ברית המיעוטים החדשה במזרח התיכון

בהיסטוריוגרפיה הישראלית המונח "ברית המיעוטים" מתייחס לבריתות פוליטיות שכרתה ישראל עם אוכלוסיות מיעוט דתיות או אתניות כדי לשפר את מעמדה ולשרוד במזרח התיכון המתנגד עקרונית לקיומה. לפי העיתונאי שכרי א־ריאן, ישראל עדיין חברה בברית מיעוטים, אך זו מבוססת דווקא על כוחניות ועל חתירה להגמוניה אזורית.

שכרי א־ריאן, העיתונאי הסורי ממוצא פלסטיני, מציע הסתכלות חדשה על ישראל ועל בנות־בריתה האזוריות. במאמרו, אשר פורסם באתר דרג', הוא טוען כי מאז יציאת מצרים אימץ לעצמו העם היהודי/עברי כקולקטיב תודעה שבטית. תודעה זו מכתיבה את פעולותיו המדיניות עד ימינו ואת הבריתות שהוא רוקם לאחרונה עם מדינות המפרץ המחזיקות בתודעה דומה.

את מאמרו א־ריאן פותח בסיפור יציאת מצרים, האפוס של האקסודוס העברי. לטענתו, האפוס של יציאת מצרים הוא אחד מן האפוסים הגדולים בהיסטוריה האנושית. עוצמתו אינה טמונה בהכרח בניסיות שלו, אלא דווקא במסר האנושי והארצי שבו: האדם הקטן מצליח להימלט על ידי קריעה של הים הודות לעוצמתם של כוח הרצון, של אי־הציות ושל ההימלטות ממוות מפני עריץ עושק. בהמשך האפוס, הוא ממשיך, גיבוריו – העם העברי – מתגבשים ל"דת שבטית" עם הגיעם למקום מבטחים. את המונח דת שבטית לתיאור העברים/יהודים א־ריאן שואל מההיסטוריון הישראלי יובל נוח הררי, ומציע לו גרסה מודרנית יותר – היהודים כדת שבטית התגבשו כדת מיעוט או כחברת מיעוט. רביזיה של המונח מיעוט הוא העיקרון המארגן של מאמרו של א־ריאן, והבנה מחודשת שלו תורמת להנהרת תהליכים אזוריים.

כסורי, א־ריאן נדרש בהתחלה לשאלת היחסים בין ישראל לבין שני משטרי אסד בסוריה – האב והבן. על פניו, היחסים בין המדינות היו מתוחים מאז ומתמיד, אולם בפועל, ריאן טוען, הייתה ביניהם אחדות אינטרסים שהשתקפה בהכלה הדדית. להבנתו, רק הקטגוריה של דת מיעוט היא זו היכולה ליצור חיבורים אנומליים כמו זה שבין ישראל למשטר אסד. ואכן, סורים רבים תמיד הסתכלו בחשדנות על מערכת היחסים החשודה בין המדינות ועל התמיכה הישראלית במשטרו של הרודן הסורי מאחורי הקלעים. לטענתו, סורים רבים סבורים כי יחסים אלו נותרו איתנים חרף המעשים האפלים ביותר של המשטר הסורי החל בטבח בחמה (1982), המשך בהתנקשות בראש מממשלת לבנון לשעבר רפיק אל־חרירי (2005) וכלה במעשי הטבח של אסד מאז תחילת מלחמת האזרחים.

כחלופה לפירוש הרווח של מיעוט, הוא מציע פירוש חדש – משטר הנשען על נוסחה פוליטית החותרת לשמר פריווילגיות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בידי קבוצה מובחנת של אנשים על יסוד אתני, עדתי, דתי, שבטי או אפילו משפחתי

החשד דבק בישראל הואיל ועמדתה לגבי משטרי אסד נעה תמיד בין תמיכה שבשתיקה לתמיכה מוצהרת במידה רבה. זאת משום שישראל רואה במשטר אסד חיץ חילוני העומד בפני המון סוני ג'האדיסטי, כך לדברי ריאן. לפיכך, לא ייפלא כי גורמים מישראל התבטאו לא אחת מאז תחילת מלחמת האזרחים כי הם מעדיפים כי אסד יישאר בשלטון. ישראל הסמיכה מילים למעשים כאשר קיבלה ביולי 2018 את ההסדר להשבת כוחות המשטר לדרום סוריה, הווי אומר לגבולותיה.

תודעת מיעוט כהגדרה מכוננת

טענתו העיקרית באשר ליחסים בין ישראל לסוריה היא כי הבסיס לשיתוף הפעולה הגלוי והסמוי בין השתיים הוא קונספטואלי: שחקניות שדתן היא מיעוט המקיימות ביניהן ברית מיעוטים בתוך המרחב המזרח־תיכוני, אשר אוכלוסיית הרוב בו היא מוסלמית סונית, ו"היהדות הציונית" והשיעה בגרסתה הסורית (הכוונה כנראה לעלווים) הן מיעוט.

