ישנה תפיסה בדמוקרטיות שלפיה עובדי מדינה ועובדי המוסדות שלה אמורים להיות "א-פוליטיים" ו"מקצועיים". על אף שנבחרי הציבור, שהם אנשים פוליטיים, אמורים להתוות את המדיניות של אותם עובדים ומוסדות, כגון משרד החינוך, הצבא והמשטרה, המוסדות עצמם ועובדיהם אמורים לשרת את הציבור ולא אינטרסים פוליטיים. כאשר מוסדות ציבוריים משרתים את הפוליטיקאים המתווים את המדיניות, ולא את הציבור, וכאשר נשחק המרחק בין אותם פוליטיקאים לבין עובדי מדינה, יש פוליטיזציה של השירות הציבורי.
הרעיון של מוסדות "א-פוליטיים" בישראל נתמך על ידי ערך הממלכתיות. לפי פרופ' ידידיה שטרן, המטרה של ממלכתיות היא "לאפשר למדינה לתפקד כמרכז מרות שלטוני ישיר של האזרחים ללא תלות בשיוכם לקבוצה אידאולוגית, לארגון פוליטי, לעדה, מעמד, לאום או דת". הגישה הממלכתית טוענת כי יש צורך לייסד "תודעה ממלכתית" שתאפשר פוליס ריבוני על ידי אזרחים נאמנים, למרות השסעים הרבים הקיימים בחברה הישראלית. אין ספק כי כינון מוסדות כגון "צבא עם" ופירוק המחתרות המפלגתיות, ייסוד מערכת החינוך הממלכתית, ייסוד משטרת ישראל, ויותר מאוחר, חקיקת חוקי היסוד (חוקים עם מעמד חוקתי, בהיעדר חוקה) שירתו את גישה זו.
בשבועות האחרונים קולות רבים בתקשורת הישראלית מזהירים מפני "סוף הממלכתיות" בישראל, וזאת בעקבות המינויים המשונים בדרך להרכבת הממשלה. למשל, סוכם בין ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ' על כך שהסמכות על מתאם הפעולות בשטחים ועל המנהל האזרחי – הגופים הצבאיים המיישמים את המדיניות הישראלית בשטחים (כולל אחריות על המתנחלים והפלסטינים) – יעבור לשר מטעם מפלגת הציונות הדתית. יש חשש כי יחידות אלו יהפכו לזרוע ביצועית של המתנחלים ובמיוחד של תושבי המאחזים הבלתי-חוקיים ויפסיקו לבצע משימות באופן "ממלכתי". המשטרה, גוף נוסף האמור להיות ממלכתי וא-פוליטי, עלולה לעבור תהליך של פוליטיזציה מאחר ש"השר לביטחון לאומי" (טייטל חדש לשר האחראי על המשטרה) איתמר בן גביר, פוליטיקאי גזען, המייצג אידאולוגיה אלימה ורדיקלית, מבקש לקבל סמכויות חסרות תקדים לגבי התנהלות המשטרה, ובכלל זה השפעה משמעותית על מדיניות האגף החוקר פוליטיקאים מכהנים. נוסף על אלו, בן גביר אמור לקבל אחריות על כוחות משמר הגבול, שעד כה היו כפופים לצה"ל, וכך יהוו מיליציה אישית כדי ליישם את המדיניות הברוטלית שלו.
מערכת החינוך גם היא עוברת שינויים רבים, כאשר חלק מהתוכניות עוברות "אאוטסורסינג" ממשרד החינוך למפלגות בעלות אג'נדות סקטוריאליות ואידאולוגיות מובהקות. ח"כ אבי מעוז, הומופוב, סקסיסט וגזען, שאין לו כמעט תמיכה ציבורית, יקבל אחריות על היחידה האחראית לתוכניות לימוד חיצוניות בבתי הספר, מהלך שהביא למחאה רבה במערכת החינוך. כמו כן, מפלגת הציונות הדתית תקבל אחריות למדיניות של מוסדות החינוך הממלכתי-דתי ותקציבים רבים בתחום. שר במשרד החינוך מטעם ש"ס, שלא יהיה כפוף לשר החינוך, יהיה אחראי לחינוך החרדי, ובכלל זה לתנועות הנוער, לחוגים ולחינוך למבוגרים. בסוף, משרד החינוך יהיה אחראי רק למערכת החינוך "הממלכתי" (זאת אומרת, החילוני).
על אף שערך הממלכתיות היה חשוב ואף הכרחי בתקופת קום המדינה, הוא הפך לערך החותר לשימור סטטוס קוו במישורים רבים. הממלכתיות הפכה לכלי להפעלת ערכים הגמוניים, מין נשק שניתן להפעיל נגד ביקורת או נגד ניסיונות לשנות סטטוס קוו בתחומים רבים
אף שטרם סוכמו הניסוחים בהסכמים הקואליציוניים בתחום, חברי הקואליציה גם מתכננים שינוים ביחסים בין הכנסת למערכת המשפט שיפגעו אף הם בממלכתיות. היוזמה להגדיל את מספר הפוליטיקאים היושבים בוועדה למינוי שופטים תפגע בעצמאות ובסטטוס הא-פוליטי של בתי משפט. פסגת ההתגברות תסרס את הכוח של בג"ץ להגן על אזרחים מפני עריצות הרוב, שיוכל לחוקק כל חוק שבא לו, גם אם יתנגש עם חוק יסוד.
