בלהט המחאות הנוכחי, על מגוון האבזרים והפרקטיקות שהופעלו במסגרתו, בולטות האקטיביסטיות שחשפו בפומבי את פלג גופן העליון. תחילה הסטודנטית לעבודה סוציאלית שטיפסה על המנורה שמול כנסת ישראל, ויום לאחר מכן שורת אקטיביסטיות שמחו – בין היתר –על התגובות הסקסיסטיות לאופן זה של מחאה.
מחאות עירום הן אקט יוצא דופן, אך אינן בלעדיות לישראל. מפגינה בפורטלנד שהתריסה נגד אלימות משטרתית הקדימה את האקטיביסטית שעל המנורה בכמה ימים, והייתה מקור ההשראה הישיר שלה. בהקשר הגלובלי השימוש בעירום הוא אמצעי מחאה הנחוש לטרוף את הקלפים מן היסוד, כלומר לקרוא תיגר על סדרים מבוססים. הוא נפוץ בצעדות מחאה המבטאות רצון לערער את הסדר ההטרו־נורמטיבי, כמו מצעדי הגאווה וצעדת השרמוטות, אם כי גם פעילים לזכויות בעלי חיים ורוכבי אופניים יצאו בעירום בדרישה להקצאת שבילים ייעודיים – כולם מודעים היטב לכוחה הפוליטי של ההתרסה ולהד של הצגת פגיעות הגוף האנושי מול כוחות חמושים וממוסדים. המטען התרבותי של המערב המודרני עשוי לשאוב השראה גם מהציור האיקוני של דלקרואה, שבמרכזו דמות אישה חשופת פלג גוף עליון מובילה את המהפכה.
למרבה ההפתעה, גם הודו האולטרה־שמרנית ידעה מחאות שבהן הוצג עירום – עירום נשי, ולא רק נשי. ביולי 2004 יצאה קבוצה של נשים ממדינת מניפור שבצפון־מזרח הודו, להפגנה שבה ניצבו כולן בעירום נגד האלימות המוסדית והפטריארכלית של המדינה. ההפגנה אירעה בעיר אימפאל (Imphal), בירת מניפור. מדינות צפון־מזרח הודו, מניפור, ולצידה מדינות כמו אסאם, נאגאלנד, מיזורם, טריפורה וחלקים מארונאצ'ל פרדש, הן אחד מאזורי הדמדומים של מדינת הלאום ההודית. באזור הזה חיות אוכלוסיות הרחוקות מהאליטה של מרכז תת־היבשת מבחינה תרבותית ואתנית; אוכלוסיות שבטיות שמאפייניהן הפיזיונומיים דומים יותר לעמי מזרח אסיה ולא לדרומה. חלק ניכר מהשבטים האלה קיבלו עליהם את הדת הנוצרית כחלק מהמחאה נגד ההינדואיזציה ששטפה את הודו. זרותם התרבותית והאתנית מיקמה אותם בתחתית שרשרת המזון של ההיררכיה החברתית, והם קרובים למעמד ה"טמאים" או ה"אסורים במגע". חולשתם הסוציו־אקונומית ומיקומם הפריפריאלי עשו אותם לאחת האוכלוסיות המוחלשות ביותר בהודו המודרנית.
עם הגלובליזציה, בעת שממשלת הודו ביקשה להקצות שטחי ענק לפעילות כלכלית של תאגידים בין־לאומיים, הופקעו מהשבטים האלה חלקים ניכרים מאדמות הג'ונגלים שבהם חיו. הניכור הלך והחמיר, תנועות בדלניות, שחלקן קיבלו כוח מן המחאה הנקשאליסטית־מאואיסטית שהתעוררה באזורים הכפריים של צפון בנגל בתגובה לניצול כלכלי בידי מערכת שעודה פאודלית, קראו להיפרדות ממדינת הלאום ההודית, וחלקן אגרו מצבורי נשק והפעילו כוחות גרילה. מוסדות השלטון המרכזי נקטו נגדן יד קשה במיוחד – אלימות נגד התושבים, מעצרים המוניים ומעשי אינוס בנשים מקומיות.
מחאת הנשים המניפוריות ביולי 2004 התארגנה על רקע מורכב, הדגישה את הממד המגדרי באלימות המדינתית, וביקשה למחות במיוחד נגד מעשה של עינוי ואינוס נערה בת 13, טנגג'ם מנורמה שמה, בעת שהוחזקה בידי הצבא ההודי שטפל עליה אשמה של פעילות טרור נגד המדינה. הפגנה זו קיבלה השראה מאחד מסיפוריה של סופרת המחאה הבנגלית מהאשווטה דווי (Mahashweta Devi), "דרופדי" (Draupadi, 1988). הנשים עמדו בשורה, נושאות שלט ועליו הכיתוב "צבא הודו, אנוס אותנו". המפגן התפנה רק לאחר שקצין מפלוגת הרובאים בצבא הודו התקרב אליהן, הצמיד ידיו בתחינה וביקש מהן להתלבש. תחינה זו, ולצידה התחייבות של הממשלה המרכזית לבחון מחדש את החקיקה הנוגעת לסמכויות של כוחות חמושים בנוגע להפעלת כוח באזורים מועדים לפורענות (Armed Forces Special Powers Act, 1958), שמו קץ לאירוע.
