אני איש שטח. גם במסגרת עבודתי בירושלים בעמותת "עיר עמים", וגם בהיותי אקטיביסט המגיע לכפרים פלסטינים בגדה המערבית, אני זוכה להכיר מקרוב את השגרה ואת היום־יום של אנשים מהיישוב, אקטיביסטים ובעלי תפקידים. השאלה העיקרית המעניינת אותי היא איך האנשים החיים בארץ הזאת מתנהלים בתוך הסכסוך הישראלי-פלסטיני – כיצד הוא מעצב, או מגביל, את החיים שלהם, וכיצד הם מעצבים אותו ומניעים אותו הלאה.
ליחסי הגומלין שבין אנשים לסכסוך אלים שהם חלק ממנו יש כל מיני היבטים. אותי מעניינים בעיקר שלושה, ועליהם אנסה לכתוב מעל הבמה הזאת: ראשית, כיצד נראים חיי הפלסטינים תחת השלטון הצבאי הישראלי. אפשר לקצר ולקרוא לזה "זכויות אדם", אולם הניסוח הארוך מדויק יותר בעיניי. שנית, כוח והשימוש בו. שלישית, נקודות העיוורון של החברה הישראלית בשני הנושאים הקודמים.
החיים תחת שלטון צבאי ישראלי: אומנם הכול כבר נאמר בנושא הזה, אז מה כבר יש לחדש בו? ובכל זאת, אנחנו שוכחים תמיד את האנשים ואת שגרת החיים שלהם. תשומת הלב הציבורית נוטה להתמקד בפוליטיקאים, באירועים גדולים ובשאר עניינים שבמקרה הטוב הם רק קצה הקרחון, ולפעמים הם פשוט קצף על פני המים. ולכן, חשוב לדבר על זה, "על החיים עצמם", שוב ושוב. ואם אכן הכול כבר נאמר, נצטרך להיות יצירתיים כדי להצליח לעניין את הקוראים בכל זאת.
מעטים הישראלים שהפנימו באמת שאין היבט בחיים הפלסטינים – פרנסה, שירותי בריאות, קשרי משפחה – שנשאר חופשי מההשפעה שלנו, הישראלים. אפילו עניינים שלכאורה הם פנים־פלסטינים לחלוטין, אלימות במשפחה למשל – אם נגרד קצת נבחין בהשפעה הישראלית העמוקה גם בהם, ועל פי רוב היא תהיה השפעה שלילית.
הבעיה בזווית הכתיבה הזאת היא כפולה: מצד אחד, היא עלולה להסיר אחריות מהפלסטינים, ומצד שני – לטפח את האשליה שאם רק נבין מה אנחנו מעוללים נשנה את ההתנהלות שלנו. אלו הם בדיוק שני ההיבטים הנוספים שאני רוצה לכתוב עליהם.
כוח והשימוש בו: לפלסטינים בהחלט יש אחריות, ובכל הנוגע לכיבוש הישראלי, מאחר שהפלסטינים הם שסובלים ממנו, הם האחראים העיקריים להיאבק בו, בנו. זה אמור להיות מובן מאליו, אבל כשעוצרים רגע ובודקים רואים שהרבה יותר מדי אנשים וגורמים אינם חושבים כך. יותר מדי אנשים, ישראלים ופלסטינים, מחכים שהעולם "יעמיד את ישראל במקום" (ובתמונת מראה, הם מיואשים מפני שטראמפ תומך כל כך בנתניהו). אחרים מיואשים מחולשת השמאל הישראלי וחושבים שלכן "אף פעם לא יהיה שלום".
אולם השאלה האמיתית כמעט שאינה נשאלת: אם הפלסטינים סובלים כל כך, מדוע הם מאפשרים למצב להימשך? למה הם אינם משתמשים בכוח שלהם כדי להפוך את המשך המצב הקיים לבלתי נסבל – או למצער, נוח פחות – לישראלים? בל נטעה, לפלסטינים יש כוח, הכוח הבסיסי שיש לכל עם כבוש להפסיק להשלים עם המציאות ועם המחיר הכבד שהוא משלם. אפשר, כמובן, לתת לשאלות האלה כל מיני תשובות: כי יש להם מה להפסיד, בגלל הפיצול הפנים־פלסטיני, כי הרשות הפלסטינית משתפת פעולה עם ישראל ועוד.
