משזכתה בעצמאותה מבריטניה ב־1957 הוקמה מלזיה כמונרכיה פדרטיבית פרלמנטארית קונסטיטוציונית ברוח המודל הבריטי. דפוס שלטון שכזה מכיל במהותו מרכיב דמוקרטי מובהק. אך מלזיה דווקא צועדת בנתיב שקיבע אותה בתודעה כדמוקרטיה־למחצה (semi-democracy), ולא בכדי. מאז ראשיתה שלט בה מערך כוחות פוליטי המכונה "החזית הלאומית" (BN) ובמרכזו מפלגתUMNO . "החזית הלאומית", ששלטונה לא אותגר עשרות בשנים, ואשר הציבה את המדינה, שהיא בעלת מרקם אתני רבגוני ועדין, הרחק ממודל של פלורליזם ושל הרמוניה רב־תרבותיים. כך, קבוצת הרוב המוגדרת Bumiputera ("בני המקום"), שבמרכזה המרכיב הדומיננטי המלאי־מוסלמי, ולצידה "הילידים" בחצי האי המלאי שבמערב המדינה" המוכרים בשם Orang Asli ("האנשים המקוריים") ואלה במזרח המדינה באזורים סבאח וסראוואק, נהנית ממדיניות רשמית מפלה, כלכלית בעיקרה, המעוגנת בחוקה. זאת במידה רבה בטענה ראשיתית בדבר הצורך לבטל את הנחיתות הסוציו־אקונומית של הרוב המלאי-מוסלמי בהשוואה לבני המיעוט הסיני הגדול והמצליח. דומה כי העדפה זו על בסיס אתני-דתי גם הולכת יד ביד עם דפוס של פוליטיקה פטרונית (patronage politics), הבולטת במיוחד במערכת היחסים שלUMNO עם הבסיס הפוליטי המלאי-מוסלמי הרחב. מכלול גישה זו הוא אנטיתזה לתפיסה לאומית-חילונית בדבר זהות כלל־מלזית, החוצה קווים אתניים ודתיים.
והנה, לפני שנים אחדות, עוררו תוצאות הבחירות ב־2018 תחושה והערכה בדבר פרק חדש. שכן באמצעות בחירות דמוקרטיות עם אחוזי הצבעה גבוהים של מעל כ־80 אחוזים, איבדה "החזית הלאומית" את הבכורה, זה לראשונה, ולשלטון עלתה "ברית התקווה" (PH). זו נתפסה כמייצגת תביעה לרפורמות פוליטיות דמוקרטיות ולביטול המדיניות האתנית המפלה. גם בשיח הציבורי החלו להישמע יותר ויותר קולות המאתגרים את המדיניות המפלה. הציפיות אז לשינוי ולרפורמות דמוקרטיות כמו התחדדו על רקע כהונת ראש הממשלה הקודם נג'יב רזאק (2018-2009). המונח "קלפטוקרטיה" (kleptocracy) – שלטון של מנהיגים מושחתים, מובא לא אחת לתיאור ממשלו. לכך מצטרפת חקיקה בתקופתו שכנטען כוונה להשתיק מתנגדים ולרצות עוד את הרוב המוסלמי-מלאי.
אולם המציאות הפוליטית כמו דחקה במהרה את התקווה. שכן למרבה האירוניה מי שתופס את הגה השלטון בשם "ברית התקווה" הוא לא אחר מאשר מהאטיר מוחמד, אז כבר בן למעלה מ־90, מי שהיה ראש ממשלתה הדומיננטי והמוחצן של מלזיה בשנים 1981–2003, ומי שהיה מזוהה אולי יותר מכול עם שלטונה ארוך השנים של "החזית הלאומית". כל זאת על בסיס הסכם מקדים בין מרכיבי "ברית התקווה", שמאחוריו סאגה פוליטית הקשורה בשמו של אנואר אבראהים, מנהיג "מפלגת הצדק של העם" (PKR), שבאותה עת היה מאחורי סורג ובריח. על פי ההסכם, מהאטיר אמור היה לשבת על כיסא ראש הממשלה לתקופה מוגבלת, ולהיות מוחלף בהמשך על ידי אבראהים. אך הדברים הלכו והסתבכו: נראה היה כי מהאטיר גורר רגליים ומבקש להתחמק מיישום הרוטציה; מחלוקות פנימיות עלו על פני השטח ומהאטיר החל מאבד אחיזה; התוצאה הייתה נפילת ממשלת "ברית התקווה" במרץ 2020 לאחר קרוב לשנתיים, ומאבראהים, כפי שכבר אירע בעבר, חמקה מנהיגות המדינה, שנדמה היה שהיא בהישג ידו. יוטעם כי עם עלייתה לשלטון של "ברית התקווה", הציפייה להסתלקות ממדיניות ארוכת שנים המעניקה עדיפות למרכיב המלאי-מוסלמי, נתלתה באבראהים ובמפלגתו, שלה אג'נדה רפורמית-דמוקרטית וגישה רב־אתנית, והיא למעשה הקטר המוביל של "ברית התקווה".
