בדברים הבאים אציג את היוזמה הישראלית – שהיא למעשה מפת דרכים מדינית מבית היוצר של מכון מיתווים וקרן ברל כצנלסון – המציעה נתיב מהמקום האפל שבו אנו נמצאים אל עבר עתיד של חיי שלום וביטחון.
תחילה, איך הגענו לכאן?
בקצרה, הגענו לאן שהלכנו. לא היינו יכולים להגיע למקום אחר.
כבר עשרות שנים, עם הפסקות קצרות, ישראל מנהלת אסטרטגיה של ניהול סכסוך ביחסיה עם הפלסטינים. בבסיס אסטרטגיה זו מונחת ההנחה שלא ניתן או שלא צריך לפתור את הסכסוך, ושעל ישראל לפעול באמצעים שונים כדי להקטין את גובה הלהבות ולהרחיק את מופעי האלימות ככל שניתן זה מזה, כדי ליצור מציאות נסבלת עבור האזרחים הישראלים.
כדי להשיג זאת, קידמו ממשלות ישראל תיאום ביטחוני עם הרשות הפלסטינית, ודאגו שלא תקרוס חס וחלילה, אבל גם דאגו שלא תתחזק חס וחלילה. מספיק שתישאר עם האף מעל המים ותשרוד, ותשמש כקבלנית משנה של הדאגה הביטחונית הישראלית.
במקביל לכך, דאגה ישראל בראשות הממשלות השונות לשמר ואף לחזק את שלטונו של החמאס בעזה, ובייחוד לוודא שלא יהיה שום פיוס פנים־פלסטיני אשר יפעיל לחץ על ישראל להתקדם לתהליך מדיני אשר יחייב גם את פינוין של התנחלויות. בקצרה, הממשלות הובילו את ישראל לבחור בחמאס כדי לא לפנות התנחלויות וכדי לא לקדם תהליך מדיני.
ניהול הסכסוך אינו אומר שיש סטטוס קוו; הוא רק אומר שאין מאמץ לפתור אותו. לצד האסטרטגיה של ניהול הסכסוך (וכאן במאמר מוסגר, אציין שממשלת השינוי לא הייתה שונה מממשלות נתניהו בנושא זה, גם אם היא קראה לזה בשם אחר כמו צמצום הסכסוך), קידמו המתנחלים בתמיכה של הממשלות תהליך של הרחבת ההתנחלויות וסיפוח זוחל, סיפוח רץ. גם מאמץ זה נועד למנוע כל תהליך מדיני, וחשוב מכך, למנוע כל אפשרות ליישום פתרון של שתי המדינות.
נתניהו, וגם בנט ולפיד, הצליחו לשכנע רבים שניתן "לנהל את הסכסוך". יותר מכך, הצליחו לשכנע שאפשר "לדלג" על הסוגיה הפלסטינית אל עבר יחסי שלום עם האזור והקמתה של ברית אזורית נגד איראן. בישראל השתכנעו, ארה"ב השתכנעה, וכך גם מדינות ערב באזור.
האיום העיקרי על החמאס הוא דווקא תהליך מדיני. בעת המלחמה יותר מ־80% מהחברה הפלסטינית תומכים באלימות נגד ישראל, ואילו במהלך תהליכים מדיניים בעבר התמיכה המרבית שזכה לה החמאס לא עברה את ה־14%
לכאורה, השבעה באוקטובר הוכיח אחרת. לאחר השבעה באוקטובר אין מי שישוש לשוב ולאמץ את אסטרטגיית ניהול הסכסוך, חיזוק החמאס והחלשת הרשות הפלסטינית. אבל למעשה, זה בדיוק מה שהממשלה הישראלית מציעה לנו ולעולם. הממשלה הזו קיבלה החלטה שלא לדון בכלל בשאלת היום שאחרי ברצועה ולא הציבה שום אופק מדיני המציג תמונת עתיד ברורה לציבור ולעולם.
