ה"מצב" בסוריה ובלבנון הוא נושא שכיח בחדשות, ומספק כותרות מדאיגות עבורנו בישראל. המורכבות החברתית והפוליטית בלבנון מקשה לעיתים קרובות על הקוראים, המאזינים והצופים בישראל להבין את המציאות במדינה הזאת לאשורה. אנחנו, המצפים לתשובות של שחור ולבן – "הלנו אם לצרינו" – מתקשים להתמודד עם הגוונים האפורים בפוליטיקה של לבנון, והצלקות שנושאים רבים בישראל בעקבות "היחסים" עם לבנון ושנות השהיה הארוכות של צה"ל על אדמתה מקשות עלינו לתפוס את היופי והמסורת של השכנה מצפון.
מתחילת דרכי באקדמיה ידעתי שאני רוצה לחקור את לבנון. נולדתי בקיבוץ ראש הנקרה שבקרבת הגבול, ונראה שהקרבה הפיזית ללבנון, לצד הקושי להגיע אליה, משכו אותי לעסוק בהיסטוריה של הארץ הזאת. התחלתי את לימודי הערבית שלי בכיתה המזרחנית בגבעת חביבה, ושם ביליתי שמונה חודשים של לימוד השפה והתרבות הערבית, ושל היכרות עם משפחות מאמצות בכפרי המשולש.
את המסלול האקדמי שלי התחלתי בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ובחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה. התעניינתי בחברה ובפוליטיקה הלבנונית, אך גם בנושאים הקשורים בתרבות הערבית, ולכן חקרתי גם את ה"מוואל" הלבנוני, ואת שירתם של "הזמיר" ודיע אל־סאפי ושל הזמרת פירוז – הדיווה של לבנון. גם במהלך לימודי התואר השני שלי באוניברסיטת תל אביב ניסיתי לשלב בין עיסוק בלימוד היסטוריה "קלאסית", כלומר היסטוריה של האליטות הפוליטיות, לבין לימוד של זרמי העומק, כמו מחקר על תפקיד המוזיקה בטריקה הסופית המוולוית בטורקיה, ומחקר על אודות הקומיקאי הסורי דריד לחאם כוכב הסדרה הסטירית "צח אל־נום", ששודרה בטלוויזיה הסורית.
עבודת הדוקטור שלי עוסקת במידת המעורבות של בני העדה השיעית בהקמתה של לבנון המודרנית בין סוף מלחמת העולם הראשונה ליציאתם של הצרפתים מלבנון ב־1943. הטענה המקובלת היא שהמערכת הפוליטית בלבנון נוצרה בהסכמה בין בשארה אל־ח'ורי הנוצרי לבין ריאד אל־צלח הסוני ושירתה את האינטרסים של האליטות הנוצרית־מרונית והסונית. בעבודתי אני מנסה לשרטט את המהלכים הפוליטיים של השיעים בשנים האלה, ואת הדילמה השיעית בין הצטרפות למדינת לבנון בעלת ההגמוניה המרונית, לבין המאוויים לחבור למדינה הערבית הסונית שממזרח – סוריה, שזה עתה הוקמה. מנחה אותי במחקר הזה פרופ' איל זיסר.
מלבד הקרבה הפיזית, העניין הרב שלי בלבנון נובע מהנגודיות והרב־גוניות יוצאת הדופן בחברה הלבנונית. החברה הלבנונית מורכבת מקרוב ל־20 עדות מוכרות, ופילוגים אפשר למצוא גם בתוך העדות פנימה. לבנון היא אחת המדינות הקטנות והחלשות במזרח התיכון, אולם היא הובילה בתהליכי התקרבות למערב. רעיון מדינת הלאום, הקמת עיתונות עצמאית, חינוך "חילוני" ודיון ברעיונות המהפכה הצרפתית, כל אלו הופיעו בלבנון כבר בסוף המאה ה־19, בעיקר בהשפעת האליטה המרונית. מאז הקמת מדינת לבנון, ובשל השיטה הפוליטית הנהוגה בה, מגלה השלטון המרכזי אוזלת יד מתמשכת מול "פאודלים" מקומיים, ראשי משפחות, מפקדי מיליציות וברוני סמים. בנוסף על כך, כידוע, גרם הפילוג העדתי והדתי של לבנון, לא אחת, למאבקים אלימים ולמלחמות אזרחים שפגעו בפריחה הכלכלית וזרעו בה הרס רב. גם התערבות מצד המדינות השכנות, סוריה וישראל, והתערבות מעצמות אזוריות, כמו מצרים, איראן סעודיה וטורקיה, גרמו לערעור הריבונות הלבנונית, אם באמצעות גורמים עקיפים, אם בפלישה צבאית ממש.
כאמור, החברה הלבנונית מראה סימנים של התמערבות מהירה זה כמאה שנה, ועיתונות חופשית, זכויות אזרח ושוויון אזרחי הם הבסיס לחוקה הלבנונית עוד מתקופת המנדט הצרפתי. בימינו, גיוס נשים לוחמות, שוטרות וטייסות לכוחות הביטחון, ושילוב נשים באקדמיה, במערכת הבנקאות, במסחר ובתקשורת, הם מקור לגאווה בלבנון. בממשלת לבנון ארבע שרות, בהן שרה בכירה – ריא אל־חסן, שרת הפנים. מצעד הגאווה מתקיים בביירות כבר שנים מספר ולהקת הרוק הלבנונית "משרוע לילא", התומכת במוצהר בזכויות להט"ב, היא אחת הלהקות המובילות בעולם הערבי.
עם זאת, גורמים אסלאמיסטיים, שיעים וגם סונים, שלהם בסיס עמוק בחברה, מעורבים בכלכלה, ואף בפוליטיקה המקומית, וקבוצות אלו פועלות להשיב את לבנון לחיק האסלאם המסורתי. גם היחס של לבנון לישראל נגזר מחולשתה ומהפיצול הפנימי ומהזיכרון הכאוב של הפלישה ב־1982, והופך אותה ליריבה קולנית מאוד בזירה הדיפלומטית.
בכתיבתי בפורום לחשיבה אזורית אתאר את הקורה בלבנון, ואני מקווה שאוכל להציג בפני הקוראים והקוראות את המורכבות שלה ולהראות נקודות מבט מגוונות על המציאות במדינה הקטנה והמסובכת הזאת – מדינה שלא פעם כשלנו להבין את מהלכיה ואת זרמי העומק הרוחשים בתוכה.