יאסין, כותבת ועיתונאית מעיראק, פרסמה במגזין הלבנוני א-ספיר אל-ערבי באוקטובר 2020 סקירה מרתקת על תפקידן של הנשים בחברה העיראקית ועל התמורות שחלו ביחסים של השלטונות עם נשים במהלך המלחמות והמהפכות שהתרחשו בעיראק מאז 1980 ועד גל המחאות האחרון ששטף את המדינה באוקטובר 2019.
גורלן של נשים בדרך כלל נקשר במלחמות. נשים הן אלה שמשלמות את המחיר הכבד ביותר במהלך המלחמות והן סובלות מאלימות חברתית, כלכלית ופוליטית במהלך המלחמה וגם אחריה. נוסף על כך, סוגיית הדיכוי של נשים נוטה להידחק לאחרי המלחמות. מה שמייחד את מהפכת "תשרין" (מהפכת אוקטובר) שהתחילה בעיראק לפני קצת יותר משנה, הוא הנוכחות הנשית הגדולה בה, בין אם ברחובות ובין אם ברמת הארגון והסיוע המשפטי. כדי להבין את השינוי הגדול הזה ואת הזעם שנשות עיראק אגרו בתוכן במהלך שנים של דוחק ושל חוסר צדק, צריך להסתכל אחורה על השנים האחרונות ועל יחס השלטונות כלפי נשות עיראק.
שימוש ציני בדת
הכותבת מתחילה את הסקירה במלחמת עיראק-איראן שהחלה ב-1980, נמשכה שמונה שנים, וגבתה יותר ממיליון הרוגים בשני הצדדים, זאת נוסף על מיליוני הנשים והילדים שאיבדו קרובי משפחה. המעמסה הכלכלית של מלחמה זו נפלה על כתפיהן של הנשים בעיראק כי הן יצאו לעבוד וכך שמרו בעצם על ענף הייצור מפני קריסה בזמן שהגברים נשלחו לחזית. כמו כן, נשים רבות הפכו להיות המפרנסות היחידות של המשפחות שלהן, בין אם הוריהן או הילדים שלהן. בינתיים, סדאם העניש את המתנגדים שלו בצפון על ידי השמדה של כפרים שלמים בכורדיסטן בנשק כימי, והכניס את עיראק לעוד הרפתקה מלחמתית מיותרת כשהתחיל את המלחמה נגד כווית ב-1990 אחרי שכווית סירבה לוותר על חוב שהעניקה לעיראק למימון מלחמתה נגד איראן. כך הכניס סדאם את עיראק לעוד מלחמה מיותרת ("סופת מדבר" שנמשכה מ-1.8.1990 עד פברואר 1991), הפעם בהובלת ארה"ב. מלחמה זו הובילה להשמדת התשתיות של עיראק ולסנקציות כלכליות שנמשכו עד 2013 ושחיסלו את עיראק מבחינה כלכלית וחברתית.
אחד התירוצים שסדאם השתמש בהם כדי לתקוף את כווית היה שאדם בעל תפקיד רשמי בכווית השפיל את "המכובדות" (מאג'דאת, מאג'דה ביחיד), כלומר השפיל את כבודן של נשות עיראק, ומבחינתו זאת הייתה סיבה לצאת למלחמה. מה שאירוני בסיפור הוא שבנו של סדאם עודיי, היה ידוע באכזריותו ובהיותו "ציד" נשים. הוא נהג לחטוף נשים ברחובות בגדד ולהכריח אותן להיות איתו ביחסים שהרבה פעמים כללו אונס ואיומים שנמשכו זמן רב. בעיראק המונח "מאג'דה" הפך אירוני בפי נשות עיראק. הסגר והסנקציות המתמשכות חיסלו את מעמד הביניים בעיראק; מי שיכול היה להגר עשה זאת ומי שלא, נאלץ להישאר ולסבול מהעוני. במקום שסדאם יעריך את הנשים ואת זה שהן הצילו את הכלכלה העיראקית מקריסה במשך שנים, הוא ביטל את כל תוכניות הסיוע והעזרה לפקידות שהיו אימהות לילדים וכן את כל התוכניות ללימודי קרוא וכתוב ואת תוכניות הסיוע מטעם הביטוח הלאומי. כך, הוא דחק את הנשים למעגל האבטלה והחזיר אותן להיות עקרות בית, זאת אחרי שנשים היוו 23% מכוח העבודה בעיראק ב-1991 (המספר הגבוה באזור). אחוז זה ירד ל-10% בשנת 2000. במצב של עוני קשה ביותר, נשים חיו תחת רחמיהם של סרסורים, וסחר בנשים ובקטינות עיראקיות במדינות ערביות ולא ערביות הפך לפופולארי.
