החיזורים המפתיעים של ראש הממשלה נתניהו אחר הציבור הערבי בתקופה האחרונה אינם הפעם הראשונה שנתניהו מבין את כוחו של האלקטורט הערבי ופועל כדי להנדס אותו לטובתו. ב־1997, במהלך כהונתו הראשונה ביקש נתניהו לחבור לתנועה האסלאמית, וגם אז שיחקה העיר הערבית הגדולה ביותר בארץ, נצרת, תפקיד ראשי בהצגה. הניסיון ההוא פגע פגיעה קשה במערכת היחסים בין מוסלמים לנוצרים בחברה הערבית בישראל, ונגמר באלימות ובנזק דיפלומטי ותדמיתי לישראל, אבל ייתכן שגם בישר את הפסדו של נתניהו בבחירות ההן.
ממשלת רבין השנייה (1992–1995), בין מצרכים אלקטורליים, בין מתוך תפיסה אידיאולוגית, החליטה להשקיע בצמצום פערים ובפיתוחה וקידומה של החברה הערבית בישראל. במסגרת המדיניות הזאת הוחלט להשיק את תוכנית "נצרת 2000", בתמיכת ראש העיר דאז תאופיק זיאד המוסלמי וסגנו ויורשו רמזי ג'ראיסי הנוצרי־אורתודוקסי (שניהם היו קומוניסטים). התוכנית ההיא כללה פיתוח תשתיתי ותיירותי גרנדיוזי של נצרת לקראת ביקור האפיפיור בעיר וחגיגות המילניום, שבמהלכם, כך העריכו, יבקרו בנצרת כמיליון צליינים נוצריים שימצבו את העיר על מפת התיירות העולמית.
ממשלת הימין בראשות נתניהו, שנבחרה לאחר רצח רבין, החלה לפרק את הסכמי אוסלו וגם להסיג לאחור את תוכנית נצרת 2000, להוציא מרכיב אחד – הקמת כיכר תיירותית במרכז העיר על חורבותיו של בית ספר ישן, סמוך לבזיליקת הבשורה, מהכנסיות החשובות בעולם הנוצרי.
באותם הימים חיפשה התנועה האסלמית בישראל את דרכה. זמן קצר קודם לכן התפצלה התנועה לפלג דרומי ופלג צפוני על רקע ההחלטה להתמודד בבחירות הארציות, וכידוע, אין מאחד כמאבק למען מטרה משותפת. ב־1996 התלכד הפלג הצפוני של התנועה בראשות השיח' ראיד סלאח סביב מסגד אל־אקצא ושיפוץ המסגד המרוואני באורוות שלמה. ב־1997 החלו אנשי הפלג הדרומי בנצרת לתקוף את תוכנית נצרת 2000 בטענה, המוצדקת לכשעצמה, שהתוכנית מעצימה את המיעוט הנוצרי אך אינה מביאה בחשבון את האינטרסים של הרוב המוסלמי והעני יותר של נצרת. כדי לתקן את המעוות ביקשו אנשי התנועה האסלאמית להקים מסגד ענק על שם שהאב א־דין, אחיינו של צלאח א־דין, שנטמן במאה ה־12 במבנה קבר צנוע בסמוך לכיכר המתוכננת. תוכנית המסגד כללה צריח המזדקר לגובה של תשעים מטרים כמעט, שיאפיל על כנסיית הבשורה ויבהיר לכל הצליינים, ובראשם האפיפיור, מי בעל הבית בעיר.
ערב חג פסחא האלים
בערב חג המולד 1997, לאחר שהתוכנית לבניית המסגד נדחתה בעיריית נצרת, עלו מאות פעילי התנועה האסלאמית על הרחבה המיועדת והקימו במקום אוהל מחאה ענק. הרשויות ובעלי הקרקע, מנהל מקרקעי ישראל, התמהמהו, ולמעשה אפשרו למאהל המחאה לקום באין מפריע. המתח המוסלמי–נוצרי בנצרת הלך וגאָה, ואף הגיע לשפל אלים במיוחד בערב חג הפסחא של 1999 – קטטה שפרצה מחוץ למאהל המחאה בין צעירים נוצרים לצעירים מוסלמים התפתחה למהומות אלימות שבמהלכן היכה המון מוסלמי זועם עוברי אורח נוצרים וזרע הרס ברחובות העיר. המהומות נמשכו יומיים שלמים, עשרות נפצעו במהלכן, והמשטרה עמדה מנגד. מפקד מחוז הצפון אז, אליק רון, אישר בכמה הזדמנויות (וגם בעדותו בוועדת אור) ש"הוראות מלמעלה" הן שמנעו ממנו להתערב ולשים סוף לאלימות.