לא הייתה זו מחאת העירום היחידה בהודו. בשנת 2007 יצאה אישה צעירה ושמה פוג'ה צ'אוהן, בת 22 אז, בצעדת יחיד במחאה נגד התעללות ביתית במדינת גוג'ראט. לבושה בבגדיה התחתונים בלבד, שערורייה של ממש בחברה הנודעת בשמרנותה, היא מחתה נגד האלימות מצד חמיה, נגד ההתעללות שספגה בשל תביעות הקשורות למנהג הנדוניה (האסור פורמלית במרבית מדינות הודו), ועל ביזויה משום שלא הרתה וילדה בן זכר. בזכות המעשה האמיץ והחריג שנקטה הצליחה גם היא לעורר תשומת לב רבה לסוגיות האלה, אך במקביל נשאלו שאלות בדבר יציבותה הנפשית ומניעיה למשוך תשומת לב. לצד מעצרם של חמיה ובעלה, איימה המשטרה לעצור גם אותה משום שעברה על סעיף 354 של החוק הפלילי ההודי העוסק, בין השאר, בפגיעה בצניעות. יש לציין כי את מסעה של צ'אוהן הצעירה והבודדה ליווה סיקור תקשורתי, ולעומת זאת נטתה התקשורת להתרחק מגופיהן העירומים של קבוצת הנשים הבוגרות במניפור.
כאמור, מחאות עירום בהודו אינן מוגבלות לעירום נשי, והודו ידעה גם הפגנות עירום של גברים. היו אלו גברים מוסלמים ממדינת אסאם שהפגינו בעירום בבירת הודו נגד התיקון בחוק האזרחות היוצר היררכיה בין אזרחי הדמוקרטיה הגדולה בעולם ועלול להפקיע גם מהם את אזרחותם. התיקון בחוק האזרחות (Citizenship Amendment Act) הוצג בפרלמנט ההודי בפעם הראשונה ב־2016 ועבר באמצע דצמבר 2019. לשונו היבשה עוסקת בזכאותם של מהגרים בלתי חוקיים (לשון אחר, פליטים) ממדינות אפגניסטן, פקיסטן ובנגלה דש לאזרחות הודית, ומפרטת שש קבוצות דתיות: הינדואים, סיקהים, ג'אינים, בודהיסטים, נוצרים וזורואסטרים – שבניהן זכאים להתאזרח בהודו. דע עקא, מרבית האוכלוסייה שהיגרה מהמדינות האלה הם בני דת שלא הוזכרה בחוק – האסלאם. למעשה, התיקון הזה והתקנות החדשות הנוגעות למרשמי האזרחים והאוכלוסין בהודו, סוללים דרך פוטנציאלית לבחון מחדש את זכאותו של כל מוסלמי הודי לאזרחות, ועלולים לשלול אזרחות, זכויות פוליטיות וזכויות קניין מבני המיעוט המוסלמי העצום (180 מיליון נפש, על פי מפקד האוכלוסין שנערך לפני כעשור).
עם הצגת התיקון (2016) יצאו קבוצות גברים להפגין בעירום באזור Vijay Chawk , הנמצא בזירת הראווה של בירת הודו – האזור שבו מרוכזים מונומנטים ומבני שלטון, משער הודו ועד הפרלמנט ובית הנשיא. קבוצה נוספת הפגינה בדרום דלהי, באזור צ'נאקיאפורי (Chanakyapuri) היוקרתי, שנודע בריכוז רב של שגרירויות, ונבחר כדי ליצור תהודה בין־לאומית. שלא במקרה, היו המפגינים האלה פעילים של ארגון איכרים שבסיסו במדינה הצפון־מזרחית אסאם: מהמדינות הראשונות שבהן הייתה כוונה ליישם את החוק. ארגון האיכרים הוקם ב־2005 במסגרת מאבקים נרחבים למען הזכות להיכלל בתוכניות תעסוקה ממשלתיות בכפרים, למען זכויות קרקע, מלחמה בשחיתות ממשלתית ותאגידית, סובסידיות לחקלאות, זכות חופש המידע ומחאה נגד בניית סכרים שמאגרי המים שלהם מפקיעים מאזרחים רבים את מחייתם ורכושם.
מחאות אלו עיכבו אולי את הצעת החוק, אבל בדצמבר 2019 הוא עבר והצית גל של מחאות מזן אחר: מחאות של נשים מוסלמיות, שבדרך כלל אינן יוצאות אל המרחב הציבורי, ועתה גדשו אותו, מכוסות מכף רגל ועד ראש, עטויות בחיג'אב. בשל משבר הקורונה נמשכו המחאות האלה 101 יום בלבד, ונסוגו לפי שעה אל המרחבים הפרטיים, המוצנעים מעין.
ד"ר רוני פרצ'ק היא מרצה בכירה בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב ומתמחה בתיאולוגיה פוליטית בהודו המודרנית. ספרה האחרון, "דלהי של מטה", קובץ מסות על בירת הודו, יצא בעת האחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