לדעת הכותבת, סדאם הבין שהדת היא מה שיכול להציל אותו מזעמו של עמו על כך שדחק אותו לעוני מחפיר ושיחק בחייהם של אזרחיו כשדילג ממלחמה למלחמה, ולכן הוא שינה את הקו החילוני של מפלגתו הבעת', ובעזרת המיליציות שלו סגר ברים ומועדוני לילה, החרים אלכוהול וביצע פשעים מחרידים נגד עובדות מין, שכללו כריתת ראשיהן בכניסה לבתיהן. נשים מתחת לגיל 45 לא יכלו לנסוע יותר מחוץ לעיראק לבד והיו צריכות גבר מלווה (מה שהגדיל את מספר הנישואים המזויפים וכן מקרים שבהם נשים נאלצו לשלם לגברים סכומי כסף גבוהים כדי שיתחתנו איתן וכך יוכלו לעזוב את עיראק – מה שפתח עוד פתח לניצול). בנוסף, חוסיין התחיל להעלים עין מפשעי "הכבוד", וקרובי משפחה שרצחו נשים בקרבת דרגה ראשונה קיבלו הקלות בעונש, דבר שהגדיל את הפשעים ואת האלימות נגד נשים.
תסיסה נגד סדאם
לאחר התבוסה של עיראק במלחמת המפרץ, החלה תסיסה נגד סדאם שהובילה לאינתיפאדה בכל רחבי עיראק, במיוחד בדרום עיראק ובעריה. אינתיפאדה זו הייתה תוצאה של התסכול המתמשך של העיראקים (במיוחד החיילים שנאלצו לחזור ברגל לעיראק אחרי התבוסה בכווית ונאלצו לסבול את התעקשותו של מנהיגם על ניצחון במלחמה). סדאם השתיק את התסיסה נגדו באלימות משולחת רסן והרג 180 אלף אזרחים עיראקים באותה אינתיפאדה. כשהבין שהוא עומד לאבד שליטה בדרום ובמרכז המדינה, הוא ביטל את חוק המעמד האישי שנחקק ב-1959 ושנחשב לאחד המתקדמים בעולם בערבי, והחזיר את הכוח לשבטים בדרום המדינה. וכך, בשנות התשעים של המאה ה-20, חזרה עיראק ליישם חוקים שבטיים, ולבתי המשפט האזרחיים כבר לא הייתה שום השפעה. זאת הייתה דרכו של סדאם לשחד את מנהיגי השבטים שחזרו לחוקים שבטיים. בפועל פירוש הדבר שהמדינה ובתי המשפט האזרחיים הסירו את ההגנה שהייתה על נשים, מה שגרר החזרת נישואי הקטינות (בין אם בתוך השבט שלהן או בשבט אחר או בתור כופר ששבט נדרש לשלם אך לא היה לו כסף) וכאמור גם רציחות על רקע כבוד המשפחה. כמו כן, נשים כבר לא יכלו להתנגד לנישואין שנכפו עליהן כי לא היה חוק שיגן עליהן. כך השליך סדאם את נשות עיראק מתחת לגלגלים כדי לשמור על שלטונו.
לתוך כל הכאוס הזה נוספה הפלישה האמריקאית והבריטית לעיראק ב-2003 לאחר שנטען שעיראק מחזיקה בנשק להשמדה המונית. הנשיא האמריקאי דאז ג'ורג' בוש קרא ל"שחרור האישה העיראקית" וטען שזו אחת הסיבות ליציאה למלחמה. מובן שמלחמה וכיבוש עיראק לא יכלו לשחרר את נשות עיראק והן המשיכו לשלם את המחיר. מה שנשאר מהתשתיות בעיראק נהרס כליל, מוסדות המדינה פורקו והצבא פורז (דבר שגרר העסקת חיילים במיליציות אסלאמיות חמושות), וכוחות הכיבוש האמריקאי (כמו בהרבה כיבושים בעולם) חילקו את השלטון לפי מכסות עדתיות. מובן שהמיליציות התחילו להילחם ביניהן אחרי כינון הממשלה הראשונה, וכך עלה ארגון אל-קאעידה שהחל להוציא אנשים להורג בכיכרות הערים ולבצע פשעים מחרידים נגד אזרחים תמימים ולא חמושים שנאלצו לעזוב את בתיהם. ארגון אל-קאעידה שיחק עם הרגשות של מוסלמים ברחבי העולם כדי לגייס לוחמים, ובין היתר טען שנשים מוסלמיות נאנסו בידי חיילים אמריקאים. זאת בזמן שבפועל נשים עיראקיות הפכו למותרות ונאנסו בידי כל הצדדים. כך המשיכו הנשים בעיראק לשלם את המחיר הכבד ביותר בצל הכאוס ששלט במדינה. בשנת 2008 נגמרה מלחמת המיליציות בעזרת השבטים באזורים הסונים ובזכות חיסול ארגון אל-קאעידה, והשלטון בעיראק הפך באופן רשמי לאיסלאמי שבטי. אף שהוגדרה מכסה לייצוג נשים בפרלמנט העיראקי, נכנסו לפרלמנט נשים ששירתו את המפלגות המוסלמיות ולא את הנשים, ושהיו כפופות לחוקי השריעה ולחוקים השבטיים.