תודעת המיעוט מעצבת את ההגיונות הפוליטיים של שני השלטונות ומכתיבה את פעולותיהם. שרידותם של שניהם בסופו של דבר מותנית בהתמודדות ואף בעימות מתמיד עם הרוב הערבי סוני. במובן זה, בין שתי המדינות, ריאן מפליג בטיעוניו, לא זו בלבד שיש מן המשותף, אלא הן מקיימות ברית מיעוטים בלתי־כתובה. זו לפחות ההנחה של ריאן ושל סורים רבים אחרים. ריאן מודע לכל אורך מאמרו לבעייתיות בהמשגה שבחר, שכן המזרח התיכון מורכב מפסיפס של מיעוטים עדתיים, שבטיים ואתניים. עם זאת, אין פרספקטיבה מדויקת יותר בראייתו לפרוגנוזה של הסכסוכים במזרח התיכון, ובפרט לתיאור מזוקק של ההתפתחויות האזוריות בעשור האחרון.

לחידוד מסגרת הדיון ריאן מדגיש כי "מיעוט" בהקשר זה אין פירושו מיעוט מספרי גרידא, שכן היהודים והשיעים הם רוב במסגרות המדינתיות שלהם. כחלופה לפירוש הרווח של מיעוט, הוא מציע פירוש חדש – משטר הנשען על נוסחה פוליטית החותרת לשמר פריווילגיות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בידי קבוצה מובחנת של אנשים על יסוד אתני, עדתי, דתי, שבטי או אפילו משפחתי. הגדרה זו לוכדת לטענתו הן משטר המבסס את הלגיטימציה שלו על בחירתו על ידי אלוהים בזמן הנדודים במדבר והן משטר המתעקש לשמור על הפריווילגיות שלו גם אם שלטונו "מצטמצם לשכונת אל־מהאג'רין [הכוונה למשכן הנשיא אסד] בדמשק בלבד". מיעוט מהסוג השני אינו מסתתר או נחבא אל הכלים, אלא בנסיבות מיוחדות, והוא חותר בעקביות להגמוניה. לשם השגת יעד זה, מיעוט מהסוג שריאן מזקק יתור אחר בעלי ברית פוטנציאליים, ובה בעת ייאבק בכל מאודו באויבים ממשיים או מדומיינים. מכאן שיש לראות את פעולותיו כפעולות של ישות אורגנית השואפת לשמור על הישרדותה ולהתפתח כל העת.

על הקריטריונים של המיעוט החדש עונים גם ארגונים לא־מדינתיים המתפקדים כבעלי שררה בטריטוריות מסוימות. חמאס בעזה, היאת תחריר א־שאם במחוז אדליב או חזבאללה בדרום לבנון – כולם חותרים לשימור הפריווילגיות שלהם על יסוד דתי, עדתי או תאולוגי, וכולם מבקשים להתרחב כתנאי להישרדות פוליטית.

ריאן מציע לכונן ברית נגדית – ברית נטולי האמצעים. החברים בברית הנגדית יורכבו מקשת רחבה של שחקנים מגוונים שהמשותף להם הוא היותם נתונים למרמס ואף לכליה. מה שמתרחש כעת בעזה, ריאן מזהיר, הוא רק הקדימון

אם מאמצים את ההגדרה המחודשת, ואם מתבוננים על התנאים באזורנו, ריאן סבור, מגלים שהופיעו בעולם "מיעוטים" מסוגים שונים שצמחו בנסיבות שונות. כעת עלינו לשאול – מיהם המיעוטים של ימינו, מה מבחין אותם מאחרים ואיזה תפקיד הם ממלאים באזור? תשובתו הפסקנית של ריאן לשאלות אלו היא כי ביום שאחרי האביב הערבי הסוער, המיעוט והרוב מתארגנים סביב בעלות על אמצעים, ובמילותיו: אלו שיש להם ואלו שאין להם, קרי בין מי שחותר להגמוניה לבין קורבנותיה של אותה הגמוניה.

ההגמוניה של המיעוט עומדת על שתי רגליים – כוח כלכלי ועוצמה צבאית. הכסף הוא מכשיר להשפעה בהתאם לאינטרס, ואילו הכוח הצבאי משמש לכפייה של אותו אינטרס. איראן, לפיכך, אינה עונה בהכרח לקטגוריה זו של מיעוט. יכולותיה הכלכליות בטלות בהשוואה למדינות המפרץ, ועוצמתה הצבאית נופלת בהרבה מזו של ישראל. ישראל ומדינות המפרץ לעומת זאת עונות בדיוק מרשים על הגדרת המיעוט החדשה. מדינות המפרץ החדשות לפי תיאורו של ריאן הן יצור היברידי – הכלאה של דמות הבריון הערבי עם השכלה של האוניברסיטאות המערביות המובחרות ביותר. מדינות המפרץ מספקות את ההיבט הכלכלי בשל עושרן הרב, אולם רפיונן הצבאי ניכר לעין. די להסתכל בכישלון הסעודי במלחמה נגד המורדים החות'ים ובהזדקקות של איחוד האמירויות לשכירי חרב כדי לבסס את השפעתה בדרום תימן ובאיים הדרומיים לתימן.

