אשתקד הכריז נשיא אינדונזיה ג'וקו ווידודו (ג'וקווי) על תוכנית שאפתנית להעברת הבירה מהעיר ג'קרטה שבאי המרכזי ג'אווה, למזרח קלימנטאן שבמזרח האי בורנאו, אחד האיים הגדולים באסיה כולה. אי זה שייך ברובו לאינדונזיה, ובחלקו האחר למלזיה ולנסיכות המוסלמית ברונאי. יישום התוכנית יארך כשני עשורים, אך השלב הראשון אמור להסתיים כבר ב־ 2024. משקיעים מבית ומחוץ מביעים את רצונם להשקיע בפרויקט רב העלויות הזה, שחלקו הגדול ימומן מהון פרטי, ובינתיים הממשלה שוקדת על הכנת הצעת חוק בנושא שתוגש לאישור הפרלמנט.
אין ספק, מדובר במהלך משמעותי, לא רק בהיבטיו המעשיים, אלא גם מהיבטים היסטוריים, פוליטיים ותרבותיים, שהרי ג'קרטה היא בירת אינדונזיה מאז מומשה הלכה למעשה עצמאותה בשלהי שנות הארבעים של המאה הקודמת, וקודם לכן, בשמה הקודם בטאביה (Batavia), הייתה מרכז השלטון הקולוניאלי ההולנדי יותר משלוש מאות שנה. מעניינת במיוחד ההחלטה להעביר את הבירה אל מחוץ לאי המרכזי ג'אווה, שמלבד תפקידו הכלכלי המוביל והיותו בית ליותר ממחצית אוכלוסיית המדינה, הוא שעיצב את ההיסטוריה הפוליטית המודרנית של המדינה וממשיך למלא תפקיד מרכזי בעיצוב התרבות הפוליטית. לעובדה זו משמעות מיוחדת דווקא משום שהנשיא הנוכחי קשור בטבורו לאי ג'אווה, והתנהלותו וחזותו משדרים את רוח המקום.
להעתקת הבירה הוצגו שני נימוקים רשמיים: הראשון הוא המצוקות האורבניות הכבדות בבירה ג'קרטה – זיהום האוויר, הצפיפות הרבה, העומס התחבורתי, בעיות התשתית החמורות וההצפות התכופות הפוקדות את חלקיה הנמוכים של הבירה. כבר בתחילת שנה זו גבו ההצפות את חייהם של עשרות. המעבר ממנה, כך נטען, יקל במשהו על ג'קרטה, ויעניק למרכז השלטוני במקומו החדש נתוני פתיחה שונים בתכלית – המרכז החדש עתיד לקום באזור המאוכלס בדלילות יחסית, שרובו יערות גשם, יבנה כ"מטרופולין חכם" ויותקנו בו מערכות אורבניות מתקדמות.
כצפוי נשמעת גם ביקורת על התוכנית: למשל, מועלת טענה שהמעבר לא יקל על ג'קרטה משום שבעיותיה, לרבות עומס התחבורה, הן כרוניות ואינן קשורות רק בפעילות הממשל. כן מועלות טענות בתחום הסביבה הנוגעות לאזור החדש המתוכנן – שכרייה נרחבת בו, כריתת עצים ועיבוד שטחי דקלי שמן כבר גבו ממנו מחיר סביבתי גבוה. כן נטען שהקמת הבירה החדשה תסכן מאוד, עד כדי סכנת כליה, את קופי האורנגאוטן, שכן האזור החדש המתוכנן הוא בית מרכזי לאוכלוסייה נכחדת זו. נוסף על כך נשמעות טענות בדבר ההשלכות הדמוגרפיות של הצעד הזה, כגון הגירה פנימית גוברת לאזור, שכבר הביאה בעבר לעימותים עם קהילות ילידים ולהשתלטות בעלי אינטרסים על קרקעות. מנגד הרשויות טוענות שהסביבה תישמר ולא יצומצמו שטחי היערות המוגנים.