כך הסתבר כי היה מדובר באתנחתה קצרה בלבד, בת פחות משנתיים, משלטונה הנמשך של "הברית הלאומית". היא שבה במרץ 2020, ולראש ממשלה מתמנה מוחיידין יאסין, לא בבחירות אלא במינוי מטעם המלך המלזי – דמות ייצוגית בימים שבשגרה אך "שחקן" בזירה הפוליטית בעיתות משבר (המדובר בתפקיד העובר ברוטציה בין סולטני המדינות בפדרציה המלזית, אך תוך אקט של בחירה, כלומר דפוס של מונרכיה נבחרת, בשונה מזו המקובלת העוברת בירושה). המינוי התבסס על הבנה כי יאסין נהנה מרוב, גם אם קטן, בקרב חברי הפרלמנט. בהמשך הוא יחמוק לאורך תקופת כהונתו – כשנה וחצי בלבד – מלהעמיד את ממשלתו להצבעת אמון. ממשלה זו כמו מחקה ציפיות לשינוי. יאסין אומנם לא נמנה עם UMNO, המרכיב המרכזי של "הברית הלאומית", אך הגיע ממפלגה חדשה שהוקמה במידה רבה על ידי פורשים ממנה ושמה, "המפלגה המלזית הילידית המאוחדת" (Bersatu). עצם שמה – "הילידית" מסמן מגמה אתנית, ובחוקתה נקבע שרק "בני המקום" יכולים להיות חברי מפלגה. יאסין גם הצהיר בזמנו על היותו "מלאי תחילה" (Melayu pertama). יתר על כן, מרכיב נוסף בקואליציה היה "המפלגה האסלאמית המלזית", אסלאמיסטית מובהקת, המבטאת בבירור זהות מלאית. למרות הצהרותיה בדבר נאמנות לרעיון הדמוקרטי, למפלגה יש רקורד של קידום" חדוד", כלומר עונשים הנגזרים מחוקי השריעה, בשתי מדינות בפדרציה המלזית שבהן זכתה בעבר לרוב. לשון אחר, הקואליציה השלטת השיבה בעוצמה את הזהות המלאית-מוסלמית כטבע ראשון לדמותה של מלזיה כקהילה פוליטית.
אך לא רק אלו פגמיה הדמוקרטיים של ממשלת יאסין. הופנתה כלפיה ביקורת באשר לאופן ניהולו של המאבק בקורונה, בטענה שהיא מודרכת על ידי אינטרסים פוליטיים שאינם מבטאים את טובת הציבור. כן נטען כי ההגבלות הרבות שהוטלו בשם בריאות הציבור, נוצלו לביצור כוח ולהצרת פעילות פוליטית, לרבות מניעת הפגנות נגד הממשלה. ובדומה לכך, נאמר, ההכרזה על מצב החירום בראשית 2021, שבוטל לאחר לחץ גובר כעבור כחצי שנה, הייתה בבחינת אמתלה לעצירת פעילות הפרלמנט. לכך נוספת טענה בדבר גישה פוליטית פטריארכאלית, שלובה בזחיחות הדעת ובארוגנטיות.
כך בלט כי מדיניות ההסברה כמו ביקשה למנף את תדמיתו של ראש הממשלה יאסין כדמות עממית וצנועה וכדמות אב, שכנראה אף הפכה לכינויו העממיabah (אבא במלאית. נכתב גם aba). כל זאת בשעה שההנהגה, כנטען, נוהגת בסטנדרט כפול: מחמירה את ההגבלות על הציבור על אף ההשלכות הכלכליות הכבדות של הגבלות כאלה, מטילה קנסות כבדים על מפירי תקנות במסגרת המאבק בקורונה, אך בה בעת אנשיה מפירים הנחיות, מטיילים בחו"ל, אינם נשמעים לכללי הבידוד, ויוצאים ללא עונש או עם עונש קל בלבד. יאסין אף הרחיק לכת בגישתו הפטריארכאלית-פטרונית והזהיר את הציבור כי "אבא", כלומר הוא עצמו, עשוי "להשתמש במקל" אם הציבור לא יציית להנחיות הממשלה.
