בזמן מלחמה התקשורת הממוסדת מאזנת באופן מסורתי בין שתי גישות למקצוע העיתונאות. 1) תביעות המקצוע, המבקשות להציג סיקור מאוזן, ניטרלי המבוסס על עובדות, ללא אינטרסנטים זרים; 2) תביעות האומה, המבקשות להציג את מטרות העימות כצודקות, ללכד את העם ולתרום למורל. תביעות האומה מבוססות על הגישה התרבותית למקצוע העיתונאות הרואה את העיתונאים כאנשים שיוצרים משמעויות המבוססות על הבנות, על חוויות ועל תרבות משותפות בחברה יותר מאשר אנשים שמדווחים על המתרחש.
מאז היום הארור 7.10, העיתונאות הממוסדת בישראל, בדגש על העיתונאות המשודרת, נענית יותר מתמיד לתביעות האומה. הבאנרים הקבועים שמופיעים ברשתות הטלוויזיה ובאתרי חדשות – "יחד ננצח" או "חזקים ביחד" – ממחישים כיצד התקשורת תופסת את תפקידה בעת מלחמה זו.
העיתונאים הבינו ב־7.10 ומאז כי אמון הציבור במוסדות המדינה נשבר באופן טוטלי וכי הציבור זקוק לגורם שיפריח קצת תקווה באזרחים. אפילו בזמן הזוועות ב־7.10, ניסו העיתונאים לתת לקיבוצניקים שהסתתרו בשקט בממדים שבריר של תקווה ולהזעיק את כוחות הביטחון. מאז התקשורת המשודרת לוקחת על עצמה לאזן בין כמה צרכים לאומיים חשובים מאוד: 1) לשדר מידע חיוני לביטחון האישי, כגון מיקומים של צבע אדום והמלצות על התמודדות עם המצב מבחינה נפשית; 2) לאפשר לאומה להתאבל על האובדן הנורא ולהראות לציבור שחובה עלינו לבכות יחד, ובכלל זה בכי של עיתונאים בשידור חי; 3) לשדר לעם את האכזריות של המחבלים בלי לפגוע בכבוד הקורבנות (מה שלא קיים ברשתות); 4) להרים את המורל הפגוע מאוד של העם דרך סיפורי גבורה של אזרחים ואפילו דרך סטירה. לכן העם מתנחם מסיפורי הגבורה של רחל מאופקים ומענבל ליברמן מקיבוץ ניר עם. התקשורת גם שמה דגש על הסולידריות שאזרחים מפגינים כולל ההתארגנות המרשימה של ארגון "אחים לנשק" והנדיבות של בתי המלון ושל בעלי הצימרים המארחים את המפונים. נוסף על אלה, התקשורת עוסקת בבניית זיכרון קולקטיבי עתידי דרך איסוף עדויות וסיפורים, בידיעה שמדובר באירוע מכונן שלא ידעו מדינת ישראל או העם היהודי מאז השואה. התקשורת אף משתדלת לתת במה לסוגיית החטופים ולכאב של משפחותיהם בידיעה כי עם הזמן הסוגיה עלולה לקבל פחות בולטות.
העיתונאים הבינו ב־7.10 ומאז כי אמון הציבור במוסדות המדינה נשבר באופן טוטלי וכי הציבור זקוק לגורם שיפריח קצת תקווה באזרחים
לצד הצורך לספק מענה לתביעות האומה, ישנו רצון לענות על תביעות המקצוע – לדווח ולהגיש פרשנות על המתרחש. כרגיל, אולפני הטלוויזיה מארחים "לשעברים" של כוחות הביטחון, שבעיקר עסוקים בשאלות טקטיות בדבר הלחימה בעזה. יש אינספור דיונים על כיצד לנצח את חמאס, והאם "שעון החול" הבין־לאומי יאפשר את הניצחון. נכון שמדי פעם שואלים שאלות על היום שאחרי – זאת אומרת, בהנחה שמנצחים את החמאס, מי ייקח על עצמו את השליטה בעזה. אך גם תרחישים אלו נשארים במידה מסוימת ברמה הטקטית. אין כמעט שאלות בתקשורת הממוסדת על המשמעות של 7.10 בנוגע לסכסוך במובן הרחב. מזכירים את המושג "התפכחות", אבל לא מפתחים את הנושא. לכן חסרה בתקשורת ביקורת מאתגרת בנוגע לתפיסות של מדינת ישראל כלפי הסכסוך – למשל השאלה אם מדינה שמאמינה ש"חיים על החרב" נכפו עלינו באמת יכולה לספק ביטחון לתושביה?
לצד זאת, התקשורת מפגינה רמה מסוימת של ביקורת בסוגיות הקשורות להתנהלות הממשלה, כגון העדר לקיחת אחריות של ראש הממשלה נתניהו, העיסוק הרב בהפיכה המשטרית בחודשים שקדמו למלחמה גם על אף אזהרותיה של מערכת הביטחון, חוסר הרצון להעביר כספים למפונים על חשבון כספים קואליציוניים וחוסר הנכונות של חברי הממשלה להיפגש עם המפונים או אפילו לנחם משפחות שכולות. ישנן אפילו שאלות בנוגע לכשרות של נתניהו לנהל את המלחמה כאשר האינטרסים האישיים שלו עלולים להתנגש עם אינטרסים לאומיים. אבל דיונים אלו לעיתים אינם מתפתחים לדיונים ביקורתיים רחבים יותר.
לסיכום, בחודש האחרון מילאה התקשורת המשודרת בישראל תפקיד חשוב מאוד – לשמור על מורל העם מפני ריסוק טוטלי של האמונה הבסיסית שמדינת ישראל היא בית בטוח לעם היהודי. לאחר יותר מחודש של לחימה, על התקשורת לשלב שאלות ביקורתיות יותר לגבי מטרות המלחמה, לגבי משמעות ה"ניצחון" ולגבי עתיד הסכסוך והמדינה בכלל. דווקא כשהתותחים רועמים, המוזות אינן צריכות לשתוק.
