מלזיה היא בין המדינות הבודדות בעלות רוב מוסלמי שאימצו שיטה פוליטית בעלת מרכיבים דמוקרטיים. אלה מתקיימים בתוך נוסחה פוליטית שאומצה ב־1957, משקבלה מלזיה עצמאות מבריטניה. ברוח המודל הבריטי הנוסחה כוללת מונרכיה פדרטיבית פרלמנטארית קונסטיטוציונית. בפועל כמעט מיום כינונה ועד ראשית 2018 הנהיג אותה מערך כוחות פוליטי אחד המכונה "החזית הלאומית"BarisanNasional, BN) ), ובמרכזו המפלגה United Malays National (UMNO). השלטון הדומיננטי הנמשך של מערך כוחות זה הביא את המדינה לדפוס של דמוקרטיה־למחצה ("semi-democracy") או "דמוקרטיה פגומה" (flawed democracy). כך גם מלזיה, בעלת מרקם אתני רבגוני ועדין, נגררה הרחק ממודל של פלורליזם והרמוניה רב־תרבותיים ומתפיסה לאומית-חילונית בדבר זהות כלל־מלזית, החוצה קווים אתניים ודתיים. שכן "החזית הלאומית" דוגלת במפורש בטיפוח לאומיות אתנית מלאית ואף ברעיון של "עליונות מלאית" (ketuanan melayu). כך, קבוצת הרוב Bumiputera("בני המקום"), שבמרכזה המרכיב הדומיננטי המלאי־מוסלמי, ולצידה "הילידים" המוכרים גם בשם Orang Asli ("האנשים המקוריים"), נהנים ממדיניות רשמית מפלה, כלכלית בעיקרה ,המעוגנת בחוקה. זו נומקה בראשיתה בצורך לבטל את הנחיתות הסוציו־אקונומית של הרוב המלאי-מוסלמי בהשוואה לבני המיעוט הסיני הגדול והמצליח. העדפה זו על בסיס אתני-דתי מצויה בהלימה עם דפוס של פוליטיקה פטרונית (patronage politics), הבולטת במיוחד במערכת היחסים שלUMNO עם הבסיס הפוליטי המלאי-מוסלמי הרחב.
בפרקי השפל של שלטונה, וכאלה לא חסרו, בולטת כהונת נג'יב רזאק כראש ממשלה (2018-2009). המדובר בתקופה רוויית שחיתות פוליטית במיוחד והנקשרת בשמו ובשמם של אחרים בצמרת UMNO. אך ממשלו של רזאק מנע כל אפשרות חקירה בנושא בזמן אמת. לא מפליא שהמושג קלפטוקרטיה(kleptocracy) – שלטון של מנהיגים מושחתים – מובא לא־אחת לתיאור ממשלו. נראה שאפילו במושגי הפוליטיקה המלזית הוא הרחיק לכת, עד כדי כך שהציבור תרגם את הזעם הנצבר להצבעת מחאה שהביאה לראשונה בבחירות מרץ 2018 לתבוסת "החזית הלאומית" ולעליית "ברית התקווה" (Pakatan Harapan, PH), ועימה לציפיות לרפורמות פוליטיות. נראה כי להכנת הקרקע לשינוי תרמה גם "הקואליציה לבחירות נקיות והוגנות" (Gabungan Pilihanraya Bersih dan Adil) ובקיצור Bersih, זו הוקמה לפני למעלה מעשור וחצי ביוזמה של מספר מפלגות אופוזיציה דאז, והתפתחה לתנועה של החברה האזרחית המאגדת ארגונים לא־ממשלתיים. היא החלה במאבק לרפורמה של מנגנון הבחירות הממשלתי בטענה כי הוא נגוע במניפולציות למיניהן המונעות מכניזם הוגן של החלפת שלטון בבחירות, והרחיבה עניינה לרפורמות דמוקרטיות רחבות. באפריל 2012, ובהשראה של "האביב הערבי", היא ארגנה הפגנות רחבות בבירה קואלה לומפור בתביעה לרפורמה שתעניק אפשרות להחלפת שלטון. אירועים אלה אף זכו להגדרה – "האביב המלזי". כשלוש שנים מאוחר יותר הפגינו פעיליה בקריאה להתפטרות ממשלת נג'יב רזאק בשל פרשיות השחיתות שנקשרו בשמה, שכאמור ב־2018 יהיו בשורש התבוסה בבחירות של "החזית הלאומית", ובמרכזה UMNO.