מדובר בשלב מתקדם בפוליטיזציה של מוסדות המדינה לטובת אג'נדות סקטוריאליות ברורות; אך מוסדות אלו – צה"ל, המשטרה, משרד החינוך ומערכת המשפט – אף פעם לא היו "א-פוליטיים". ממלכתיות הייתה מין כיסוי לפוליטיזציה הקיימת בכל המערכות הללו. על אף שערך הממלכתיות היה חשוב ואף הכרחי בתקופת קום המדינה, הוא הפך לערך החותר לשימור סטטוס קוו במישורים רבים. הממלכתיות הפכה לכלי להפעלת ערכים הגמוניים, מין נשק שניתן להפעיל נגד ביקורת או נגד ניסיונות לשנות סטטוס קוו בתחומים רבים. למשל, אי-קבלת כפייה דתית בנוגע לנישואים ולגירושים נחשבת לפגיעה בממלכתיות; התנגדות לשרת בשטחים נתפסת כפגיעה בערך של צבא העם – פסגת הממלכתיות. דיווחים של ארגוני זכויות אדם במוסדות בין-לאומיים על פגיעות בזכויות אדם של פלסטינים גם היא נחשבת לפגיעה בממלכתיות – הרי לא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ. ממלכתיות הפכה להיות שמרנות הרואה כל ביקורת ורצון לשנות כחתרנות פסולה.
ערך הממלכתיות הפך לא רק לשמרנות המשרתת סטטוס קוו בתחומים רבים, אלא הוא משרת מטרות פוליטיות שלעיתים מקדמות את האג'נדה של קבוצות סקטוריאליות. במשך שנים רבות צה"ל, ובתוכו מתאם הפעולות בשטחים, משרת את האינטרסים של המתנחלים אל מול הפלסטינים במקום למלא את אחריותו של צבא כובש לתושבים; המשטרה מפעילה אלימות באופן שיטתי נגד הציבור הערבי; מערכת החינוך עוברת תהליכים של פוליטיזציה ושל חינוך לגישה לאומנית, במיוחד בלימודי אזרחות, כפי שמוצג במחקר שערכתי בנושא. אפילו בג"ץ, שאמור להיות המגן האחרון של זכויות האזרח נגד לאומניות, עבר פוליטיזציה כאשר פסק פעם אחר פעם בעד קיום ההתנחלויות. אך יש תפיסה כי אסור להטיל ספק בערכיות של מוסדות אלו כדי לא לפגוע בממלכתיות.
ייתכן כי עם השבעת הממשלה הלאומנית, הימנית והדתית ביותר בהיסטוריה של המדינה, יוגברו מינוני הפוליטיזציה. מסך הממלכתיות יוסר מהפנים של המדינה – הן בצבא, הן במשטרה, הן בחינוך והן במשפט. מוסדות אלו ישרתו בגלוי אינטרסים פוליטיים של סקטורים קיצוניים בחברה. יש כעס רב על תוכניות אלו, ואפילו קריאות למרי אזרחי. כאשר נציג מפלגת המחנה הממלכתי רא"ל (מיל') גדי אייזנקוט – שם למפלגה שבעצמו מייצג פוליטיזציה של עקרון הממלכתיות – קורא למיליונים לצאת לרחובות כדי למנוע "פגיעה באינטרסים לאומיים", הוא בעצם מבקש להחזיר את מסכת הממלכתיות מעל הפוליטיזציה הסקטוריאלית של מוסדות המדינה. הרי "המחנה הממלכתי" מייצג את הרצון להנציח את הסטטוס קוו תחת מסך עשן של ממלכתיות – ראש המפלגה התבטא בעד המשך הכיבוש לצד ניהול סכסוך הומני יותר ובעד הסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה. בעצם, מבקשים מהציבור לצאת לרחובות כדי להחזיר את הממלכתיות – מין סטטוס קוו שנתן לנו להרגיש הומניים ומאוחדים – בלי להסתכל לאמת המרה של הסטטוס קוו בפרצוף, הן בנוגע לכיבוש והן בנוגע לדת ולמדינה. החתירה של מפלגות מרכז לממלכתיות נובעת לא רק מרצון להרגיש מאוחדים ונאמנים למשהו שמעל הפוליטיקה – אלא מפחד. פחד להגיד את האמת. פחד מלהגיד ש"מדינה יהודית ודמוקרטית" כפי שהיא קיימת היום זו אשליה, פחד מלהגיד ש"צבא עם" זה גם אשליה. לכן אנשים כמו אייזנקוט, שאני מאמין כי הוא יודע עד כמה שימור הסטטוס קוו בתחומים הללו לטובת הממלכתיות הוא אסון, יעדיף להצטרף למפלגה שאין לו מה להציע לה חוץ משימור הממלכתיות על ידי גנרלים.
למעבר משיטה המתיימרת להיות ממלכתית אך בפועל מקדמת אינטרסים פוליטיים סקטוריאליים ברורים, לממשלה המורידה את מסכת הממלכתיות לטובת אינטרסים צרים מאוד, יש פוטנציאל להעיר מרי אזרחי אמיתי – לא מרי האמור למנוע "פגיעה באינטרסים לאומיים" בלשון אייזנקוט, אלא מרי המבין כי הגישה ה"ממלכתית" נכשלה כאשר הביאה לממשלה הלאומנית ביותר בהיסטוריה של המדינה. תנועת הנגד אינה יכולה לצאת לרחובות רק כדי להחזיר את הסטטוס קוו הישן. היא חייבת לפרק את המושגים שהובילו למצב זה ולהציע פתרונות המבוססים על עקרונות של שוויון, חופש וזכויות אדם.
