביקר בדוחה פעמיים במהלך כהונתו, וחתם שם על הסכם לשיתוף פעולה בתחום ההגנה האזרחית. גם מקרון כבר הספיק לבקר שם פעמיים – קודם ב-2017 (אז נחתמו חוזים עם חברות צרפתיות בשווי של כ-14 מיליארד דולר) ואחר כך ב-2021. לשם השוואה, מקרון ביקר בישראל כנשיא רק פעם אחת, וגם אז לאחר לחצים כבדים ואחרי כמה וכמה דחיות.
קטר השקיעה בעשור האחרון במסיביות בצרפת, גם בחברות מקומיות וגם בנכסים. למשל ב-2012 קנו הקטרים שני אחוזים מחברת הפרסום הצרפתית הגדולה ויוונדי. הקטרים מושקעים במלונות יוקרה, בסטארט אפים צרפתיים, ואי-אפשר כמובן שלא להזכיר את הקנייה של פריז סן ז'רמן. הבעלים החדשים של פריז סן ז'רמן הזרימו למועדון סכומי כסף עצומים, אבל הקנייה שלו, כמו גם ההשקעות במלונות מהשורה הראשונה, מעוררים לא-מעט אי-נחת בצרפת. לא מדובר אומנם בנכסים אסטרטגיים כמו נמלי ים (סין) או בנקים, אבל כן בנכסי תרבות שעליהם נשענת, לפחות במידה מסוימת, התרבות והזהות הצרפתית.
אל אי-הנחת הזאת יש להוסיף ממד נוסף – זה של התמיכה הקטרית באסלאם באירופה. לפני שלוש שנים פרסמו שני עיתונאים צרפתים בכירים (ג'ורג' מאלברונו וכריסטיאן צ'סנו) תחקיר מעמיק שערכו בשש מדינות אירופיות, על התנהלותה של קרן הצדקה הקטרית, המממנת בניית מסגדים ומרכזים ללימוד קוראן. שני העיתונאים הזהירו מפני אסטרטגיה שפיתחה קטר לטענתם להרחבת ההשפעה שלה בשירות האסלאם הפוליטי. אסטרטגיה שמקרון, כך נראה, העדיף אז וממשיך להעדיף גם היום להתעלם ממנה.