אך האופוריה בציבור בעקבות החלפת השלטון לאחר כשישה עשורים התפוגגה במהרה. למרבה האירוניה מי שתפס את הגה השלטון בשם "ברית התקווה" הוא לא אחר מאשר מהאטיר מוחמד, אז כבר בן למעלה מ־90, מי שהיה ראש ממשלה דומיננטי ומוחצן בשנים 1981–2003, והמזוהה יותר מכול עם שלטונה ארוך השנים של "החזית הלאומית". הדבר התרחש בעקבות הסכם בין מרכיבי "ברית התקווה", שמאחוריו סגה פוליטית הקשורה באנואר אבראהים, מנהיג "מפלגת הצדק של העם" ,(PKR) שבאותה עת ריצה מאסר. על פי ההסכם, מהאטיר יכהן כראש הממשלה לתקופה מוגבלת, ויוחלף על ידי אבראהים, המזוהה עם אג'נדה רפורמית-דמוקרטית ועם גישה רב־אתנית. אך מהאטיר התנהג כמבקש להתחמק מיישום ההסכם. התוצאה: מחלוקות פנימיות ב"ברית התקווה" ונפילת ממשלתה במרץ 2020. מאז, הספיקו לכהן שתי ממשלות, אחת לתקופה של שנה וחצי והשנייה – זו המכהנת עתה. שתי ממשלות אלה החזירו למעשה לשלטון את אנשי UMNO ואת המקורבים לה באמצעות פוליטיקה פנימית הפכפכה, שבמהלכה חברי בית נבחרים רבים החליפו את שיוכם המפלגתי תוך תקופת הכהונה. ונוסף על כך, ההגעה למושב ראש הממשלה לא עברה בהליך של בחירות כלליות אלא בפרוצדורה המאפשרת למלך, ראש המדינה ודמות ייצוגית בימים שבשגרה, להטיל את הרכבת הממשלה על מי מחברי בית הנבחרים (Dewan Rakyat) – הבית התחתון, הנהנה להערכתו מתמיכת הרוב ב"בית". כל אחד משני ראשי הממשלה אף העדיף שלא להעמיד את ממשלתו למבחן הצבעת אמון. עתה, לאחר תקופה נמשכת של אי־יציבות ושל אי־הפעלת מכניזם דמוקרטי של בחירות, ספטמבר 2023 מסתמן כמועד הבחירות הכלליות, כלומר כחמש שנים מאז הבחירות האחרונות, כמקובל.
תוצאות הבחירות הבאות עשויות לשמש נייר לקמוס מעניין באשר לדמותה של מלזיה כקהילה פוליטית, לרבות סוגיית יחסי דת-מדינה, וכחברה רב־תרבותית, ובתוך כל אלה ללמד על אודות המתח בין מגמות שימור למגמות שינוי.
נשוב לנג'יב רזאק, מ"גיבורי" הפוליטיקה המלזית גם בשנים האחרונות. אחד מהישגיה הבולטים של "ברית התקווה", זו שהביסה אותו בבחירות 2018, היה יכולתה לאפשר למערכת המשפטית, כחלק מהאג'נדה הרפורמית, לפתוח בהליכים המשפטיים נגדו בפרשה מורכבת של שחיתות, הכוללת הפרת אמונים, הלבנת הון ושימוש לרעה בסמכות. משהחלו ההליכים, היה קשה לעצור אותם. כך על אף שבתחילת 2020 נופלת ממשלת "ברית התקווה" ועולה ממשלה המזוהה עם UMNO ועם מקורביה, נגזרו על נג'יב רזאק באותה שנה 12 שנות מאסר וקנס כספי גבוה. ביצוע המאסר השתהה כשנתיים עד שמיעת ערעורו, כאשר הוא ממשיך במגוון דרכים לנסות לחמוק מעונשו. אך באוגוסט השנה דחה בית המשפט העליון את הערעור, כאשר מחוץ לאולם הדיונים הפגינו מעריציו הרבים, ושלח אותו מייד לריצוי מאסרו. במקביל לכך, הזדרז רזאק להגיש בקשת חנינה למלך. אכן הישג למערכת המשפטית, לא במעט הודות לסירובה של הממשלה הנוכחית להתערב בהליך, חרף עוצמתו הפוליטית של נג'יב רזאק במפלגת השלטון. המדובר בשליחתו לכלא לראשונה של ראש ממשלה, נציג מובהק ומיוחס של השיטה הפוליטית הפטריארכלית (אביו ודודו כיהנו כראשי ממשלה). יתרה מכך, ימים מעטים לאחר מכן נגזר דינה של רעייתו בגין קבלת שוחד, והיא נידונה לעשר שנים בכלא, שביצוען נדחה עד שמיעת הערעור, ולקנס כספי כבד. ולא רק, גם נגד בכירים נוספים ב־UMNO מתנהלים הליכים משפטיים, שהחלו גם הם בעת ממשלת "ברית התקווה". בולט ביניהם אחמד זהיד חמידי, נשיאUMNO . ימים ספורים לפני הדיון בערעורו של נג'יב רזאק, ובעוד ההליך המשפטי נגד חמידי מתקדם, עלו טענות כי מאבק השניים להקדמת הבחירות הכלליות, כלומר במועד קרוב ולא בספטמבר של השנה הבאה, נובע במידה רבה מרצון לנצל את ההצלחה שזכתה לה מפלגתם לאחרונה בבחירות בשתי מדינות חשובות בפדרציה המלזית, בתקווה כי ניצחונות אלה מנבאים למפלגתם ניצחון מובהק בבחירות הכלליות, שישמש עבורם חבל הצלה ממערכת המשפט. יתר על כן, עד סמוך לכניסתו לכלא, לא נואשו תומכיו הרבים של נג'יב רזאק מכך שירוץ כמועמד מפלגתו בבחירות.
