ביולי 2024, ביקרה בישראל משלחת ממרוקו בת 23 איש בחסות ארגון שראכה. הארגון, שמשמעות שמו בשפה הערבית – שותפות, שואף לטפח הבנה ושיתוף פעולה בין ערבים וישראלים. ביקורה של משלחת זו היה רב־פנים, וכלל חינוך בנושא השואה, פגישות עם בכירים ישראלים ודיונים על התגברות האנטישמיות בעקבות אירועי השבעה באוקטובר.
לצד זאת, פעילות המשלחת והפוסטים ברשתות החברתיות עוררו זעם רב במרוקו. תגובות ביקורתיות שהגיעו בין היתר מאלג'יריה, מתנועת חזית פוליסריו הפועלת לריבונות הסהרה המערבית ומאיראן, הדגישו את הדיכוטומיה בין הסבל העזתי ובין מרוקאים שתומכים לכאורה בישראל על ידי חגיגת "פעולותיה הצבאיות בעזה" תוך הנפת דגלה ב"ירושלים הכבושה'". ביקור המשלחת שנתפס כפרובוקציה נתקל בביקורת חריפה גם בתוך מרוקו, בעיקר מצד פלגים אנטי־ישראליים מסורתיים, כמו ארגונים אסלאמיסטיים ואנשי שמאל רדיקלי. מה שהיה בהתחלה תרחיש מוכר של משלחות ותגובת נגד צפויה, קיבל תפנית דרמטית ב־9 ביולי.
בכינוס במוזיאון ידידי ישראל בירושלים, התכנסו נציגים מרוקאים, בכירים ישראלים ומשפיענים כדי לדון ביחסי ישראל-מרוקו ובחשיבותן של משלחות כאלה. ראש ארגון שראכה במרוקו השמיע הצהרה שנויה במחלוקת, וציטט פסוק מהקוראן (17:104) כדי לטעון שהקוראן תומך בלגיטימיות הזיקה של בני ישראל לארץ ישראל. הוא טען שהפסוק, המדבר על יציאת בני ישראל ממצרים ויישובם בארץ המובטחת תומך גם בעלייה יהודית לישראל בעת המודרנית. למרות אי־הבנות אפשריות על רקע של תרגום והקשר, הצהרתו הבאה עוררה סערה גדולה עוד יותר: הוא הכריז שכמוסלמי הוא גם ציוני, ואף הציע שהנביא מוחמד יכול להיחשב כציוני בזמנים מסוימים.
פרסום הסרטון עורר תגובות חריפות לא רק במרוקו אלא בעולם הערבי כולו. מוסלמים רבים האשימו את ראש שראכה בכפירה וכינו אותו בוגד או מסתנן יהודי שמטרתו לערער את עולם האסלאם. בינתיים, התקשו היהודים להבין את הזעם, שכן הם ראו את המונח "ציוני" כבלתי־מעליב וכעובדתי, אולם עבור המוסלמים הציונות היא אכן עלבון.
כאשר בני ישראל יצאו ממצרים ונדדו במדבר סיני, הם הונחו על ידי הבטחת המולדת, ארץ מובטחת שהייתה מרכזית בזהותם ובאמונתם. מסע זה וההתיישבות בישראל שבאה בעקבותיו נתפסים כביטויים מוקדמים של הציונות
ציונות היא מונח מורכב. על פי מילון אוקספורד, ציונות היא תנועה להקמתו מחדש ולהתפתחותו של העם יהודי במה שהוא כיום ישראל. הציונות, שנוסדה כארגון פוליטי בשנת 1897 תחת תיאודור הרצל ולאחר מכן הונהגה על ידי חיים ויצמן, היא בעלת שורשים עתיקים עבור היהודים. המונח נגזר מ"ציון", מילה נרדפת לירושלים, המייצגת את הקשר הקולקטיבי של העם היהודי לארץ ישראל. אירועים היסטוריים כמו יציאת מצרים, ביסוסה של ירושלים כבירת הממלכה היהודית על ידי דוד המלך ושיבת ציון בהנהגת עזרא ונחמיה הם דוגמאות לציונות.