הממשלה הזו החליטה על מיטוט החמאס, ואז בחרה לעשות זאת באמצעים צבאיים בלבד. כל מי שעוקב אחר החברה הפלסטינית לאורך השנים, וזה מתבטא היטב גם בסקרים של ד"ר חליל שקאקי, יודע שהאיום העיקרי על החמאס הוא דווקא תהליך מדיני. בעת המלחמה יותר מ־80% מהחברה הפלסטינית תומכים באלימות נגד ישראל, ואילו תוך כדי תהליך מדיני – באוסלו, בקמפ דיוויד, באנאפוליס – התמיכה המרבית שזכה לה החמאס לא עברה את ה־14%. כלומר, מי שבאמת רוצה למוטט את החמאס, צריך להציע אלטרנטיבה מדינית.
יש חלופות מצומצמות לגבי זהותו ואופיו של השלטון בעזה לאחר סיום הלחימה.
או שישראל תשלוט בעזה, ואז נהיה עדים להמשך התמיכה של החברה הפלסטינית בחמאס, להמשך הלחימה בפועל ולהמשך ניהול הסכסוך (רק בתנאים הרבה פחות טובים) או שהחמאס ישלוט בעזה – ואז התוצאה היא אותה תוצאה. או שהזרם הלאומי הפלסטיני בדמות הרשות הפלסטינית או אש"ף ייקחו אחריות על הרצועה. אז ניתן יהיה לקדם החלשה של החמאס. אולם, חלופה זו אינה נתמכת על ידי הממשלה.
כלומר, גם כעת, לאחר השבעה באוקטובר, האינטרסים של הממשלה הנוכחית ממשיכים להיות זהים לאינטרסים של החמאס ומבטיחים את הישרדותו ואת כוחו. גם כעת היא ממשיכה לאמץ מדיניות של ניהול הסכסוך, תוך ניצול מרבי של המלחמה להמשך פיתוח התנחלויות, סיפוח ואת נישולם של פלסטינים בעזה ובגדה המערבית.
למעשה, הממשלה שלנו לא שינתה דבר מאז השבעה באוקטובר, ומבטיחה לנו מלחמת נצח.
אנחנו חושבים שיש הכרח להציג חלופה לחזון הזה ולעתיד שבא עימו. אנחנו מציעים מפת דרכים, קשה ומאתגרת, אך ישימה ואפשרית, ליציאה מתוך השבר הגדול שבו אנו נמצאים אל עבר עתיד של שלום וביטחון.
אפשר בהחלט להיעזר בכוחות האזוריים כדי לקדם תהליך שלום ישראלי-פלסטיני. חשיבה אזורית סביב שיקום, פיתוח ובנייה של המדינה הפלסטינית, יכולה לקדם מנעד פתרונות
מהי היוזמה הישראלית?
לפני שאתאר את המרכיבים שלה, אציין שלושה קווים מנחים המבחינים בינה לבין יוזמות קודמות וחשובות שהוצגו לאורך השנים בניסיון לקדם פתרון לסכסוך, והנחו אותנו בעבודה שלנו.
לפני שאתאר את המרכיבים שלה, אציין שלושה קווים מנחים המבחינים בינה לבין יוזמות קודמות וחשובות שהוצגו לאורך השנים בניסיון לקדם פתרון לסכסוך, והנחו אותנו בעבודה שלנו.
1. מה החידושים שלה?
למידה מהעבר – יש מה ללמוד מהניסיונות הקודמים. למשל, אומנם אנו מציגים תהליך מדורג, בדומה לתהליך אוסלו, אבל בניגוד לתהליך אוסלו, אנו מציבים כבר בתחילת הדרך את נקודת הסיום של התהליך. זה לא תהליך עם סוף פתוח. למשל, למדנו שזה לא נכון להעניק לאחד מהצדדים – הישראלי או הפלסטיני – זכות וטו על ההחלטה אם ניתן כבר לעבור לשלב הבא במפת הדרכים. זכות וטו שכזו היא חלום רטוב לכל מי שרוצה למנוע התקדמות.
חוץ מלמידה מהעבר וההתאמות הנדרשות למציאות הנוכחית, אנו מציעים לאמץ אסטרטגיה תומכת של שלום צומח. הכוונה כאן היא לקדם בשטח כל דבר שיכול לתמוך בחיי שלום עכשיו, ויכול לתמוך ולסייע לתהליך המדיני בהמשך. בדומה לסיפוח הזוחל שמקדם צעדים פרקטיים בשטח כדי למנוע תהליך מדיני ופתרון של שלום, עלינו, תומכי השלום בישראל, בפלסטין, באזור ובעולם, לקדם צעדים פרקטיים בשטח, אשר גם יבנו שלום מלמטה למעלה, וגם יניחו בסיס טוב יותר לקידום התהליך המדיני כאשר יגיע. לא מחכים לתהליך המדיני ולרצון הפוליטי, מקדמים אותו.
ודבר שלישי וחשוב, אנחנו מבינים שלא נכון לנתק את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מהמרחב האזורי שבו הוא מתנהל ולכן חשוב לאמץ תפיסה אזורית. לחיוב ולשלילה, אבל בעיקר לחיוב, נכון להבין, לפעול ולקשור בין יחסי ישראל והפלסטינים ליחסיהם עם האזור. אי־אפשר "לדלג" על הסוגיה הפלסטינית אל עבר קואליציה אזורית כזו או אחרת, נגד איראן או אפילו כדרך להתמודדות עם משבר האקלים.
מצד שני, אפשר בהחלט להיעזר בכוחות האזוריים כדי לקדם תהליך שלום ישראלי-פלסטיני. חשיבה אזורית סביב שיקום, פיתוח ובנייה של המדינה הפלסטינית, יכולה לקדם מנעד פתרונות לסוגיות ליבה שבמחלוקת ולשפר את המצב הביטחוני של ישראל אל מול איומים ואתגרים קיומיים.
יש הכרח לקידום רפורמות ברשות הפלסטינית כך שיהוו בסיס למנגנוני המדינה הפלסטינית שתקום. יש צורך במאמץ לבנות מנגנונים אפקטיביים שיוכלו לטפל בהצלחה במכלול תחומי החיים של הפלסטינים
2. ארבעה מאמצים
כאשר אנו משלבים רעיונות ותובנות אלו בבנייה של מפת דרכים לשלום, אנו מבינים שיש לקדם ארבעה מאמצים במקביל תוך כדי היישום:
א. הצבת אופק מדיני
ללא הצבת אופק מדיני ברור מתחילת הדרך, לא ניתן יהיה לקדם דבר. הרשות הפלסטינית, מצרים, ירדן, מדינות הנורמליזציה, ערב הסעודית, אירופה, ארה"ב – כולן אומרות לישראל: אמצו את פתרון שתי המדינות ואת יוזמת השלום הערבית המעודכנת – ואנחנו איתכם. ולהיפך, הן אומרות לנו: ללא אופק מדיני, שכחו מכל השקעה כספית לשיקום רצועת עזה. ההיגיון ברור, לשם מה לבנות מתקן לטיהור שפכים, אם בסבב הבא יופצץ ע״י ישראל? וכאמור, חשוב מכך, הדרך להיאבק בחמאס, באלימות ובטרור, היא על ידי הצבת אופק מדיני.
ב. בניית מדינה פלסטינית
יש צורך בקידום בנייתה של מדינה פלסטינית אפקטיבית. יש הכרח לקידום רפורמות ברשות הפלסטינית כך שיהוו בסיס למנגנוני המדינה הפלסטינית שתקום. יש צורך במאמץ לבנות מנגנונים אפקטיביים, חזקים, שקופים, כלליים, שיוכלו לטפל בהצלחה במכלול תחומי החיים של הפלסטינים. יש לקדם תהליך של בניית עצמאות פלסטינית (לצד השילוב במרחב האזורי, כך שהשילוב יתבסס על תלות הדדית, לא חד־צדדית).
ג. שייכות לעולם הדמוקרטי
על ישראל לאמץ עמדה ברורה וחד־משמעית שהיא משתייכת לעולם הדמוקרטי-ליברלי בהובלת ארה"ב. אין נכס ביטחוני משמעותי יותר מאשר התמיכה האמריקאית בישראל. ישראל אינה יכולה לבד – לא להתמודד עם איראן, לא לקדם שלום ישראלי-פלסטיני, לא לקדם יחסים עם מדינות ערב, לא להיות מדינה מפותחת וחזקה. כל זאת צריך לבוא לידי ביטוי גם במחויבות שלה לעולם הליברלי בזירות אחרות כמו במלחמה באוקראינה, בחיזוק האיחוד האירופי, בסחר עם סין וכמובן בסיום הכיבוש.