נראה כי גם במושגים מלזיים הוא הרחיק לכת, שכן באופן חריג לקונטקסט המלזי, נערכו ביולי הפגנות מחאה ברחובות הבירה, לא מסיביות אך בעלות נראות, ובמוקדן היו צעירים. אלה תוארו גם כ"תנועת הדגל השחור", שכן משתתפיהן הניפו דגלים שחורים ועליהם האשטאג #lawan ("מלחמה") ועטו בגדים שחורים ומסכות שחורות. זאת בהתרסה כנגד מדיניות סגרים, איסור התקהלויות ובדרישה להתפטרות הממשלה – מה שהתרחש חודש לאחר מכן. דומה שיש כאן איתות במבט לבחירות 2023 כי מצוקות מתקופת הקורונה, על קורבנותיה ועל המחירים הכלכליים, ממריצות צעירים וצעירות מלזיים להפגין יותר מעורבות פוליטית, לאתגר פוליטיקאים ולבטא רצון ברפורמות פוליטיות. באופן לא מפתיע, מדובר בתנועת מחאה של צעירים עירוניים ברובם, אך אלה כנטען מבקשים להעביר מסרים מכילים החוצים גיאוגרפיה, מעמדות וחלוקה על בסיס אתני.
משנפלה ממשלת יאסין קמה ממשלה חדשה באוגוסט 2021. מחד גיסא, ניתן לטעון כי אין לצפות לרפורמה פוליטית, שכן הפעם לא רק ש"החזית הלאומית", זו שחולשתה של הדמוקרטיה המלזית כמו רשומה על שמה, ממשיכה לנהל את המדינה, אלא שהמובילה היא UMNO, כפי שהיה במשך שנים. שכן, הרכבת הממשלה הוטלה הפעם, שוב על ידי המלך ולא כתוצאה מבחירות, על איסמעיל סברי יעקוב, סגן נשיא מפלגה זו, בנימוק של מגבלות הקורונה. מצטרפת לכך העובדה שלא מעט שרים, לרבות ראש הממשלה החדש, כיהנו בממשלה הקודמת. תצוין גם אמירה של ראש הממשלה החדש ב־2019, עת ישב על ספסלי האופוזיציה, שלפיה יש לאסור ג'יהאד נגד הקואליציה השלטת של אותה עת, זו שעוררה כאמור ציפיות לנסיגה מפוליטיקת הזהויות, בטענה שהיא אנטי־אסלאמית. מנגד, למען שרידותה ויכולת תפקודה מול אתגרי "עידן הקורונה", הזדרזה הממשלה החדשה לחתום על הסכם שיתוף פעולה עם מרכיב מרכזי באופוזיציה – "ברית התקווה" בתמורה להליכה לקראתה בכמה תחומים, לרבות ברפורמות פוליטיות. נוסף על כך, ואולי לא מדובר רק בסמנטיקה, בנאומו הראשון כראש ממשלה הטעים איסמעיל סברי יעקוב בפני חברי הפרלמנט כי מוטב להשאיר בצד את חילוקי הדעות כדי לשמור על "המשפחה המלזית" (להבדיל מהגדרה מבדילה ומפצלת – אתנית ודתית, המתייחסת לזהות מלאית, לא כלל־מלזית), שאותה הגדיר – מכילה (inclusive) וכזו היכולה לחצות גבולות של גזע ודת. מעניין כי לאורך התקופה הנדונה, עת ממשלות המתמנות ללא בחירות במציאות מאתגרת של מגפה, דווקא המלך, הדמות הטקסית המעוגנת בלב תפיסת עולם מלאית מסורתית, מתגלה כמבוגר האחראי, הקורא למחוקקים שלא להמר על עתיד האומה בהתנהלותם מול המגפה, ומצפה מהעומד בראש הממשלה לעמוד למבחן האמון של הפרלמנט, ולא להסתפק בכך שהוא, המלך, הטיל עליו את הרכבת הממשלה.
מעניין להיכן תיקחנה השנים הקרובות את מלזיה כ"קהילה פוליטית", אשר עד היום הדומיננטיות של "החזית הלאומית", על שלוחותיה השונות בדמות מפלגות שונות ששורשיהן מובילים אליה, ניצבת כחומה בצורה ומשמרת פוליטיקה על בסיס קווי מתאר אתניים. בעיקר אולי מסקרן אם הצעירים הרבים שיצביעו בבחירות הבאות, ואשר מספרם מוערך בלמעלה משבעה מיליון בעלי זכות בחירה חדשים – אחוז גבוה מאוד מכלל בעלי זכות הבחירה – במיוחד לאחר תיקון שנעשה ב־2019 המוריד את גיל המינימום מ־21 ל־18 – יהיו משום גיים צ'יינג'ר.