בנימוקים שעניינם מצוקותיה של ג'קרטה יש כדי להסביר את העתקת הבירה ממנה, אך הם אינם מסבירים את בניית המרכז השלטוני החדש מחוץ לאי המוביל, ג'אווה, מה גם שנדונו חלופות שהיו משאירות את הבירה בתחומו. ובכן, ההסבר לכך נמצא בנימוק הרשמי השני. המדובר בחזון לאומי של פיתוח המבקש להגשים גישה שוויונית וצודקת יותר. זה שנים רבות מועלות ברחבי הארכיפלג האינדונזי טענות שהשלטון המרכזי נוקט מדיניות פיתוח הממוקדת באי המרכזי ג'אווה, שכבר העניקה לתושביו יתרונות רבים על פני תושבי אלפי האיים המרוחקים ממנו. נראה כי הנשיא ג'וקווי, המגלה עתה שאפתנות גוברת לתנופת פיתוח בכלל המדינה, סובר כי העתקת בירה אל מחוץ לג'אווה תשמש מנוף לכך.
את הרעיון להעביר את הבירה העלה כבר הנשיא הראשון והמכונן של אינדונזיה, סוקרנו, וגם הבאים אחריו שבו והעלו אותו, אך הנשיא הנוכחי הוא הראשון המבקש להגשימו. דומה כי האמביציה שלו בנושא ניזונה גם ממניע חשוב נוסף, מוצנע משהו. ג'קרטה, מוקד הפוליטיקה האינדונזית, הייתה בשנים האחרונות זירה מרכזית להפגנת כוח של חוגים אסלאמיים קיצוניים. המדובר, למעשה בפוליטיקת רחוב רווית שנאה כלפי "האחר", שהעבירה מסרים זרים ואף עוינים לערכי המדינה האינדונזית, החילוניים ברוחם, ובעיקר לרעיון הפלורליזם, ואף כוונה נגד הנשיא עצמו. לא בכדי הייתה ג'קרטה מוקד ההתרחשויות האלה. עריכת ההפגנות בג'קרטה היא שאפשרה לאסלאמיסטים לזכות במרב תשומת הלב התקשורתית, להשפיע פוליטית, וכן לנצל מצוקות של השכבות החלשות המתרכזות בחלקיה הנמוכים של הבירה, והסובלות לפיכך במיוחד מההצפות, כדי לגייס רבים מקרבן להפגנות ענק בשם סדר יום דתי קיצוני. לפיכך, אפשר שבמחשבה לטווח רחוק, ביקש הנשיא, נציג מובהק של ערכי המדינה ולוחם נחוש בקנאות הדתית, למקם את המרכז השלטוני במרחב אתני ודתי האוהד פחות את האג'נדה של הקבוצות האסלאמיות הרדיקליות.
התבוננות במוטיבים התרבותיים של ג'אווה עשויה גם היא להעשיר את ההבנה בדבר ההחלטה להרחיק את הבירה מהאי המרכזי הזה. למושג "מקום" משקל רב בתמונת העולם של ג'אווה, שלפיה אי־שקט ועימותים במקום מסוים מצביעים על היותו "מוטעה". ואכן, מבט רחב על ההיסטוריה המודרנית של ג'אווה, לרבות ג'קרטה, מלמד שהמרחב הזה היה מוקד של עימותים, של שפיכות דמים ושל יצרי שנאה לאחר. לשון אחר, מעבר לכל השיקולים הרציונליים שוודאי הובילו את תהליכי קבלת ההחלטות בנושא, אולי גם התפיסה הג'אוונית הזאת השתלבה, ולו בעקיפין, במחשבה שראוי לו לשלטון להרחיק את מושבו מג'אווה.
ולסיכום, פרויקט שאפתני זה מצטרף לשורת ביטויים ומהלכים המורים על רצונו של הנשיא ג'וקווי לנצל את כהונתו השנייה כדי להשאיר את חותמו בדפי ההיסטוריה של המדינה, אולי בהשראת המודל שלו, הנשיא סוקרנו. וליתר דיוק, אפשר להניח שג'וקווי שואף להיזכר כמי שהצעיד את אינדונזיה בנתיב הפיתוח והמודרניזציה, ולא פחות חשוב, הגן על ערכי האבות המייסדים ובלם את כוחם של מעגלים אסלאמיסטיים רחבים, המתריסים מול ערכים האלה בשם חזון של מדינה אסלאמית.
