בקצה מזרח: על סיפורם המורכב של הילידים בפפואה בתוך מדינת הענק האינדונזית
פפואנים מוחים בג'קארטה, אינדונזיה, בזכות שחרור אסירים פוליטיים (צילום: רויטרס)
Below are share buttons

בקצה מזרח: על סיפורם המורכב של הילידים בפפואה בתוך מדינת הענק האינדונזית

רצח האזרח האפרו־אמריקאי, ג'ורג' פלויד במיניאפוליס שבמדינת מינסוטה, וגלי המחאות שעורר, האירו על מצוקתם ארוכת השנים של הילידים בפפואה שבקצה המזרחי של הארכיפלג האינדונזי, והציבו לרגע מראה מול החברה האינדונזית שאינה חפה מגילויי גזענות

גלי ההדף של רצח ג'ורג' פלויד במיניאפוליס במאי 2020, בידי שוטר, הגיעו גם לפפואה הרחוקה שבקצה המזרחי של הארכיפלג האינדונזי, והזינו עימות ארוך בשנים, רחוק מתשומת לבה של הזירה העולמית, בין הפפואנים, בני השבטים הילידים במקום (Papuans), לבין שלטון המרכזי האינדונזי. ההתרחשויות בארצות הברית האירו עמדות גזעניות כלפי הפפואנים מצד גורמים בממסד ובחברה באינדונזיה, ובמיוחד "קולוריזם" – הפליה על בסיס גוון העור.
שורשי העימות בפפואה מובילים למאבקה של אינדונזיה לעצמאות מהשלטון הקולוניאלי ההולנדי, שלטון שנמשך יותר משלוש מאות שנה. לאחר שלא יכלה למאבק האינדונזי הכירה הולנד, בהסכמי האג מ־1949, בעצמאותה של מדינה זו ובריבונותה על כל השטחים שהיו בתחומי שלטונה הקולוניאלי בארכיפלג האינדונזי, למעט פפואה, אז גינאה החדשה ההולנדית, שהולנד התעקשה להמשיך ולהחזיק בה בטענה שהיא שונה מאוד, גאוגרפית, אתנית ותרבותית מאינדונזיה. וכך, בעת שההולנדים עסקו בשנות החמישים בהכנת השטח לעצמאות, האינדונזים לא הרפו; לתפיסתם הם היו זכאים לכל השטחים שהיו בתחומי השלטון ההולנדי בארכיפלג הענק, המוכר בשם "הודו המזרחית ההולנדית" (Dutch East Indies).
ב־1961, לאחר שנואשה מלהשיג את יעדה במשא ומתן איימה אינדונזיה בפלישה לשטח. מחשש שאכן היא נכונה להשיג את השטח "בכל מחיר" נחתם ב־1962 הסכם בתיווך האמריקאים, ולפיו הועברה השליטה בשטח מהולנד לאינדונזיה. אינדונזיה חויבה לערוך באזור משאל עם בנושא ההגדרה העצמית, אך היא הזדרזה לנצל את השליטה בשטח לדיכוי קולות שקראו לעצמאות. המשאל אכן התקיים ב־1969, אך התנהלותו הייתה רחוקה מאוד משמו היומרני, "אקט הבחירה החופשית". כך סופח לאינדונזיה השטח המכונה כיום בפי בני המקום "אדמת פפואה" (Tanah Papaua), והפפואנים, השונים מקבוצות הרוב האתניות באינדונזיה, צורפו אליה בעל כורחם. נוסף על כך, הרוב המכריע באינדונזיה הם מוסלמים, ואילו רוב הפפואנים הם נוצרים (בעיקר פרוטסטנטים ומיעוטם קתולים), אף שרבים מהם מחזיקים בדפוס סינקרטי המשלב אמונה נוצרית עם אמונות ופרקטיקות מקומיות מסורתית.
בשנות שלטונו של סוהרטו ניהלה המדינה האינדונזית מדיניות אכזרית כלפי הפפואנים באמצעות הצבא, ופעלה לדיכוי כל ביטוי לעצמאות, ובוודאי לדיכוי פעילותן של קבוצות גרילה. האשמות על רצח, אונס, ניצול, רדיפה ועינויים מצד הצבא רבות עד מאוד, וכל זאת באזור שנחסמה בו, למעשה, אפשרות לדיווח עיתונאי. לכך גם נוסף גם ניצול כלכלי של אינדונזיה את אוצרות הטבע שבאזור, לרבות מכרות מינרלים, גז ויערות, מתוך מפגש אינטרסים בין חברות מקומיות וזרות לגורמי כוח פוליטיים במדינה, בעוד הילידים נותרו בעוניים.
המעבר לדמוקרטיה
מעבר אינדונזיה לדמוקרטיה ב־1998 עורר ציפיות בפפואה ובקרב תומכי מאבקם מחוצה לה בדבר הזדמנות לבחינה מחודשת של סוגיית "אקט הבחירה החופשית" מ־1969 ולהגשמת מאוויי העצמאות. גם ההתנגדות המקומית החלה לסגל את עצמה לעידן החדש, והעתיקה את הדגש ממאבק גרילה למאבק אזרחי לא אלים. החלה גם התארגנות אזרחית לקידום זכויות אדם, למאבק בניצול כלכלי, בהזנחה ובהרס סביבתי של גורמים כלכליים אינטרסנטים, וכן ביחס המפלה ואף בעמדות גזעניות מצד הממסד. הממסדים הכנסייתיים המקומיים מילאו תפקיד חשוב במאבק זה, ולא נרתעו מלשמש פה לתושבים, כפי שעשו גם בתקופת השלטון האוטוריטטיבי. לכך חברו גם גורמים במרחב הגלובלי האוהדים את המאבק המקומיים, והחלו הפגנות למען העצמאות ואף הונף בפומבי, חרף התנגדות השלטונות, "דגל כוכב הבקר" (Bintang Kejora), אייקון המאבק למען "פפואה החופשית" (Papua Merdeka).
נציגי הפפואנים ניסו למנף את השינוי הפוליטי באינדונזיה גם לדיאלוג עם השלטונות החדשים, אך ברגע שנאמרה המילה עצמאות, נבלם הדיאלוג. אינדונזיה, גם בעידן הדמוקרטי, דוחה ניסיונות תיווך בזירה הבין־לאומית ומקשה על פעילות ארגונים בין־לאומיים לזכויות אדם באזור, וכן על דיווח מהנעשה בו. בתודעה הקולקטיבית האינדונזית שליטת אינדונזיה בפפואה נחשבת ביטוי לעצמאות הלאומית השלמה של המדינה. עם זאת הסכימה אינדונזיה ב־2001 לכינון אוטונומיה שלטונית "מיוחדת" באזור, הכוללת כמה סממנים של ממשל עצמי, לרבות העברת סמכויות מוגבלת בתחומי פוליטיקה, כלכלה ותרבות, אך בכל זאת בתוך מסגרת האינדונזית. וכדי לאזן את "הגזר" ב"מקל", חילקה אינדונזיה ב־2003 את השטח לשתי פרובינציות, פפואה ופפואה המערבית (Papua Barat), כדי להקשות על התביעה המאוחדת לעצמאות.
המעמד האוטונומי לא שינה את הדברים במהותם. זרועו הארוכה של השלטון המרכזי מגיעה לכל מקום באזור, בעיקר באמצעות כוחות הביטחון למיניהם, והוא מנצל לצרכיו פיצול לא מבוטל בין "השחקנים" המקומיים, וגם את קשיי התפקוד של רשויות השלטון המקומיות בשני המחוזות. השלטונות גם ממשיכים לפעול לחסימת מידע על הנעשה באזור. אחת הראיות המוחשיות לכך שהישגי האוטונומיה מוגבלים היא העובדה שאף שהאזור עשיר באוצרות טבע והמדינה האינדונזית נשכרת מכך, האוכלוסייה המקומית, בעיקר הילידית, להבדיל ממהגרים מאזורים אחרים במדינה בעידוד השלטונות, נותרה נחשלת ומקופחת בכל מדד של רמת חיים. לפי ההערכות חיים היום בכל השטח יותר מארבעה מיליון נפש. הילידים הם עדיין רוב בכל אחד משני המחוזות, אך רוב זה נשחק לאורך השנים בשל ההגירה הפנימית למקום. הגירה זו, שעיקרה מהאי המרכזי ג'אווה, היא חלק ממדיניות נמשכת של ג'אווניזציה של האיים החיצוניים, כלומר, הידוק השליטה המרכזית באזור באמצעות הקבוצה האתנית הג'אוונית. מדיניות זו גם מחזקת את המרכיב המוסלמי באוכלוסיית האזור. אוכלוסיית המהגרים מתיישבת בעיקר במרכזים העירוניים בפפואה שבאזורי החוף המפותחים יחסית, ומבליטה את נחיתותם הפוליטית, הכלכלית והחברתית של הילידים, החיים בעיקר באזוריים כפריים בפנים הארץ. מדיניות דמוגרפית־פוליטית זו מרחיקה את הגשמת מאווי הילידים ומלבה מאבקים על קרקע ועל משאבי טבע ומזינה פגיעה סביבתית.
 