אבל אם נשאל את השאלות האלה ברצינות, תשובות מהסוג הזה לא יהיו סוף פסוק מבחינתנו. לכל הפחות, התשובות שניתן יחשפו בפנינו שאין שום דבר מהותי בחוסר האונים הפלסטיני הנוכחי, והוא בסך הכול תוצאה של תנאים מסוימים, זמניים ובלתי יציבים מטבעם. כלומר, בעתיד (הקרוב?) התנאים האלה ישתנו, ואז יוחלף חוסר האונים בהתנגדות. לנו, הישראלים, יהיה אז הרבה פחות נוח. ואם אנחנו איננו מסתפקים בניתוח אנליטי, אם אנחנו רוצים להשתתף בסיום הכיבוש, זיהוי התנאים המגבילים היום את הכוח הפלסטיני אמור לגרום לנו לפעול להסיר אותם.
האם זו מחשבה משוגעת? האם אי אפשר להעלות על הדעת שישראלים יקחו חלק ביצירת התנאים לכך שהפלסטינים יאבקו למען חירותם (ונגד ישראל)? עניין זה כבר מתכתב עם ההיבט השלישי והאחרון שאני רוצה לכתוב עליו, אבל לפני כן עוד שתי הערות על כוח:
הראשונה, אפשר להתפלל שהמאבק הפלסטיני יהיה לא אלים, אבל מי שאינם סבורים שבמקרה המסוים הזה תפילות הן אסטרטגיה מספקת, כדאי שישימו לב שמאבק לא אלים אפקטיבי מצריך חברה חזקה הרבה יותר מאשר מאבק אלים. במילים אחרות, רק קהילה חזקה ומאורגנת יכולה להתמיד במאבק לא אלים, ובשנים האחרונות היו לנו שלל המחשות לאלימות פלסטינית נגד ישראלים שהייתה תוצאה של חולשת החברה הפלסטינית. ולכן, בין השאר, כוח פלסטיני יכול גם למנוע מוות של ישראלים.
והערה שנייה, ב־25 השנים האחרונות אנחנו משוכנעים שסיום הכיבוש – אם יגיע – יהיה תוצאה של הסדר מדיני. בשביל הסדר מדיני צריך הידברות ובניית אמון, צריך לחזק את המתונים, להפחית את הפחד ואת העוינות ולקדם פיוס. עימות, התקוממות ושימוש בכוח עושים בדיוק את ההפך. קשה לדמיין את מחנה השלום מתייחס בחיוב לדרכי פעולה כאלה. במובן הזה, גם היום אנחנו שבויים של תהליך אוסלו. אלא שלמרבה הצער, לשלום יש מחירים. ובמקרה של הסכסוך שלנו הם גבוהים מכדי שישראל תסכים לשלם אותם מרצונה החופשי, ולכן אין לנו ברירה אלא להתעניין יותר בשאלות של כוח.
נקודות העיוורון של החברה הישראלית: אנשים כותבים רוצים מן הסתם שהכתיבה שלהם תשפיע. כבר עשרות שנים שנכתבים הררי מילים בעברית על המתרחש מעבר לקו הירוק, ואת תוצאותיה של הכתיבה הזאת כולנו מכירים: המציאות לא בדיוק השתנתה לטובה. ובכל זאת, קשה לי להשתחרר מהרצון שישראלים יפקחו את העיניים. אני לא מאמין שזה יכול לקרות, ובכל זאת זה הדבר שהכי מעניין אותי לעשות. אני זוכר שורה של כותבים שעזרו לי לפקוח עיניים, אולי גם הכתיבה שלי פה תועיל לקורא או לקוראת כלשהם.