במקביל לנחישותה של מערכת המשפט, נעשה מאמץ אף בבית הנבחרים, ושוב בדחיפת "חזית התקווה", להיאבק בתופעה רווחת של נטישת חברים בבית הנבחרים, בתוך תקופת כהונתם, את המפלגה שבאמצעותה נבחרו ומעבר ("קפיצה" בלשון השיח) למפלגות אחרות או להתארגנויות פוליטיות חדשות. כך, כבר העביר בית הנבחרים, ברוב כמעט מוחלט, הצעת חוק למאבק בתופעה זו המוכרת בשם Anti-Party Hopping Bill (Parti Rang Undang-Undang Anti Lompat). זאת מתוך הבנה רחבה ב"בית" שאמון הציבור בפוליטיקאים נשחק מאוד. בהתאם לחוק, שאושר כבר כנדרש על ידי הבית העליון (,(Dewan Negara כל המחליף מפלגה לאחר היבחרו לבית הנבחרים מאבד מייד את מקומו בו.
ועוד צעד שנתפס כביטוי דמוקרטי, גם פרי יוזמת הממשלה הקצרה של "ברית התקווה", הוא קביעת גיל 18 כמינימום לזכות הצבעה, במקום גיל 21. הורדת גיל המינימום משמעותית מאוד, שכן מוערך שבבחירות הבאות יתווספו, כפונקציה של הזמן שחלף וגם כתוצאה מהתיקון, כ־7 מיליון מצביעים חדשים; בבחירות 2018 היו כ־14 מיליון בעלי זכות בחירה. את מי הדבר ישרת? מקובל להעריך כי הצבעת הצעירים ב־2018 הביאה לתבוסת UMNO כמחאה על השחיתות הפוליטית הגואה. צעירים, רובם עירונים, יצאו לרחובות גם ב־2021 במחאה על מדיניות הסגרים החמורה, על השלכותיה הכלכליות, ועל המוסר הכפול של הממשלה באכיפת ההגבלות וההנחיות – עונשים כבדים על המפירים מקרב הציבור הרחב, אך התעלמות מהפרות בוטות ובפרהסיה מצד הנמנים עם השלטון. מחאה זו, שזכתה לכינוי "תנועת הדגלים השחורים", מילאה תפקיד בנפילתה של הממשלה דאז בראשות מוחיידין יאסין. אולם כיום עולות הערכות שלא בהכרח תוכתב הפעם הצבעת הצעירים על ידי להט לשינוי, עת רבים מהם מוטרדים יותר משאלות כלכליות וממציאת תעסוקה. לשון אחר, דווקא שיפור כלכלי ויציבות עשויים לעמוד בראש סולם העדיפויות של המצביעים הצעירים, ומבחינה זו אין זה בטוח כי הציבור יבקש לשוב ולהעניש בקלפיות את "החזית הלאומית" בראשות UMNO, שנהנית מיתרון של מנגנון גיוס מפלגתי חזק במיוחד.
וקיימת נקודה נוספת העשויה לשחק לטובתUMNO , אך בתנאי, ואין זה בטוח שכך יהיה, כי מועמדה בבחירות לראשות הממשלה יהיה זה הנוכחי אסמעיל צברי יעקוב. זה מקדם מאז כניסתו לתפקיד באוגוסט שעבר סיסמה מגייסת בדבר "המשפחה המלזית" (Keluarga Malaysia). לכאורה דבר של מה בכך, אך למעשה זוהי אמירה מכילה ((inclusive, הנוגדת מהותית את רוח "החזית הלאומית", שמובילה עשרות בשנים גישה מדירה ((exclusive המעניקה עליונות לזהות מלאית-מוסלמית. גישתו זו של אסמעיל צברי יעקוב עשויה להיות בעלת כוח משיכה עבור רבים. אכן, תוצאות הבחירות הבאות עשויות לשמש נייר לקמוס מעניין באשר לדמותה של מלזיה כקהילה פוליטית, לרבות סוגיית יחסי דת-מדינה, וכחברה רב־תרבותית, ובתוך כל אלה ללמד על אודות המתח בין מגמות שימור למגמות שינוי.
