בעשורים האחרונים מתקיימים תהליכים ומגמות בקרב הקהילה המוסלמית האמריקנית, שמטבעה נחשבת מיעוט מורכב ומגוון הנושא בחובו אתגרים רבים במעצמה המערבית הגדולה בעולם. במהלך שני העשורים האחרונים ובמיוחד לאחר הפיגועים ב־11 בספטמבר, שגרמו לרגשות טינה עזים כנגד המוסלמים, האסלאמופוביה נחשבה איום ראשוני על הקהילה ואתגר הדורש התמודדות מתמשכת, כפי שהיה ניתן לראות לדוגמה בקמפיין הבחירות של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ. עם זאת, לצד אותן מגמות של השתלבות חברתית ופוליטית, פרי מאבק הקהילה המוסלמית לטיהור שמה אחרי ה־11 בספטמבר, החלו במקביל להתפתח מגמות של חילון ושל היטמעות, שקיבלו בהמשך רוח גבית מהנסיקה הכללית הפוסט־מודרניסטית במערב. אחד מביטוייה הבולטים של מגמה עולמית זו הוא התחזקות קהילת הלהט"ב, שגרמה להתגלעות מחלוקות ומתחים בין הזרמים המוסלמים השמרניים, המתונים והפרוגרסיביים באשר לעתיד האסלאם באמריקה.
מקרה מבחן מעניין בהקשר לאיום הפוסט־מודרני, שהפך מוחשי ובולט בקרב בכירים מהקהילה המוסלמית האמריקנית, אירע לפני כמה שבועות בריאיון עם האמאם זאיד שאקיר במסגד אפיק שבטקסס. שאקיר הוא דמות בולטת ממכון זייתונא שבקליפורניה, ונחשב לאחד מעמודי התווך של האסלאם האמריקני ולאחד הדרשנים הוותיקים והידועים בארצות הברית. אך למרות קִרבתו לזרמים המתונים והרפורמיסטיים, שבגינה אף הואשם כמה פעמים ב"ליברליות־יתר", שאקיר התבטא באופן נוקב וחריף כנגד הפוסט־מודרניזם ומיתג אותו כאיום הגדול ביותר על עתיד האסלאם במדינה, בהתייחסו ל"סכנות ולנזקים" החמורים שהוא מסב, ולכך שמוסלמים חייבים לדחותו ולהתרחק ממנו. ממנה
ביחסו לכך ציין שאקיר כי ל"פרויקט" הפוסט־מודרניסטי ישנן כמה מעלות, כמו לימודים העוסקים בסוגיות פמיניסטיות, קוויר, תיאוריות גזע וכד', אך מדובר בעצם בנקודות אור בודדות שעליהן מאפילה בסופו של יום תעשייה עם אג'נדה אחרת. לדבריו, מטרתו למשוך למרכז הבמה תופעות וזרמי שוליים במטרה להרוס את החברה המסורתית, כשהאסלאם נחשב למטרה פגיעה ביותר עקב היותו דת עם מסורת ענפה ורבת־שנים. בדבריו שאקיר לא חסך במילים קשות ודי מפתיעות, והזהיר שהמשך מגמות פרוגרסיביות אלו ואימוצן בידי מוסלמים יהרסו את האסלאם בארצות הברית. הברית.
לטענתו, השפעת הפוסט־מודרניזם מקורה בענקי הרוח של המאה הקודמת, כדוגמת מישל פוקו, שהגותם ממשיכה להיניק את המגמה הפרוגרסיבית במטרה להחריב את החברות האברהמיות ולדחוק אותן לשוליים. הוא הצביע על כך שמושגים פוסט־מודרניים כמו פריבילגיה, הגמוניה, בריתות וכד', שחדרו לשפה ולשיח החברתי באמריקה, גרמו למוסלמים רבים להיות "שבויים" באותן תפיסות, שהובילו לבחירתם לרופף את הקשר עם האסלאם ואף לעזוב את הדת לחלוטין. לחלוטין.
שאקיר טוען שהמציאות הפוסט־מודרניסטית מציבה במפני המוסלמים באמריקה את האתגר המשמעותי ביותר כיום, שאחת הדרכים להתמודד איתו היא בעזרת שינוי השפה החברתית ושיבה אל המקורות המסורתיים של כתבי הקודש. בנימה זו הוא אף האשים את קהילת הלהט"ב ש"מנצלת" את השפעתה הניכרת בחברה ובפוליטיקה כדי להחליש את תקפות הלימודים התיאולוגיים, וטען שישנה מגמה שמעודדת שימוש במקורות של פוקו והעדפתם על פני המקורות התנ"כיים המסורתיים. מבחינתו, השפעתם של כתבי הקודש תמיד תהווה בעיה עבור קהילת הלהט"ב, ועקב כך היא מנסה להשתמש במקורות ובשפה מתקדמים כדי להגדיר מחדש את הדת ואת תפקידה בחברה. לכן שאקיר מייחס חשיבות רבה לשימוש בשפה, שלדבריו היא הבסיס לצריכת הידע האסלאמי, ומזהיר מפני אימוץ השיח הפוסט־מודרני, שלדעתו מגדיר מחדש את העולם ואת היחסים עם בני האדם – מציאות שתוביל לכך שהאסלאם בעתיד ייראה כגרסה חיוורת של מקורו ההיסטורי והמסורתי.