תיאורטית, כל היהודים הם ציונים, כי הם כולם מרגישים קשר מיוחד לארץ ישראל. עם זאת, הציונות המודרנית התפתחה עם דמויות כמו תיאודור הרצל, הרב שמואל מוהליבר ואחד העם, ועברה מרעיון פשוט של לאומיות יהודית לאינטרס פוליטי בהקמת מדינה יהודית. הקמתה של מדינת ישראל המודרנית בשנת 1948, שנתפסה על ידי פלסטינים וערבים רבים כנכבה (אסון), העצימה את הקונוטציות השליליות של הציונות. הכמיהה לציון ולהקמת מדינה יהודית נתפסו כמהלכים קולוניאליים של האירופאים הלבנים שנועדו להרחיב את כוחם במזרח התיכון.
ההקשר ההיסטורי והרגשי של הציונות ליהודים
עבור היהודים, הציונות היא הרבה יותר מתנועה פוליטית; זהו קשר היסטורי ורגשי עמוק לארץ ישראל. קשר זה משתקף בטקסטים היסטוריים ודתיים רבים, כמו ספר תהילים פרק קל"ז פסוק 1, האומר: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, בזכרנו את ציון". פסוק זה מגלם בתוכו את הכמיהה העמוקה של העם היהודי למולדתו בזמן גלות בבל.
כאשר בני ישראל יצאו ממצרים ונדדו במדבר סיני, הם הונחו על ידי הבטחת המולדת, ארץ מובטחת שהייתה מרכזית בזהותם ובאמונתם. מסע זה וההתיישבות בישראל שבאה בעקבותיו נתפסים כביטויים מוקדמים של הציונות. איחוד השבטים על ידי דוד המלך וביסוס ירושלים כבירה, גיבשו עוד יותר קשר זה. החזרה לציון בהנהגת עזרא ונחמיה לאחר גלות בבל, המכונה "שיבת ציון", היא רגע ציוני משמעותי נוסף בהיסטוריה היהודית.
הציונות המודרנית, שצמחה בסוף המאה ה־19, הונעה על ידי הצורך במקלט בטוח ליהודים בתגובה לאנטישמיות הגואה באירופה. תיאודור הרצל, המכונה לעיתים קרובות "אבי הציונות המודרנית", דמיין מדינה יהודית שבה יהודים יוכלו לחיות בחופשיות ובביטחון. חזון זה התגשם עם הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948, אירוע מכונן עבור יהודים ברחבי העולם, אך נתפס כאסון מנקודת מבטם של ערבים ופלסטינים רבים.
המילון הערבי אל־וסיט מגדיר את הציונות כתנועה פוליטית, אימפריאליסטית וגזענית, הגדרה המשקפת את התפיסה הרווחת בעולם הערבי. הגדרה זו אינה כוללת את ההיבטים ההיסטוריים והרגשיים של הציונות עבור היהודים
התפיסה הערבית של הציונות
עבור ערבים רבים, הציונות היא שם נרדף לאימפריאליזם, לקולוניאליזם ולאי־צדק. הקמת מדינת ישראל נתפסת כשליטה זרה על אדמות ערביות, המביאה לעקירתם ולסבלם של הפלסטינים. נקודת מבט זו מושרשת עמוק ומחוזקת על ידי חוויות היסטוריות ונרטיבים פוליטיים.
המילון הערבי אל־וסיט מגדיר את הציונות כתנועה פוליטית, אימפריאליסטית וגזענית, הגדרה המשקפת את התפיסה הרווחת בעולם הערבי. הגדרה זו אינה כוללת את ההיבטים ההיסטוריים והרגשיים של הציונות עבור היהודים, ובמקום זאת היא מתמקדת בהשלכותיה הפוליטיות של הציונות. כתוצאה מכך, כל מי שמזדהה כציוני נתפס כתומך בגזענות ובאימפריאליזם.