הייצוג של החברה האזרחית היה מזערי וחסר כל השפעה. ארגוני החברה האזרחית לא הצליחו להחזיר שום סדר על כנו ולא יכלו לסייע לחברה האזרחית לעמוד על רגליה שוב. בתקופת שלטון המיליציות, שלטו כאוס ופחד בארגוני החברה האזרחית, והם קיבלו איומים תמידיים מצד המיליציות, שכוונו במיוחד כלפי הארגונים הפמיניסטיים שביניהם. מצבן של הנשים נהיה בכי רע בשלב זה וארגונים ניסו לעזור לנשים שנסחרו, נאנסו, וגורשו מבתיהן. בסוף שנת 2008, מספר הפליטים הפנימיים בתוך עיראק הגיע ל-2.8 מיליון. בתוך כל זה, כבש ארגון דאעש את העיר מוסול ועוד כמה ערים בעיראק וביצע מספר לא מבוטל של מעשי טבח באנשים חפים מפשע ולא חמושים (שהידוע ביניהם היה בבסיס ספייקר וגבה 1,700 קורבנות לא חמושים שנשחטו בידי חיילי דאעש). הארגון אף החל לבצע פשעים בלתי נתפסים נגד נשים יזידיות וסחר בהן למטרות מין. אפילו הוקמו שווקים לשם כך בערים שאותן כבש דאעש בסוריה ובעיראק. גם אחרי תבוסת הארגון ב-2018, מחנות הפליטים נשארו מלאים בנשים יזידיות שאיבדו את משפחותיהן ואת בתיהן. נשים שנאלצו להתחתן עם לוחמי דאעש הוכנסו למחנות פליטים מיוחדים ליד העיר מוסול על ידי ממשלת עיראק, ונאסר עליהן ועל ילדיהן לעזוב את המחנות האלה.
"אימהות ספייקר"
לאחר הטבח בספייקר התברר שממשלת עיראק ובראשה נורי אל-מאלכי כנראה ידעו על הטבח שהתרחש שם ולא עשו דבר כדי למנוע אותו (הקורבנות היו חיילים עיראקים לא חמושים, והממשלה לא עשתה דבר כדי לעזור להם). משפחותיהם של הנרצחים, ובראשן מי שנודעו בתור "אימהות ספייקר" מחו נגד הממשלה ודרשו מנורי אל-מאלכי, ראש הממשלה דאז, להתפטר. בסופו של דבר המוחים פלשו לפרלמנט ומאבקם הצליח, שכן בספטמבר 2014 התפטר ראש הממשלה. המחאה החברתית העממית המשיכה עד שנת 2018, במיוחד בבצרה, וזאת בשל התשתיות הגרועות וזיהום המים ששלח מאות תושבים לבתי החולים. לגל מחאה זה נוסף גל המחאה של החברה האזרחית שהחל בבגדד בשנת 2015 וקיבל אהדה עממית רבה, במיוחד בעקבות זה שפיגועים ופיצוצים המשיכו לפגוע באוכלוסייה האזרחית כמעט באופן יומיומי. הפעילים בתנועות מחאה אלה, ובמיוחד הפעילות, התחילו לקבל איומים על חייהם. כך החלה שרשרת של התנקשויות בפעילות המחאה. מובן ששום גוף לא לקח אחריות על מקרי הרצח, אבל לטענת הכותבת, התנאים וקרבת הזמנים והדמיון בין המקרים לא ממש השאירו מקום לספק. התנקשויות אלה השליטו פחד בין הפעילים לזמן מה, ורבות מהפעילות הבולטות במחאה עזבו את עיראק באופן זמני כי חששו לחייהן.
כשהנשים חזרו לכיכרות
גל המחאה הושתק לזמן מה אך קולו לא נדם. המוחים חזרו לכיכרות בקיץ 2019 והפגינו נגד האבטלה הגואה ונגד המצב הירוד במדינה. המחאה נמשכה 50 יום וזכתה להתעלמות מהשלטונות שהחליטו להשתיק אותה באלימות ברוטאלית – הם היכו פעילות ושפכו עליהן מים חמים כדי לפזר אותן. תמונות של המחאה שהתפרסמו בתקשורת ובמדיה החברתית שילהבו עוד יותר את הציבור, במיוחד את הצעירים המובטלים שלא הייתה להם שום עבודה באופק, ובתחילת אוקטובר (תשרין בערבית) החל גל מחאה גדול של צעירים שהובל בידי נשים. באותו יום, רצחו כוחות הצבא והמיליציות 150 מפגינים ופצעו יותר מ-4,300. כך, התחילה אינתיפאדת אוקטובר ברוב הערים במרכז עיראק.