בעקבות המהומות הקים נתניהו ועדת בדיקה בראשות שר התיירות משה קצב, והוועדה המליצה להקצות למוסלמים שליש משטח הרחבה להקמת המסגד. התנועה האסלאמית קיבלה את ההצעה והחלה בהקמת מבנה במקום עוד בטרם התקבלו האישורים המתאימים. זמן קצר לאחר מכן הפסיד נתניהו בבחירות ואהוד ברק החליפו בראשות הממשלה. ברק לא ביטל את החלטת נתניהו להקמת המסגד, אולם עד מהרה גילתה ישראל פעם נוספת את מגבלות ריבונותה במקומות הקדושים. העולם הנוצרי התנגד להקמת מסגד שיאפיל על הכנסייה שבה בישר מלאך האלוהים למריה על הריונה. לחץ ביו־לאומי מצד הוותיקן, ממשל בוש ומדינות נוספות הוביל לבחינה מחודשת של הנושא, ובסופה, ביולי 2003, הורה ראש הממשלה אריאל שרון להרוס את יסודות המסגד שכבר הוקמו. כוחות משטרה גדולים פשטו עם שחר על הכיכר והרסו את מסגד המריבה. בכך הסתיימה סאגה בת שש שנים שפגעה בתפקודן של שלוש ממשלות, וכמובן, גם במרקם היחסים בין נוצרים למוסלמים בתוך החברה הערבית בישראל. נוסף על כך נפגעו היחסים בין החברה הערבית בכללותה למדינה בכלל, ולמשטרה בפרט, ונגרם נזק למעמדה הבין־לאומי של ישראל.
לימים התברר שלשיקולים הפוליטיים והאלקטורליים של נתניהו היה תפקיד מרכזי בהשתלשלות האירועים. נתניהו, שכבר אז, בבחירות 1999, הבין את חשיבות הקול הערבי בהצבת אלטרנטיבה לשלטונו, ביקש להעביר לליכוד את קולותיהם של האזרחים ערבים המוסלמים המזוהים עם הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית. נוסף על כך חיזקה החרפת השסע הבין־דתי את הפלג הצפוני, הנחשב לקיצוני יותר, קרוב יותר לחמאס, שולל שותפות ערבית במוסדות המדינה וקורא להחרמת הבחירות – וגם התפתחות זו חיזקה את גוש הימין שבראשותו. לשם כך שלח נתניהו מקורב ושמו דני גרינברג, שהוגדר ראש אגף מיעוטים בליכוד, לעודד את התנועה האסלאמית לקדם את הקמת המסגד בכיכר המריבה בנצרת. לפי העיתונאי נחום ברנע, טען חבר הכנסת גדעון עזרא, שהצטרף זה לא כבר לליכוד לאחר שפרש מתפקידו כסגן ראש השב"כ, שהוא הכוח המניע מאחורי גרינברג. על פי ברנע החשבון הפוליטי היה פשוט: חיזוק הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, התומך בחרם על הבחירות בישראל, יביא להקטנת התמיכה במועמד השמאל לראשות הממשלה.
אדמה חרוכה
ממבט־על מנהיגותו של נתניהו משגשגת מליבוי יצרים וסכסוכים, הוא פועל מתוך הבנה שכדי לבצר את שלטונו עליו לפרק את השותפות בין האזרחים הערבים לשמאל – השותפות שהביאה להקמת ממשלת רבין ב־1992. בשלב הבא פנה נתניהו לפרק את האחדות הפנים־ערבית ואת האמון שבין האזרחים הערבים לרשויות. גם בניסיון הנוכחי של התקרבותו אל החברה הערבית מבקש נתניהו לפרק את הזיקה שבין האזרח הערבי לזהותו הפלסטינית, ועל הדרך להרחיב את השסעים ולפרק את האחדות הפוליטית הערבית. גם בסיבוב הזה נתניהו פועל על פי הגיון דומה – אחרי שהצליח למנוע איחוד בין השמאל הציוני לערבים הוא מתפנה לפרק את הרשימה המשותפת עצמה, וגם הפעם הוא עושה זאת באמצעות התנועה האסלאמית.
אחרי שהפך את השותפות עימם לבלתי לגיטימית נתניהו פונה בכבודו ובעצמו לגורם הדתי־לאומי הניצי ביותר בחברה הערבית כדי לגייס את תמיכתו. ואכן, מאז שנות התשעים הימין הלאומני־דתי היהודי־ישראלי והימין הלאומני־דתי הפלסטיני חולקים אינטרס משותף – לפרק את הסכמי אוסלו. אולם החיבור הזה נידון לכישלון, שכן התהום הזהותית והפוליטית הפעורה בין הצדדים אינה ניתנת לגישור של ממש באמצעות להטוטנות פוליטית. בסופו של דבר האינטרס של אזרחי ישראל הערבים הוא שוויון אזרחי בתוך ישראל ופתרון צודק לסוגיה הפלסטינית בשטחים הכבושים – ואת המטרות האלה נתניהו ושותפיו הטבעיים פשוט אינם מסוגלים לספק להם. גם בסיבוב הראשון פנה נתניהו לערבים מתוך מצוקה פוליטית אמיתית, וגם אז, כמו בקרב אגרוף, זכה בנקודות בשלבים הראשונים, אולם נוצח בסופו של דבר בנוקאאוט. נתניהו הפסיד בבחירות ההן, אבל מורשתו, מורשת הפירוד, השנאה והאלימות, ניצחה. זמן קצר לאחר מכן פרצה אינתיפאדת אל־אקצא, שבראשיתה נורו 13 אזרחים ערבים בידי המשטרה במחוז הצפון. נתניהו, כך נראה, דבֵק בטריקים הישנים והבטוחים. נותר רק לתמוה אם הפעם יוכלו יריביו ללמוד מן ההיסטוריה וליישם את הלקחים.