נקודת מבט זו מסובכת עוד יותר בשל הדינמיקה הפוליטית באזור. הסכסוך הערבי-ישראלי, המתחים המתמשכים והאלימות התקופתית, ביססו דעות שליליות על הציונות בקרב ערבים רבים. המונח ציונות משמש לעיתים קרובות כדי לתאר בגידה, מניפולציה וחוסר אמינות. לפיכך, כאשר כינה ראש השראכה את הנביא מחמד ציוני, התפרש הדבר כעלבון גס המטיל ספק ביושרו ובאופיו של הנביא, דבר הפוגע עמוקות במוסלמים.
ציונות כמושג בעל עמימות סמנטית
ציונות היא מילה בעלת עמימות סמנטית, במיוחד בעולם הערבי. משמעות המונח התפתחה ומשתנה במידה רבה בהתאם להקשר התרבותי, ההיסטורי והפוליטי. בשנת 1975 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 3379, שקבעה כי "הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". החלטה זו, שנתמכה על ידי 72 מדינות, ובכלל זה מדינות אפריקאיות ומדינות בעלות רוב מוסלמי, הייתה השתקפות של הסנטימנט העולמי ששרר באותה תקופה. על אף שהאו"ם ביטל את ההחלטה בשנת 1992, לא בהכרח תורגם הביטול להבנה כוללת של הציונות בעולם.
עבור הערבים, הציונות קשורה לעיתים קרובות לעוולות המתבצעות נגד הפלסטינים, לאימפריאליזם, להשתלטות על אדמות ולדיכוי של אוכלוסיות וזהויות מקומיות. זהו מונח שלילי ביותר הקשור למאמצים קולוניאליים ולניצול. תפיסה זו מתחזקת על ידי עשרות שנים של סכסוך ומאבקים מתמשכים של הפלסטינים, מה שהופך את הציונות למונח עם קונוטציות שליליות.
עבור היהודים, הציונות מייצגת היבט בסיסי של הזהות וההיסטוריה שלהם המושרש במאות שנים של כמיהה למולדת ולהקמת מדינה מוגנת ובטוחה. קשר רגשי והיסטורי עמוק זה לעיתים קרובות אינו מובן בעולם הערבי, או שהוא מוסווה.
כיבוד נקודות מבט אלה חיוני לטיפוח של דיאלוג ופיוס
גישור על פער ההבנה
כדי להתקדם, חיוני ששני הצדדים ישאפו להבנה עמוקה יותר של נקודות המבט ההדדיות. הערבים צריכים להכיר במשמעות ההיסטורית והרגשית של הציונות עבור היהודים. זוהי לא רק אידאולוגיה פוליטית אלא היבט בסיסי של הזהות וההיסטוריה היהודיות. הבנה זו יכולה לעזור לפשט את המשמעות של המונח ולהפחית חלק מהעוינות הקשורה אליו.
לעומת זאת, היהודים צריכים להיות מודעים לרגישויות סביב הציונות בעולם הערבי. עליהם להכיר במצוקות ההיסטוריות ובמאבקים המתמשכים של הפלסטינים ושל האוכלוסייה הערבית הרחבה ואת הרגישות סביב דמותו של הנביא. ראש שראכה במיוחד חייב להיות מודע לדבריו כדי להימנע מגרימת מחלוקת ופילוג נוספים. כיבוד נקודות מבט אלה חיוני לטיפוח של דיאלוג ופיוס.
אדם אל־מוגרבי הוא איש חינוך ופרשן מרוקאי המתמחה ביחסים בין־תרבותיים ובין־דתיים. התרגום מתפרסם בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מאנגלית: נעמה ברוג