שאקיר בחר גם להתייחס לטענה שמובאת בשמם של דרשנים מתונים אחרים בסביבתו, כמו השיח' יאסר קאדי מהסמינר האסלאמי באמריקה, שקרא בעבר לשיתופי פעולה ולחיבורים פוליטיים זהירים עם קהילת הלהט"ב, למרות הפערים התיאולוגיים. קאדי טען שבריתות מעין אלו יטיבו עם הקהילה המוסלמית מפני שלקהילת הלהט"ב כוח פוליטי רב והיא תומכת בולטת במאבק נגד האסלאמופוביה. מסתמן ששאקיר וקאדי אינם רואים את העניין עין בעין: שאקיר תהה מדוע לפני עשרים שנה לא היו גורמים מהקהילה המוסלמית שעודדו בריתות ושיתופי פעולה עם קהילת הלהט"ב, אך לפתע בשנים האחרונות קריאות אלו עולות חדשות לבקרים. לטענתו, מקורה של תפנית זו אינו נובע משינוי דראסטי מצד אויבי האסלאם הקלסיים (טראמפ ודומיו), שהפכו למסוכנים ולמאיימים יותר, אלא מקורו בתפיסת העולם שהשתנתה בקרב המוסלמים עצמם. לכן לשיטתו, כיום אותם פירות פוסט־מודרניים שהבשילו, גרמו לדור חדש של מוסלמים, במיוחד מהאקדמיה, לאמץ תפיסת עולם פרוגריסיבית יותר, תוך שהם מנסים לשכנע מוסלמים אחרים שמדובר בשינוי שנחשב כחובת השעה.
שאקיר אומנם, בדומה לקאדי, רואה אפשרות של שיתופי פעולה אפשריים עם קהילת הלהט"ב, כמו בדוגמת שימור התיקון הראשון לחוקה המאפשר את חופש הדת ואת חופש הביטוי וההבעה, שמיטיבים עם האסלאם באמריקה. עם זאת, הוא שב ומזהיר שיש להתייחס לשיתופי פעולה אלו בערבון מוגבל מפני שבמסגרת כזו המוסלמים תמיד יהיו בצד המובל וייאלצו בבוא העת להתפשר ולהיענות לגחמות השותפים האחרים, שיגרמו בנקל למגמות ש"מסכנות" את הקשר עם האסלאם לכדי שחיקה ואף ניתוק מהדת.
מילים חריפות אלו כלפי הפוסט־מודרניזם מצד אחת הדמויות המתונות באסלאם האמריקני, נחשבות לנדירות יחסית, אך גם אינן צריכות בהכרח להפתיע. החוגים האסלאמיים המתונים נמצאים מעצם טבעם בין הפטיש לסדן עקב רצונם לשמור על יסודות האסלאם המסורתי מחד גיסא, לצד ניסיונם לרענן את הפסיקה האסלאמית בהתאם למציאות המודרנית מאידך גיסא. נסיקתן המהירה יחסית של המגמות הפרוגרסיביות והפוסט־מודרניות במיוחד בעשור האחרון, מעצימה את הלחץ על אותם רפורמיסטים שאומנם מזדהים עם הרצון לשינוי ולהתקדמות, אבל כל עוד הוא אינו סותר את יסודות האסלאם ונעשה בהדרגה.
החברה האמריקנית עוברת שינויים לא מעטים בשנים האחרונות: שלטונו המשסע של טראמפ שהעצים את פוליטיקת הזהויות, מגפת הקורונה ומצוקת המיעוט האפרו־אמריקני שפרץ מאז הריגתו של ג'ורג' פלויד. קשה לנבא כיצד שינויים אלו ישפיעו לטווח הארוך, אך כך או כך, מסתמן שהעשורים הבאים יהיו קריטיים עבור הקהילה המוסלמית במדינה המערבית הגדולה בעולם, קרי: המגמה המתונה והמסורתית תמשיך לבצר עצמה כזרם הבולט, או שמא יתעצמו תופעות של ניתוק מוסלמים מהזרמים המתונים אל האסלאם הפרוגרסיבי ואל עזיבת הדת בדומה אולי למצב יהדות אמריקה הרפורמית והמתבוללת.
