בראשית מרץ השנה, בעיצומו של משבר פוליטי מורכב, עת ביטויי מגפת הקורונה במלזיה היו עדיין קלושים, הושבע בה ראש הממשלה חדש, מוחידין יאסין. ימים ספורים קודם לכן ערק יאסין משורות הקואליציה השלטת, חבר ליריביה והתייצב בראש מערך פוליטי חדש ושמו "הברית הלאומית" (PN). משהטיל עליו מלך מלזיה את משימת הרכבת הממשלה לא היה ברור אם יאסין נהנה מרוב בפרלמנט. גם עתה הדבר אינו ברור, שכן בחסות המגפה נדחתה הצבעת האמון הראשונה בממשלתו ליולי-אוגוסט. יריביו טוענים שהדחייה מעידה על הקושי של ממשלתו להבטיח רוב בהצבעה. אנשיו דוחים את הטענה הזאת, וייתכן שהם יכולים לשאוב עידוד מהשבחים שמדינתם זוכה לה בזכות התמודדותה עם מגפת הקורונה, למרות נתוני הפתיחה המאתגרים – ב־19 במאי היו במלזיה קרוב ל־7,000 מקרי הידבקות ו־114 מקרי מוות באוכלוסייה של למעלה מ־32 מיליון. נראה שגם היבטיו הכלכליים של המשבר נבחנים שם בשיקול דעת.
ממשלתו של מוחידין כמו הורידה מסך על תקופה מעניינת של שנתיים־שלוש בפוליטיקה המלזית, שנסובה סביב בחירות 2018. תקופה זו ראויה לתשומת לב משני טעמים: האחד, היא מציעה מבט מעניין אל הפוליטיקה הפנימית של מדינה מוסלמית זו, שהיא שחקנית חשובה במרחב דרום־מזרח אסיה ואינה זרה אף לאזורנו. והשני, מרכיבי פרק זה וגיבוריו עשויים לשוב ולהיות רלוונטיים כאשר יקטן רישומו של משבר הקורונה.
כמה מילות רקע: מלזיה קיבלה את עצמאותה מבריטניה ב־1957, והוקמה כמונרכיה פדרטיבית פרלמנטרית קונסטיטוציונית, ברוח המודל הבריטי, ולכן היא כוללת מרכיב דמוקרטי מובהק. אולם מלזיה נחשבת ל"דמוקרטיה פגומה", במידה רבה בשל מערך הכוחות הפוליטי המכונה "החזית הלאומית" (BN), שבמרכזו מפלגת UMNO, ששלט במדינה ברציפות כמעט מראשיתה. שלטון "החזית הלאומית" הרחיק את המדינה גם מחזון של הרמוניה רב־תרבותית בחברה בעלת מרקם אתני עדין. כך, קבוצת הרוב, המוגדרת bumiputera ("בני המקום"), שבמרכזה המרכיב הדומיננטי, המלאים־מוסלמים (הזהות האתנית המלאית חופפת את הזהות הדתית המוסלמית), נהנית ממדיניות מפלה, כלכלית בעיקרה, בטענה שהייתה נכונה בעיקרה כאשר התקבלה, שיש לצמצם את הנחיתות הסוציו־אקונומית של הרוב המלאי־מוסלמי בהשוואה לבני המיעוט הסיני הגדול והמצליח.
אולם ב־2018 חל מהפך מפתיע, "החזית הלאומית" כשלה בבחירות בפעם הראשונה, ובמקומה עלתה לשלטון "ברית התקווה" (PH), שייצגה תביעה לרפורמות פוליטיות דמוקרטיות, לביטול המדיניות האתנית המפלה ולמאבק בשחיתות. הקטר המוביל את "ברית התקווה" היא "מפלגת הצדק של העם" PKR)) המתייחדת בהיותה תנועה רב־אתנית. מועמדו של המערך הפוליטי הזה לתפקיד ראש הממשלה היה מהאטיר מוחמד, מי שהיה ראש ממשלתה הדומיננטי והמוחצן של מלזיה בשנים 1981–2003, המזוהה אולי יותר מכול עם שלטונה ארוך השנים של "החזית הלאומית" דווקא.
התמונה מורכבת אף יותר: ברקע ניצחונה של "ברית התקווה" עומד חיבור פוליטי תמוה בין שני היריבים המרים בפוליטיקה המלזית – מהאטיר מוחמד ואנואר אבראהים. אנואר החל להתבלט משלהי שנות ה־60 בהיותו מנהיג סטודנטים בתנועה רחבה שצמחה אז בקמפוסים, והייתה בעלת סממנים של אסלאם פוליטי. אנואר הוביל מחאה חברתית בגוון אסלאמי נגד העוני, חלוקת המשאבים המעוותת ושחיתות המשטר. לאחר מכן, בראשית שנות ה־80, הוא נשאב לחיק משטרו של מהאטיר, שראה בו נכס בהתמודדות מול "המפלגה האסלאמית המלזית" ((PAS להובלת הנרטיב האסלאמי במדינה ולשמירת כוחה של מפלגתו בקרב הרוב המלאי־מוסלמי.