גל המחאות נמשך, ויותר ויותר אנשים הצטרפו למחאה. ביטויי המחאה כללו פעולות סולידאריות של התושבים כמו עלייה לגגות בשעות הבוקר המוקדמות כדי למנוע מצלפים לעלות לגגות או התאספות של משפחות עם ילדיהן בכיכרות מרכזיות כדי למנוע אלימות מופרזת של השלטונות כלפי המפגינים. בשלב זה, גברים הבינו שכדאי שנשים יהיו בחזית כי כך הם בעצם מוגנים. המחאה רק הלכה וגדלה, ואיתה נוכחות הנשים. גם בנאסרייה ובבצרה ולא רק בבגדד ואפילו בערים דתיות ומסורתיות יותר כמו נג'ף וקארבאלה, בלט הגיוון הגדול בין הנשים המוחות מבחינת מעמדות וגילאים. אימהות שהשתתפו במחאה עמדו מול מחסומים של המשטר והרגיעו את הרוחות וכך בעצם הצילו את חייהם של מוחים רבים. בקרב המפגינים היו גם סטודנטיות ועורכות דין שהתארגנו בתוך האוניברסיטאות והוציאו פליירים ומגזינים והגנו על מפגינים מבחינה משפטית.
גל מחאה זה צמצם מאוד, ואפילו ביטל, את הפערים המעמדיים שהיו בעיראק, שכן גברים הבינו שכדאי שנשים יהיו שותפות במחאה כי הן גם מגדילות את מספר המפגינים ומגבירות את הלחץ הציבורי וגם את ההגנה על הגברים. המחאה גם הייתה זעקה בפני השלטון הדתי שהקפיד על הפרדה בין המינים, במיוחד בשכבות העניות, ואילו עתה נשים וגברים עמדו זה לצד זה ונלחמו נגד אותו אי־צדק. בני ובנות הדור הצעיר יודעים לגייס את התקשורת ואת המדיה החברתית, והם הפיצו חדשות על מחאות, דאגו לעדכן זה את זה ושמרו על סולידאריות ביניהם. גם מוקתדא א-סדר, שבהתחלה תמך במחאה, הפך ללא רלוונטי אחרי שטען שהיא איבדה את הכיוון שלה כי הייתה "התערבבות בין המינים". הוא שלח את המיליציות שלו לכיכרות ואיים על פעילות מכיוון שלא פחדו להאשים אותו באלימות נגד המפגינים. בינו לבין המפגינים התנהלה מלחמה בטוויטר שהובילה לכך שהוציא מסמך בן 18 נקודות חשובות שקרא לו "מסמך מהפכת הרפורמה" ובו הוא קרא, בין היתר, להפרדה בין המינים, מה שהפך אותו לעוד פחות רלוונטי ואפילו מושא ללעג. בתוך זה המיליציות שלו המשיכו לנסות לפגוע בדמויות נשיות בולטות במחאה, להרביץ להן ולנסות לחטוף אותן. לאחר האמירות העלובות של א-סדר, יצאו נשים בערים שונות בעיראק וקראו "אבוי למי שטוען שקולך ערווה, קולך הוא המפתח למהפכה".
ואכן, נראה שקולן של הנשים הוא אכן המפתח למהפכה. ההיסטוריה רצופת הדמים והכואבת של עיראק היא עוד דוגמה לכך שאי־אפשר להשתיק נשים לנצח, שנשים ושכלל האנשים בסופו של דבר יקומו ויתקוממו נגד העוול נגדם. עוד דבר שבולט בדוגמה של עיראק, אך לא רק, הוא שהפטריארכיה היא דבר חוצה לאומים ודתות. כל צד שהיה לו עניין בעיראק השתמש בנשים ככלי או כתירוץ כדי לשווק את האג'נדה הפוליטית שלו, בין אם היה זה סדאם חוסיין, האמריקאים, דאעש, אל־קאעידה וכל פלג דתי או פוליטי אחר. אך בפועל, כל מי שטען שהוא נכנס למלחמה כדי "להגן על נשים" או על "כבודן" רק סייע בדחיקה שלהן לשוליים, אם על ידי אלימות מינית או פיזית או כלכלית. הדוגמה של עיראק מראה בבירור שזהו זמנן של נשים להתקומם נגד הפטריארכיה, ושאי־אפשר להשתיק נשים לנצח. זוהי דוגמה שמעוררת תקווה ואפילו מפיחה מרץ בלבבות של נשים בכל רחבי העולם.
