באירוע השקת המפלגה החדשה שלו, טען אהוד ברק, "אנחנו צריכים להיכנס לזירה, לדבר חד וברור, להיאבק בנחישות ולנצח". כמה חודשים לפני כן, באירוע השקת המפלגה "חוסן לישראל", (שהייתה לחלק מ"כחול לבן"), אמר בני גנץ, "בממשלה הממלכתית שלנו […] לא תהיה הסתה נגד מוסדות המשפט, התרבות והתקשורת". אביגדור ליברמן נוהג לחזור על הסיסמה "מילה זו מילה", ובנאום שנאם לאחרונה אמר, "אנחנו לא מסבירים, אנחנו מציגים". נפתלי בנט, מצידו, אמר בנאום לוחמני, "לא מגמגמים, לא מתבלבלים, לא מזגזגים. הגיע הזמן לומר בקול ברור: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. בעברית, באנגלית, ברוסית ובצרפתית, בקיץ, בחורף, כשיש בחירות וכשאין בחירות". המשותף לכל האמירות האלה הוא שכולן עוסקות באופן הצגת המסר. כל אחד מהדוברים האלה ניסה למתג את עצמו כסוג מסוים של פוליטיקאי – נחוש, ממלכתי, ישר, או עקבי – דרך דיבור על אופן הדיבור שלו.
התמקדות של פוליטיקאים בדרך הדיבור שלהם מעידה שאופי השיח בישראל נהפך לעניין מרכזי בישראל, במיוחד בעת מערכות בחירות. במרחב הציבורי עוסקים רבות ב"מטא־שיח", כלומר בשיח על שיח. התמקדות בשיח על שיח אינה, כמובן, תופעה ישראלית, מחקרים בין־תרבותיים הראו שמטא־שיח הוא זירה למשא ומתן על נורמות ועל משמעויות חברתיות. מתברר שיש לשיח על שיח תפקיד חשוב בהגדרת ערכים וזהויות חברתיות.
חלק נכבד מארגוני החברה האזרחית בישראל עוסקים גם באופי השיח הישראלי, כדי לחתור לחברה דמוקרטית ופלורליסטית המקבלת את האחר. מאז רצח רבין, ואולי ביתר שאת בתקופה האחרונה, אנשי ציבור וארגונים רבים עוסקים באופי השיחה שלנו זה עם זה.
בנאומו המפורסם על "ארבעת השבטים" ניסה נשיא המדינה ראובן ריבלין להציע בסיס לדיאלוג מכבד ולאחריות משותפת של יהודים חילונים, יהודים דתיים־־לאומיים, יהודים חרדים וערבים. תנועת "דרכנו" עוסקת רבות באופי השיח הציבורי, והקימה את המיזם "אמנות השיח הישראלי", שבו פוליטיקאים חתמו על אמנה האמורה להחזיר את ערכי האחריות והכבוד ההדדי לשיח הציבורי. אותה אמנה מצהירה "כן לדיון, לא לפילוג; כן לביקורת, לא לשפה פוגענית; כן לוויכוח, לא לשנאה".
מספר רב של יוזמות נוספות בחברה האזרחית עוסקות, בין היתר, באופי השיח, ובהן "צו פיוס", ה"בונה מסגרות חיים משותפים בחינוך"; עמותת "גשר", הפועלת לקידום חיים משותפים ו"יוצרת שינוי תודעתי ורגשי תוך קידום דו־שיח והבנה", עמותת "הינם – מרכז לסובלנות חברתית" ועוד רבות. היוזמות האלה עוסקות במפגשים בין קבוצות שונות בחברה ובאופי השיחה ביניהן.
אין ספק שיש מקום ליוזמות כאלה בחברה רבת שסעים. המחקר העוסק באתנוגרפיה של השיח הישראלי מצביע על קשר בין חברה מפולגת לבין שיח מתלהם ואלים, ועל הידרדרות משיח המאופיין ב"דוגריות" והמבוסס על סולידריות, ל"כאסח" אלים. נוסף על כך, אופי השיח משפיע על הנכונות להתבטא: מדד הדמוקרטיה הישראלית ב־2018 מצא כי יש ירידה בנכונות להביע דעות בציבור. אכן, בחברה שמאופיינת בשיח ציבורי אלים, אזרחים מפחדים להביע דעה.
אולם העיסוק ב"איך אומרים" בא על חשבון "מה אומרים", ולכן הוא סממן בולט לגירעון הדמוקרטיה הישראלית. למשל, תנועת "דרכנו" היא מיזוג של הארגונים V15 (שפעל להחלפת ממשלת נתניהו בממשלה אחרת בבחירות 2015) ו"קול אחד" (שפעל בחברה הישראלית והפלסטינית לקידום פתרון שתי מדינות). אולם מאז המיזוג והמיתוג מחדש התנועה עוסקת רבות באופי השיח ובצורך ליצור "חיבורים" בין קבוצות שונות בחברה, ולמעשה, נטשה את העמדות הפוליטיות המובהקות יותר שאפינו את הארגונים שמהם נוצרה.
ארגון המתיימר לייצג את "הרוב המתון" יכול להגדיר איך הרוב המתון אמור להתבטא, אך מתקשה להגדיר מה הוא אמור לבטא. תהליך דומה עברה העצרת השנתית לרצח רבין, שהייתה פעם הפגנת שלום בעלת אופי פוליטי, אך ב־2018 מיתגה את עצמה כאירוע ממלכתי "נגד הפילוג וההסתה", וגם היא הדגישה את העיסוק ב"איך מדברים".
בין שמדובר ב"מסרים חדים" בין ב"שיח ממלכתי", עיסוק היתר בשיח על שיח מצביע על ממד נוסף בכרסום הדמוקרטיה הישראלית, לצד ממדים אחרים, כגון הנצחת הכיבוש, רדיפת מיעוטים על ידי הרוב, ניסיון של גורמים פוליטיים להשתלט על גופי תקשורת וקמפיינים נגד בית משפט העליון ושלטון החוק.
מדובר בנסיגה מהיכולת או מהרצון להביע עמדה ברורה בסוגיות מרכזיות בשיח הציבורי לטובת דיבור על השיח עצמו, ובסוג של ספירלת השתיקה – מי שמרגיש שהוא במיעוט (גם אם אינו באמת במיעוט) מפחד להביע דעה בסוגיה, ובמקרה שלנו, מעדיף להביע דעה על כיצד צריך להביע דעה.
הדמוקרטיה הדליברטיבית (דיונית) שואפת להנחיל תרבות דיון ציבורי המבוסס על תהליכי חשיבה ועיצוב המדיניות שיתנהלו בתהליך של בירור מעמיק ומקיף, על פי נורמות של הקשבה, כבוד הדדי, הכלה ושוויון. אחד החוקרים המובילים של הגישה הזאת, ג'ון גסטיל, מבחין בין שני תהליכים האמורים להתרחש בעת ובעונה אחת: (1) התהליך החברתי־תקשורתי, דהיינו איך מדברים (כבוד הדדי, הקשבה, הזדמנויות דיבור שוות וכו'); (2) התהליך האנליטי, דהיינו, מה אומרים (תהליך של איסוף נתונים, תעדוף ערכים מרכזיים, זיהוי פתרונות וקבלת החלטות). נראה שהחברה האזרחית והפוליטיקאים בישראל מתמקדים בתהליך החברתי־תקשורתי על חשבון התהליך האנליטי. אף על פי ששני התהליכים קשורים זה בזה, הרצון להגדיר את עצמנו דרך ה"איך" אינו יכול לבוא במקום הגדרה עצמית של ה"מה".