ד. עצירת ההתנחלויות והסיפוח
על ישראל לקדם מאמץ עילאי לעצירת מפעל ההתנחלויות, את הסיפוח ואת אלימות המתנחלים. לא ניתן לקדם מפת דרכים לשלום במקביל לבניית התנחלויות וסיפוח. זהו תנאי הכרחי להצלחה.
בשקלול כל הנחות היסוד, איך נראית היוזמה הישראלית?
מדובר בתהליך מדורג, מוגדר וקצוב בזמן של 5 שנים, שבמהלכו מקדמים את כל המאמצים שהוזכרו לעיל. זהו תהליך מדורג, ומובן לנו שלא ניתן לעשות "קפיצת דרך" מהמציאות שאנו נמצאים בה כעת לעבר מציאות של חיי שלום המבוססת על שתי מדינות. יש הכרח בקידום תהליך. מצד שני, יש הכרח שתהליך זה יהיה קצר ככל שניתן, מוגדר ומוחזק.
בשלב הראשון, הוא חייב להתחיל עם הצבת האופק המדיני ועם המחויבות של הצדדים אליו. כאמור, זה המפתח שפותח את הדלת. אחרת היא נשארת סגורה.
לצד הצבת האופק המדיני, יש לבנות את מפת הדרכים ולהשיק אותה ואת המנגנונים שילוו את התהליך ויישומו. ניתן לעשות זאת על ידי כינוסה של ועידת שלום בין־לאומית (בדומה לוועידת מדריד מ־1991). ניתן ללוות זאת בהחלטה תומכת במועצת הביטחון של האו"ם, ולמצער (כדי לעקוף וטו רוסי אפשרי) לאשרה גם באסיפה הכללית של האו"ם.
בשלבי המעבר יש לקדם צעדים מיידיים כמו בניית המנגנונים השונים (אזוריים ובין־לאומיים) לקידום התהליך המדיני; יש לטפל בנושא ההומניטרי ולקדם את השיקום של עזה ושל הנגב המערבי ואת המעבר משיקום לשגשוג.
לא ניתן לקדם מפת דרכים לשלום במקביל לבניית התנחלויות וסיפוח. זהו תנאי הכרחי להצלחה
נוסף על כך, יש לקדם צעדים מתמשכים כמו בניית התשתיות הפיזיות, הארגוניות והמוסדיות לכינונה של מדינה פלסטינית עצמאית ומתפקדת. בתוך כך למשל, קידום בחירות בחברה הפלסטינית לבניית הנהגה חדשה, הנהנית מלגיטימיות ומאמונו של הציבור הפלסטיני. וברור לנו שנכון לעשות זאת רק לאחר שמי שמוביל את האסטרטגיה של מאבק דיפלומטי נחוש ובלתי־אלים בצד הפלסטיני יוכל לבוא לעם שלו עם הישגים מוחשיים וברורים – ולהגיד: בואו, בחרו בי, ויחד נזכה במדינה עצמאית.
וכמובן, יש להניע את המשא ומתן על הסדר הקבע בין ישראל והפלסטינים.
השלב השלישי כולל את השלמתו של משא ומתן להסדר קבע, חיבורו להתארגנות אזורית של שיתופי פעולה ויישום של המהלכים הללו בדמות הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית וכינון יחסי שיתוף פעולה ונורמליזציה בין ישראל, פלסטין ומדינות האזור.
מובן שמפת הדרכים שאנו מציעים אינה חפה מאתגרים. יש עוד רעיונות לפתח ולהעמיק בהם, ויש את המציאות שתחייב כל הנהגה לבצע התאמות נדרשות תוך כדי תנועה. אולם זו לפחות מפת דרכים בדרך למציאות אחרת. אפשר לנסות ולהגשים אותה או לוותר מראש ולבחור במלחמת נצח.
טקסט זה מבוסס על הרצאה שהוצגה במסגרת כנס ״מן האסון אל שלום מבוסס שותפות?״ שנערך במכון ון ליר בירושלים במאי 2024.
