התנהלותם של צדדים מעורבים במלחמה נשפטת על פי הכלל האוסר הריגת אזרחים. הקם להרוג נושאי נשק אינו נשאל מדוע עשה זאת, ואפילו קרוביו של ההרוג כמעט משלימים עם הגורל באומרם בין שיברון לב לדמעות: ״זוהי המלחמה״. אולם במצבי שלום נוהג, באופן תאורטי, החוק האזרחי, ורצח של אזרח או של איש ביטחון ייחשב לפשע מדרגה ראשונה.
במשטר פוליטי דכאני מטרתה של המהפכה המזוינת ברורה, והיא לפגוע בסמלי המשטר, במוסדותיו הביטחוניים, בצבאו ובדוברים בשמו. עניינם של המקופחים ייחלש ככל שהמתקוממים פוגעים ביעדים אזרחיים ומבצעים מעשים בלתי־מוסריים בדומה לאנשי המשטר. בהתנגדות לכיבוש צבאי זר, הימצאות אזרחים כובשים היא עניין נדיר, והשיקולים אינם מסובכים. אי־הבהירות היא מינימלית כאשר משרטטים את הגבולות המוסריים ומפעילים את צו המצפון.
במקרה של כיבוש קולוניאלי כמו זה שמקיימת ישראל, במיוחד בירושלים ובגדה המערבית, כיצד נשפוט פגיעה במתנחלים שרובם אזרחים רק במובן זה שאינם לובשים מדים? הם הרי מתגוררים שם מתוך מניעים אידאולוגיים ורואים בכך שליחות שמטרתה השלמת גירושם של התושבים בעלי האדמה והרחבת הריבונות הישראלית מהים עד הנהר. רובם הגדול חמוש והם משמשים בפועל כוח עתודה לצבא במקרים רבים. על פי רוב הם מבצעים משימות מלוכלכות שקשה לכל צבא סדיר לבצען באופן גלוי: הם יכולים להרוג פלסטינים ברחוב, להעלות את בתיהם באש, לפגוע בפרנסתם, לעקור את עצי הזית שלהם, להתגרות בהם, לתקוף אותם ולשבש את דפוסי חייהם בכל דרך אפשרית. כאשר הם מקבלים את מה שמגיע להם, כוחות הצבא ערוכים להגן עליהם ברוב המקרים ומתייחסים לפלסטיני, הקורבן, כאל התוקף. אם הם מגיעים לבית המשפט מושתים עליהם עונשים סמליים, אם בכלל.
ייתכן שאחוז קטן של מתנחלים בירושלים ובגדה המערבית הם בעד שלום, ונאלצים להתגורר שם בשל תנאים כלכליים נוחים בהשוואה ליוקר המחיה בתוך הקו הירוק. אולם יש קורבנות חפים מפשע בכל תחומי החיים
אין זה נכון שאזרח ישראלי שנולד ביישוב או בעיר כלשהם בתוך הקו הירוק הוא ככל מתנחל בגדה המערבית או במזרח ירושלים אשר החליט להתגורר שם מתוך מניעים אידאולוגיים. הראשון עשוי להתנגד למדיניות ממשלתו, והוא והוריו נקלעו למקום הזה באקראי, כשם שאף אחד מאיתנו לא בחר את עיר הולדתו. אולם בעיני הפלסטינים לכל הפחות, המתנחל שממשיך להתגורר בהתנחלות, שאפילו מדינות שהן בעלות בריתה של ישראל אינן מכירות בחוקיותה, שותף לפשע כמו החייל.
מה שהביא אותי לכתוב על הנושא הוא רצח שבעת המתנחלים בנווה יעקב בידי הצעיר הפלסטיני ח׳ירי עלקם בן ה־21. האזור נמצא במזרח ירושלים, שגם ארה"ב מכירה בכך שהיא עיר הבירה של מדינת פלסטין.
שכניו של הצעיר שנהרג בעת ביצוע הפיגוע מספרים כי הוא נושא את שם סבו שנרצח בדקירות סכין בידי המתנחל חיים פרלמן בשנת 1988 בשעה שהיה בדרכו לעבודתו באחת השכונות של ירושלים. רקע זה מעורר בלבול ולבטים מוסריים בבואנו לשפוט רצח של שבעה "אזרחים" שעצם מגוריהם באזור זה מעיד או על הסכמתם לדיכוי הפלסטינים, לעקירתם ולגניבת רכושם, אם לא להריגתם; או על התעלמותם המתמשכת מהעובדות ועל שתיקתם על העוול שהם גורמים לפלסטינים כתוצאה מהמשך ישיבתם שם.
ייתכן שאחוז קטן של מתנחלים בירושלים ובגדה המערבית הם בעד שלום, ונאלצים להתגורר שם בשל תנאים כלכליים נוחים בהשוואה ליוקר המחיה בתוך הקו הירוק. אולם יש קורבנות חפים מפשע בכל תחומי החיים. כך או אחרת, קשה להשוות בין חפים מפשע מקרב המתנחלים, כאלה שאולי שונאים את עצמם, שהם אולי אחוז אחד מכלל המתנחלים, לבין עם פלסטיני שלם שכולו קורבן.
נכון הדבר שפיגוע כמו זה שביצע עלקם נעדר אופק פוליטי, ואינו אלא תגובה אלימה כנגד הפשעים שישראל מבצעת, כמו זה שאירע ימים ספורים קודם לכן בג'נין. כאשר עלקם תכנן לירות מאקדחו הוא קרוב לוודאי חשב על נקמה בלבד. האם יש להתפלא על מעשי נקמה של פלסטינים במתנחלים?
ארנסט ח'ורי הוא ראש מערכת אתר התקשורת אל־ערבי אל־ג'דיד. מאמרו פורסם באתר ב־1 בפברואר 2023. תרגום מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב
