למדתי באוניברסיטה העברית מתחילת התואר הראשון עד סוף התואר השלישי. מאז סיומו אני מלמד כמרצה מן החוץ במחלקה למדע המדינה זה 13 שנה. בהכשרה המחקרית שלי לימדו אותי להעמיק במקורות ראשוניים באופן עצמאי ולהבחין בין עובדות לבין דיון וניתוח.
מצויד במה שלמדתי, שמעתי את דבריה של פרופ' נאדרה שלהוב-קבורקיאן במלואם. את הרשמים שלי אחלק למה שאמרה, להקשר שבו נאמרו הדברים, ולאחר מכן לדיון בהם ובתגובת האוניברסיטה העברית. מדובר בשיחה חופשית בת שעה וחצי ולא אוכל לסקור את כולה, אולם השתדלתי לעשות עבודה יסודית, לרבות ציטוטים מלאים ומדויקים של דבריה השנויים במחלוקת. אני ממליץ למי שרוצה לגבש דעה באופן עצמאי לא להתעצל ולשמוע את ההקלטה במלואה.
להלן עיקרי השיחה בחלוקה נושאית המקבצת עניינים דומים או קרובים שפוזרו במקומות שונים במהלך השיחה.
הֶקשר
פרופ' נאדרה שלהוב-קבורקיאן (להלן נ"ש) התראיינה לפודקסט עצמאי חדש שנקרא שארע אל־מקדסי (רחוב אל־מקדסי), שייסדו שלושה אחים ממשפחת אל־מקדסי, שניים מהם פרופסורים נחשבים באוניברסיטאות עילית בארה"ב. הם גם המראיינים. השיחה היא פנים-פלסטינית עם הפנים מערבה: היא מתנהלת באנגלית, בטרמינולוגיה אקדמית ואינטלקטואלית ועבור קהל בינלאומי. כל המשתתפים בשיחה אנטי-ציונים.
גישתה האנטי־ציונית של נ"ש נשענת על הניסיון המחקרי העשיר שלה, הבא לידי ביטוי בספריה ובמאמריה הרבים שבהם חקרה את האלימות המדינתית המתמשכת של ישראל, הקולוניאליזם ההתיישבותי, ייהוד המרחב בין הים לנהר, מחיקת הקיום הפלסטיני, נקרו־פוליטיקה, נקרו־קפיטליזם ושלילת גיל הילדות של הפלסטינים (unchilding). היא עומדת גם על הרקע המשפחתי והאישי שלה: לאחר 1948 הוריה, ילידי הארץ, נמלטו או גורשו והוגדרו על ידי המדינה כמסתננים. אביה ניסה לחזור שוב ושוב ונורה בכל פעם, ואימה הסתתרה בבית קברות עד שאותרה וגורשה שנית לדרום לבנון. נראה ששניהם הצליחו לחזור לבסוף ולהקים את ביתם בארץ. נ"ש גדלה על סיפורי הפליטות, הנישול והאובדן במשפחה.
נ"ש מפרטת כיצד היא נחשפת לעוולות הגוברות של הכיבוש והדיכוי בעבודתה המחקרית והמקצועית. היא מספרת גם שהיא חיה ברובע הארמני בירושלים, ועדה לאלימות קשה ויומיומית של מתנחלים בסביבת מגוריה. רופא השיניים שלה הרס במו ידיו את הבית שבנה בזיעת אפו בשכונת עיסאוויה בירושלים כחלופה להריסתו על ידי הרשויות הישראליות. השכן שלה, בעל חנות כבן 70-65, סיפר לה בבכי דבר שלא שיתף בו אפילו את ילדיו: מתנחלים הגיעו לפתח חנותו, הפילו אותו לקרקע והשתינו על זקנו. מאז תחילת המלחמה היא מאבדת בכל יום חברים, מכרים וילדים שראיינה לצורך עבודתה המחקרית. ב־17 באוקטובר איבדה חברה בעזה שנהרגה יחד עם שלושת ילדיה. בווידאו ראתה את האב מסתובב עם שלושה שקי גופות קטנים ובהם איברי ילדיו המבותרים כשהוא צועק "אלה הילדים שלי".
גוף ואיברי גוף
עבור נ"ש זהו מבוא לדיון במילה הערבית אשלאא (איברי גוף מבותרים), שאת היבטיה היא חוקרת בתקופה זו הן במובן הגופני האינדיווידואלי הן במובן הקולקטיבי והגאוגרפי של הקיום הפלסטיני. היא מספרת על משפחות בעזה שרודפות אחר כלבים וחתולים בניסיון להציל משיניהם את איברי גופם של בני משפחה שנהרגו ולהביאם לקבורה הולמת. היא מספרת על סמר, הילדה העזתית בת ה־7 שהתפרסמה כשהיא מזהירה את החתול שלה בעודה מחזיקה אותו בידיה שלא יאכל את גופתה לאחר שתמות. נ"ש מעידה גם על מקרים שבהם סייעה למשפחות ממזרח ירושלים שילדיהן נורו למוות על ידי ישראל להשיב את הגופות לידיהן. היא מתארת שני מקרים כאלה: חסן מנאסרה, שאביו ביקש במשך חודשים לקבל את גופתו, ו־ודיע עליאן בן ה־14 שנורה ונהרג ב"טענה שניסה לדקור חייל". לדבריה, לאחר שעליאן נוטרל הגיעה חיילת שווידאה את הריגתו. ישראל מסרבת לשחרר את גופתו. נ"ש אינה מספרת שמנאסרה בן ה־17 השתתף בפיגוע בפסגת זאב, וכשהיא מזכירה שבן דודו של עליאן – בהאא נהרג גם הוא על ידי ישראל, היא אינה מציינת שביצע פיגוע בארמון הנציב שבו נרצחו שלושה ישראלים-יהודים. היא מתעכבת רק על גילם של הנערים ועל העובדה שגופותיהם הוחזקו או מוחזקות על ידי ישראל במשך חודשים.
רגשות וכוח
נ"ש משוטטת בשיחה בין רגשות כמו פחד, קורבנוּת והשפלה, ועומדת על השפעתם על אלימות ועל אלימות שכנגד במאבק הציוני-פלסטיני. היא מספרת כי באחד מספריה דנה ב"דת הביטחון" בישראל הנובעת מהפחד הקמאי מהפלסטינים. הפחד מניע את הכוחנות הציונית, אולם כל כוח נענה בכוח נגדי, והפלסטינים מתנגדים למחיקתם בכל דרך אפשרית. היא מזכירה את אמרתו המפורסמת של לורד אקטון, ההיסטוריון הבריטי בן המאה ה־19: כוח משחית, וכוח מוחלט משחית בצורה מוחלטת. עם זאת, אף שישראל נהנית מעוצמה אדירה, היא חלשה מבחינה פנימית משום שהיא מצויה בפשיטת רגל מוסרית. כוחה נובע מתמיכתה של הקהילה הבין־לאומית בלבד.
בעבר, נ"ש אומרת, אולי היה בישראל צד מוסרי, אולם המלחמה הנוכחית בעזה, שנ"ש מתייחסת אליה בעקביות כאל רצח עם (ג'נוסייד), קרעה את כל המסכות. היא מספרת שהיא מהרהרת מדי יום כיצד תצדיק בפני עצמה בעתיד את מעשיה במהלך רצח העם בעזה, ומביאה את המאמר של דויד גרוסמן בניו יורק טיימס כדוגמה הן לעיוורון המוסרי של השמאל בישראל ל־75 שנות הסבל הפלסטיני הן להדהוד של העיוורון הזה בשיח הבין־לאומי. האופן שבו הציונות פועלת נגד הפלסטינים במשך עשרות שנים מלמד שהיא תנועה פושעת, לדבריה, ומכיוון שהבעיה נעוצה בקהילה הבין־לאומית, המאפשרת את הכוחנות הציונית, גם פתרונה צריך לבוא מבחוץ: תנועת נגד עולמית שתעצור את הציונות. נ"ש מסבירה שמסיבה זו היא מאמצת בהדרגה את הגישה שאת הציונות צריך לבטל (abolish Zionism).
הקשר בין כוח לפחד הוא דו־צדדי: כוח מוזן מפחד וגם מזין אותו, וכך נוצר מעגל קסמים. בהקשר זה נ"ש אומרת: "אם אני הולכת ברחוב, ואני מדברת ערבית, אתה תראה אותם נרתעים. וזה מובן מאליו. הם צריכים לפחד. הם צריכים לפחד, משום שפושעים תמיד מפחדים. הם לא יכולים לנשל אותי מאדמתי, לעקור את עמי, להרוג – ולא לפחד. אז מוטב שיפחדו. וזו הסיבה שבגללה הם מפחדים. הם לא יכולים להביט לנו בעיניים". בקרימינולוגיה, היא אומרת, ידוע שלפושעים יש שלל הצדקות והנמקות למעשיהם: הם מגיבים בהכחשה, בפחד, או טוענים שתגובתם הייתה שגויה או נגרמה מפרובוקציה. ישראל, כפושעת, משתמשת בכל הרפרטואר הזה. נתניהו או בן גביר למשל מנתחים את המציאות מנקודת מבטם של פושעים, ולכן יש לנתח אותם עצמם מנקודת מבט קרימינולוגית.
את האלימות הפלסטינית נ"ש קושרת בעיקר לתחושת השפלה. היא מזכירה מחלוקת שלה עם חוקרים ישראלים סביב השיעור הגבוה של מעצרי ילדים הרווחים באזור מסוים בירושלים, ומספרת שבתגובה לטענה כי ילדים נעצרים משום שהם משליכים אבנים, אמרה לבן־שיחה: "חביבי, צא מהאזור הזה והילד לא יזרוק אבן אחת. האבן מסמנת לך שהוא מסרב לקבל השפלה כחלק משגרת היומיום שלו. שהוא לא מוכן לראות את המורה שלו מושפל. לכן עליך לקרוא את זה בצורה אחרת".
אם רגש שלילי עלול להוביל לאלימות, מה באשר לתחושה של קורבנוּת? בנקודה זו שוררת מחלוקת מעניינת בין המראיינים לבין נ"ש. היא מביעה הבנה לתחושת הקורבנות הציונית ואומרת, "אני לא מתווכחת עם רגשות. אם אתה פוחד, או מרגיש קורבן, או מה שלא יהיה, אני אכבד את זה". היא אף מוסיפה: "הם הקורבנות. משהו רע קרה ב־7 באוקטובר, אני לא אומרת שלא. זה היה אכזרי, אני לא אומרת שלא. אבל מה שאני רואה היום בעזה, אחרי כל כך הרבה חודשים, זה לא רק אכזריות, ברוטליות או ג'נוסייד, זה משהו שהעולם מקבל ונותן להם את היכולת להמשיך. זה 'כיסוח דשא'. הם אמרו את זה, והם ממשיכים לעשות את זה". נ"ש מזכירה בהקשר זה שאין סתירה בין היותך קורבן, או בין תחושת הקורבנות שלך, לבין הפיכתך למקרבן.
למראיינים קשה לשמוע את ההבנה שישראל או הציונות הם (גם) קורבנות. הם מאתגרים אותה בעדינות בנקודה זו, וטוענים שאין סיבה לקבל את הרגש הישראלי כנתון. נ"ש מתעקשת: אפשר גם להכיר בהיותו של האחר קורבן וגם לעמוד על האופן שבו הוא משתמש בקורבנות ההיסטורית שלו, מנצל אותה ומנחיל אותה לדורות הבאים. "אני לא מתווכחת עם מה שקרה בשואה", היא מדגישה. "זה נורא, זה לא מתקבל על הדעת, זה השמדת עם, זה משהו שאני מסתכלת עליו ולומדת ממנו. אני קוראת ספרי עדויות של ניצולי שואה ויש לי כבוד רב למתן העדות". עם זאת, היא לא מייחסת לפלסטינים קורבנוּת או פעולה על בסיסה, ואף טוענת שהם שונים מהציונים מבחינה תרבותית. היא מביאה כדוגמה את סיפורה האישי: היא חונכה על גאווה ולא על קורבנות.
אלימות מינית ופשעי מלחמה
המתח בין המראיינים ובין נ"ש בשאלה בדבר הכרה בתחושות ובעובדות, אישושן או הפרכתן והשימוש בהן לצרכים פוליטיים וצבאיים, ניכר גם בהקשר לפשעי המלחמה של פלסטינים ב־7 באוקטובר. כאשר היא נשאלת על המצאת הסיפורים על הילדים ערופי הראש בעוטף עזה, היא משיבה כך: "אתחיל ביצירת סיפורים במטרה להצדיק אלימות. קודם כול, הם לא צריכים לייצר סיפורים, אבל במקרה הזה הם צריכים לייצר סיפורי אימה נוספים כדי למסגר פלסטינים כברברים. אבל אל תבינו אותי לא נכון: התגובה שלי לסיפורים ב־7 באוקטובר, שהיו מחרידים, דיברתי עם כל החברים שלי ואמרתי 'לא בשמי'. לעולם לא אסכים שמישהו ייגע בתינוק, יחטוף ילד, יאנוס אישה. זה לא בשמי, ואני לעולם לא אקבל את זה, כפלסטינית. משום שכל חיינו נלחמנו למען כבוד אנושי, למען חיים, למען שלמות האדם, ולא ההיפך. אז לא בשמי, ואף אחד לא יכול לעשות זאת בשמי. אבל יצירת סיפורים נוספים כדי לייצר פחד, כדי שיפחדו מאיתנו יותר, ויהרגו אותנו יותר, כדי לייצר מרחב שמאפשר לא רק הריגה אלא הריגת יתר".
לשאלת המראיינים על האמינות של הדיווחים על האלימות המינית הפלסטינית ב־7 באוקטובר ומנגד ההתעלמות מהאלימות המינית הישראלית, אומרת נ"ש כי ישראל משתמשת בגוף האישה ובאלימות כלפי נשים לצרכים פוליטיים. היא מזכירה שאונס, התעללות, התעללות מינית ואונס קבוצתי תמיד היו חלק ממלחמות; היא מספרת שכתבה על כך באחד מספריה, ומזכירה את האונס והרצח של נערה בדואית בידי חיילי צה"ל בנירים ב־1948 (קראו כאן על "פרשת נירים" מאוגוסט 1949). נ"ש עומדת, בהקשר זה, על היחס של חיילים לפלסטינים במהלך המלחמה הנוכחית ועל האופן שבו הם עושים דה־הומניזציה לתושבי עזה והגדה. חיילים הלועגים ללבוש תחתון של נשים פלסטיניות ומציגים אותו לראווה על קני תותחים ורובים, הפשטה של גברים בעזה, המעצר של תלמידי בית ספר (כנראה במזרח ירושלים) באופן שמשדר השפלה מינית, דו"ח האו"ם על מקרים של התעללות מינית מצד חיילים בעזה – כל אלה מבססים את הטענה שגם ישראל נוקטת אלימות מינית במלחמה.
בכל הנוגע לאלימות המינית הפלסטינית ב־7 באוקטובר, נ"ש סבורה כי "התעללות והתעללות מינית מתרחשות, ואסור שיתרחשו. לעולם לא אקבל זאת. לא בהקשר לישראליות ולא בהקשר לפלסטיניות. לא בשמי. דיווחים לעיתים יהיו מגובים בעדויות ולעיתים לא. השאלה היא האם ישראל מאפשרת איסוף תקין של עדויות. מעבר לכך, אני אישית, כפמיניסטית, לא הולכת ומתחקרת קורבנות אונס. אם אישה אומרת שהיא נאנסה אני אאמין לה. אני לא זקוקה לעדויות, ואני לא רוצה ללכת ולבדוק עובדות, למען האמת. זו דעתי. העניין הוא שאפילו את זה אין לנו. אנחנו לא רואים שנשים יוצאות ואומרות מה קרה. אז משתמשים בגופן של נשים כנשק פוליטי. אם זה קרה, לא בשמי. אם זה לא קרה, בושה שהמדינה משתמשת בגופן ובמיניותן של נשים כדי לקדם סדר יום פוליטי, להגביר את נישול האדמות, הרג, התעללות ואונס. זכרו שפגיעוּתו של הפלסטיני לאונס (rapability), בהתבסס על סדר היום הציוני, הוא משימה מתמשכת, במובנים רבים. כתבתי על זה. פשעיה המיניים והמגדריים של המדינה קיימים".
מכיוון שמדינת ישראל היא מכונת הרג המכוונת למחיקת הפלסטינים, נ"ש אומרת, היא תשתמש בכל צידוק כדי להמשיך להרוג. "אז כמובן שהם ישתמשו בכל שקר אפשרי. הם התחילו עם תינוקות, המשיכו עם אונס, וימשיכו עם מיליון שקרים אחרים, כל יום עם סיפור אחר. אנחנו הפסקנו להאמין להם ואני מקווה שגם העולם יפסיק להאמין להם. ואם דברים כאלה קרו, לא בשמי. לעולם לא אקבל את זה". נ"ש טוענת שהמדינה אינה בוחלת בשימוש בשקרים, וסבורה שבכל הנוגע לתיעוד היא מפברקת ביד אחת ומוחקת ביד השנייה: ב־1948 וכיום בעזה ישראל מטשטשת תיעוד מפליל. הישראלים מנכיחים מאוד את התינוקות ואת הילדים שלהם שהותקפו ב־7 באוקטובר, היא אומרת, אולם כשזה מגיע לילדים הפלסטינים ומה שקורה להם מדי יום, המציאות היא הפוכה. 37 אלף ילדים הפכו לנכים בעזה; כל אחד מהם נדרש ל־12 ניתוחי שיקום ושחזור כדי לחזור לתפקד. איך יעשו זאת? מי יממן זאת? מאות מורים ומחנכים נהרגים. היכן זה מותיר את החברה הפלסטינית?
דיון וניתוח
פרופ' נאדרה שלהוב-קבורקיאן היא אנטי־ציונית. האופן שבו היא מתנסחת, מסדרת עובדות ומפרשת אותן שונה בתכלית מהאופן שבו ציוני או אף לא־ציוני היה עושה זאת. עם זאת היא גם ישראלית, ומרצה באוניברסיטה ישראלית, ולכן האופן שבו היא מבינה ציונים וישראלים שונה מאוד מהאופן שבו אנטי־ציונים שאינם ישראלים (ערבים או זרים) עושים זאת. עניין זה ניכר היטב בהבדלי ההשקפה, הניתוח והניסוח בינה לבין המראיינים.
יש כמה דוגמאות לעניינים שבהם עמדתה נבדלת מהותית מזו של מראייניה וממה שהם אומרים או מרשים לעצמם לומר. ראשית, טענתה כי ישראל אולי הייתה מוסרית בעבר אבל איננה כזו היום. שנית, הכרתה בקורבנות היהודית (כעובדה או כרגש מובן) ובשואה, הגינוי שלה לשואה והאמפתיה לניצוליה. שלישית, הכרתה באלימות המינית הפלסטינית ב־7 באוקטובר וגינויה המלווה בהצהרת אמון עקרונית לעדויותיהן של נשים.
לצד זאת, שלהוב-קבורקיאן אינה מקבלת את הטענות הנשמעות מצד ישראל, או מהציונות, כנכונות אפריורית ובאופן מוחלט. הרקורד ההיסטורי והנוכחי של ישראל הוא סיבה מספקת בעיניה להטלת ספק או לתביעה להצגת תיעוד בטענות מסוימות. לכך היא מוסיפה את הטענה שגם עובדות מזעזעות בפני עצמן אפשר לעוות, לנפח או לנצל כדי להכשיר תגובה אכזרית לא פחות.
אף ששלהוב-קבורקיאן מתייחסת באופן כללי לאלימות פלסטינית בתור תגובה מובנת לכיבוש ולדיכוי, בבחינת "כוח נתקל בכוח נגדי", היא מגנה באופן מפורש את האלימות לכל סוגיה שהפעילו פלסטינים נגד נשים וילדים ישראלים ב־7 באוקטובר.
נראה שעמדתה העקרונית היא זו שמובילה אותה להתעלם מהעובדה שהנערים הפלסטינים שגופותיהם הוחזקו או מוחזקות על ידי ישראל ביצעו פיגועים נגד אזרחים (על כך אולי תשיב שגם רצח אזרחים אינו מצדיק שימוש בגופותיהם של נערים למטרות ענישה או נקמה במשפחות). היא גם מתעלמת מכך שקורבנוּת היסטורית קיימת לא רק בצד הציוני אלא גם בצד הפלסטיני, ושגם שם היא כוח רגשי המניע לפעולה. כפמיניסטית מוצהרת צורמת במיוחד הציפייה שלה לעדויות של נשים ישראליות: אלה שנאנסו ונרצחו לא יוכלו להעיד, ואלה ששרדו אולי יעידו בעתיד ואולי לעולם לא. גם ההגדרה הכוללנית של מקרים שונים של השפלה מגדרית ומינית כ"אלימות מינית" שהיא כביכול שווה משני הצדדים, ראויה לציון בהקשר זה. ולבסוף, היא מתעלמת מכך שגם בצד הישראלי השפלה (לרבות מינית) מחוללת תגובה אלימה, כפי שאירע בעקבות 7 באוקטובר.
ולסיום, תגובת האוניברסיטה העברית. האוניברסיטה כמוסד מתקשה לעכל את עמדתה האנטי־ציונית של פרופ' שלהוב-קבורקיאן ואת התבטאויותיה, ומתחילת המלחמה המליצה לה להתפטר (מתוך הבנה שאין בסיס משפטי לפיטוריה באופן יזום). בעקבות השיחה בפודקסט הודיעה האוניברסיטה על השעייתה מהוראה ונימקה זאת בכך שהיא מתבטאת באופן מחפיר, אנטי־ציוני, מסית, מזעזע, משסע ומקומם. במכתב המשך הצהירה האוניברסיטה כי ההשעיה תקפה לסמסטר הנוכחי (שכבר הסתיים), וכי היא נובעת מהרצון למנוע תסיסה סטודנטיאלית והסחות דעת בתקופת מבחנים. האוניברסיטה אף הצהירה על כוונתה להקים ועדה "שתבחן שאלות רוחב בנושא, לרבות תפקידם החינוכי של חברי הסגל האקדמי הבכיר וחובתו של חוקר באוניברסיטה לבסס את פעילותו וטענותיו על עובדות מבוססות מחקר", ומהלך לשינוי תקנונים של האוניברסיטה בהתאם. ב־19 במרץ הודיע דיקן בית הספר לעבודה סוציאלית שבו פרופ' שלהוב-קבורקיאן עובדת כי החלטתו של בית הספר להשעותה מהוראה עומדת בתוקף. הוא הדגיש כי הנימוק איננו פוליטי או משמעתי אלא מוסרי, אקדמי ומקצועי, וייחס לה הכחשת מקרי אונס ורצח של אזרחים, נשים וילדים ב־7 באוקטובר.
הדברים שהובאו לעיל מלמדים כי תגובתה של האוניברסיטה היא רשלנית והיסטרית. הם אף מבססים את הטענה המוצהרת של נשיא האוניברסיטה והרקטור (שטושטשה בהמשך) ששורש הבעיה עם שלהוב-קבורקיאן הוא פוליטי: היותה אנטי־ציונית. האוניברסיטה לא הביאה בחשבון את העובדה כי המהלך שלה ישתיק מרצים וסטודנטים אחרים שאינם ציונים (בוודאי לא באופן שבו הציונות נראית ומתנהלת כיום), בעיקר אם הם פלסטינים. נראה שלאוניברסיטה אין בעיה עם מרצים "לא־פוליטיים" (הזן המועדף) ואולי אף לא עם לא־ציונים, אבל במהלכיה היא מצהירה שאנטי־ציונות המלווה בעמדות בוטות ופומביות, אף אם הן מבוטאות מחוץ לכותלי האוניברסיטה, היא עילה לרדיפה. למותר לציין שמרצה יהודי שהיה מתבטא באופן דומה היה זוכה ליחס שונה, ושמרצים שמציעים ישירות או בעקיפין "לשטח את עזה" או למחוק את חמאס מבלי להתחשב במחיר שישלמו אזרחים עזתים אינם זוכים אף לא לנזיפה.
הרדיפה אם כן היא פוליטית ואנטי־פלסטינית במפגיע. בעיני המיינסטרים בישראל אין בכך שום בעיה, ונראה שהאוניברסיטה העברית מיישרת קו. אם אכן יישקל שינוי התקנון באופן שיעמיד מרצים למבחן תמידי על ההלימה בין התבטאויותיהם לבין הספרות המחקרית, קשה יהיה להפריז בחומרת המהלך. ברור איזה צד פוליטי יהיה היעד המרכזי לשיסוי ולרדיפה, שיוצגו בהיתממות כעמידה בסטנדרטים אקדמיים בסיסיים (שהאוניברסיטה לא הצליחה לעמוד בהם אפילו במקרה ספציפי זה).
אם זו גישתה של האוניברסיטה, היא לא רק משחקת לידי מחנה הימין בישראל (שתאבונו לעולם לא ידע שובע), אלא גם חותרת תחת מעמדה בקהילה המדעית הבין־לאומית. זה אולי מחיר קטן מבחינת האוניברסיטה בנסיבות הנוכחיות, אבל נזקו יהיה גדול ורב מאוד בעתיד.