הקריירה הפוליטית של אנואר נסקה במהרה, ובשנות ה־90 הוא מונה לסגנו של מהאטיר וסומן כיורשו. אולם בשלהי אותו עשור הוא הודח ומצא עצמו על ספסל הנאשמים באשמת שחיתות ומעשי סדום ונשלח לכלא )1999–2004). רבים במלזיה ומחוצה לה מתחו ביקורת על מהאטיר וטענו שהמדובר ברדיפה פוליטית. והנה, לפני שנים אחדות, לקראת בחירות 2018, חבר מהאטיר, מנהיג "המפלגה המלזית הילידית המאוחדת" (PPBM), שהקים כדי לחזור למרכז הבמה, ל"ברית התקווה", המזוהה עם אנואר, ולא פחות עם רעייתו, ואן עזיזה ואן איסמעיל, שנכנסה לפוליטיקה עם סדר יום רפורמיסטי, על רקע משפטו של בעלה ומאסרו, והנהיגה את "מפלגת הצדק של העם".
ל"דרמה" נוספה העובדה שהחיבור הפוליטי בין מהאטיר לאנואר התרחש כאשר אנואר ניצב שוב מאחורי סורג ובריח באשמת מעשי סדום. גם הפעם נטען, לרבות מצד ארגוני זכויות אדם וחוגים אינטלקטואלים בארצות הברית, שאנואר הוא לוחם לרפורמות דמוקרטיות ונרדף בשל עמדותיו. במצב הדברים המורכב הזה הסכימו מרכיבי "ברית התקווה" שאם ינצחו בבחירות 2018, יוותר מהאטיר על כיסא ראש הממשלה לטובת אנואר כאשר יצא זה מכלאו (ב־2015 הוא נשפט לחמש שנות מאסר) ויזכה לחנינה שתאפשר שובו לחיים הפוליטיים.
"ברית התקווה" אכן ניצחה ומהאטיר, אז בן 92, הושבע לראש ממשלה ולסגניתו מונתה ואן עזיזה. ימים ספורים לאחר מכן יצא אנואר, בעלה, לחופשי וזכה לחנינה. מכאן הלכה והתפתחה סאגת העברת הגה השלטון. ההסכמה בנושא לא כללה לוח זמנים, אך ניכרה הבנה שהמדובר בתום שנתיים לכהונת מהאטיר, כלומר מאי 2020. חודשים חלפו והתקבל הרושם שמהאטיר מבקש לדחות הקץ. במפלגתו של אנואר החלו רומזים שלא יהיה מנוס מלכפות מועד קונקרטי. ואז, בעיצומו של המתח הפוליטי, צמחה בזמן קצר ההתארגנות הפוליטית "הברית הלאומית" (PN), הנזכרת לעיל, שהביאה לנפילת ממשלת מהאטיר.
לא שבר, משבר
אף שהעשייה השלטונית ממוקדת עתה במשבר הקורונה ובהשלכותיו, אפשר אולי להעריך שעלייתה לשלטון של "הברית הלאומית", אם תשרוד בהנהגת המדינה, מסמנת חזרה לפוליטיקה ישנה המבוססת על היבט אתני מובהק, בין בהדגשת הזהות המלאית־מוסלמית, בין בהדגשת זהות רחבה יותר של "בני המקום". שכן בניגוד למסר הפלורליסטי של "ברית התקווה" שזכתה בבחירות 2018, UMNO, העומדת במרכז "הברית הלאומית", דוגלת במפורש בטיפוח לאומיות אתנית מלאית, ואף ברעיון של "עליונות מלאית" (ketuanan melayu). גם "המפלגה המלזית הילידית המאוחדת", שהקימו פורשים מ־UMNO, מסמנת בעצם שמה מגמה אתנית, ובחוקתה נקבע שרק "בני המקום" יכולים להיות חברי מפלגה. מנהיגה של המפלגה הזאת וראש הממשלה כיום, מוחידין, הצהיר על היותו "מלאי תחילה" (Melayu pertama). המרכיב הנוסף בקואליציה השלטת, "המפלגה האסלאמית המלזית", היא מפלגה אסלאמיסטית מובהקת, כלומר גם היא מבטאת את הזהות המלאית. ואף על פי שהיא שבה וחוזרת על נאמנותה לרעיון הדמוקרטי, יש לה רקורד של קידום "חדוד", כלומר עונשים הנגזרים מחוקי השריעה, בשתי מדינות בפדרציה המלזית שבהן זכתה בעבר לרוב.
ומה באשר לגיבורי הפוליטיקה שנדחקו בתהפוכות האחרונות ממרכז הבמה? ובכן, מהאטיר בן ה־95 אינו מוותר ונאבק בממשלה החדשה בתקווה שיצליח להפילה. ואנואר, כמו בשלהי שנות ה־90, כאשר הכלא הרחיקו במפתיע מרום הפסגה הפוליטית, גם השנה חמקה ממנו התקווה שבמועד קרוב יעבור אליו שרביט השלטון. אולם במדינה שבה אדם בעשור העשירי לחייו שב להגה השלטון, נראה שגם אנואר, עתיר הקשרים גם מעבר לתחומי ארצו וצעיר ממהאטיר ביותר משני עשורים, לא אמר את המילה האחרונה, ויש שיאמרו שרעייתו, ואן עזיזה, היא שתפתיע.