ישראל מצידה משלימה את החסר בעוצמתה הצבאית העולה בהרבה על רוב שחקני האזור. עם זאת, ישראל מעולם לא הצליחה להתגבר על חומות הדחייה והבידוד האזורי, ולפיכך אם ברצונה לתחזק את ההגמוניה שלה ואת השפעתה, עליה לפרוץ את חומות הדה־לגיטימציה בסיוע כינון מערכת בריתות עם מדינות המפרץ.

הברית של בעלי האמצעים

איתנותה של מערכת "בריתות המיעוטים" בין ישראל לבין מדינות המפרץ עמדה למבחן עם תחילת המלחמה בעזה. התפקיד שקטר ממלאת במו"מ עם חמאס על שחרור החטופים והרמיזות של סעודיה על נורמליזציה בתמורה להפסקת אש קבועה בעזה בלבד, מעידים על נכונותם של שני הצדדים לתחזק את הברית הקיימת חרף הנסיבות וכדי לשמור על האינטרסים של "בעלי האמצעים", כך לדבריו. בעוד בעלי האמצעים מציגים עמדה אחידה ונוסחה מתואמת, "נטולי האמצעים" נותרים מפוצלים ביניהם, וכך המרחק בינם לבין ההגמוניה והמשאבים הולך וגדל.

זאת ועוד, המדינות בעלות האמצעים פועלות בנפרד או בצוותא כדי למנוע מנטולי האמצעים המקופחים גישה למשאבים פוליטיים, כלכליים או חברתיים. ריאן מספק לכך דוגמאות רבות: החל בתמיכתן של סעודיה ושל האמירויות בהפיכה הצבאית של נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי, דרך הסיוע הקטרי המסיבי לתנועות אסלאמיסטיות קיצוניות בסוריה וכלה בעמדה הישראלית המכילה כלפי שלטון אסד וכלפי רצח העיתונאי ג'מאל חשוקג'י על ידי סעודיה.

לפי ריאן, הדיון העכשווי המתקיים באזור בדבר חזרתה של סוריה לחיק העולם הערבי ממחיש עד כמה המיעוטים הם אלו המשרטטים את עתיד האזור. ברצותם, אסד יתקבל בברכה וברצותם יידחה. מצב העניינים בשנה הנוכחית מוכיח זאת, כאשר סעודיה והאמירויות הפעילו לחץ להחזיר את משטרו של אסד לליגה הערבית בהתאם לאינטרסים שלה, ואילו קטר דחתה זאת כדי לשמור מקום לאפשרות שבו גורם אסלאמיסטי יתפוס את השלטון בסוריה.

לפיכך, ריאן טוען, יש לראות במגמת ההתקרבות בין ישראל לבין מדינות המפרץ מגמה שלילית אשר תזיק לאזור בטווח הארוך, שכן ההגמוניה שלהן תעמיק שורשים. דווקא הסדר מוסכם בין ההגמוניה המפרצית-ישראלית לבין ההגמוניה האיראנית, החולשת על ארבע מדינות, הוא זה שיתרום ליציבות אזורית, גם אם לא־אופטימלית. עם זאת, כרגע, ריאן קובל, נראה שברית המיעוטים, ובפרט מדינות המפרץ, שוקדות על תמונת עתיד או על "חזונות", כפי שהן נוהגות לכנות זאת, שבמסגרתם הדיכוטומיה בין בעלי האמצעים ונטולי האמצעים עתידה להישמר.

לנוכח מציאות זו, ריאן מציע לכונן ברית נגדית – ברית נטולי האמצעים. החברים בברית הנגדית יורכבו מקשת רחבה של שחקנים מגוונים שהמשותף להם הוא היותם נתונים למרמס ואף לכליה. מה שמתרחש כעת בעזה, ריאן מזהיר, הוא רק הקדימון לגורלם של כל אלו שלא יסכינו עם הגמוניית המיעוט הנוכחית. ברית זו תציג את האינטרסים הנגדיים ותפעל נגד ברית המיעוטים בכל האמצעים העומדים לרשותה. לשם כך, ריאן מדגיש, שומה עליהם לכתוב או לדמיין אפוס בדומה לאפוס השבטי העברי.