חרף הקשיים ממשיכים הילידים במאבקם, בעיקר בדרכי שלום. לפני שנים לא רבות עלה בידם לצמצם במידה מסוימת את הפיצול הרב בקרבם על ידי הקמת "התנועה השחרור המאוחדת למען מערב פפואה" (ULMWP), שאיחדה כמה ארגונים למען העצמאות. הם גם לא נואשו מדיאלוג עם השלטונות, ממשיכים לתבוע דה־מיליטריזציה וכיבוד זכויות אדם, מוחים על טיבה של האוטונומיה, המנציחה דווקא את שלטון המדינה במקום, ואף שבים לקרוא למשאל עם חוזר על עתיד האזור. ההתנגדות האזרחית הלא־אלימה מוצאת דרכה במידה מסוימת לסדר היום הבין־לאומי בדמות קמפיין של מנהיגים פפואנים בגלות ואישים ברחבי העולם. עם זאת, נראה כי הפעילות בקרב הילידים איננה חפה לחלוטין מאלימות.
מצור על מעונות הסטודנטים
בשנה שעברה ניתנה תזכורת בולטת להיבטיה השונים של בעיית פפואה. כוחות הביטחון בסיוע מליציות אזרחיות הטילו מצור על מעונות סטודנטים מפפואה בעיר סורביה שבצפון מזרח האי ג'אווה, בטענה שהפגינו זלזול כלפי הדגל האינדונזי. במהלך ההתרחשות עלבו חיילים בסטודנטים וכינו אותם "קופים", וכמה עשרות סטודנטים נעצרו. סרט וידיאו המתעד ההתרחשויות, שהופץ ברשתות החברתיות, הוציא אלפים למחאות בפפואה, בשני מחוזותיה, והתפשט לערים ברחבי המדינה, לרבות מחאה מול ארמון הנישאות בג'קרטה. בלטה בהן הזעקה נוכח הגישה הגזענית. "הם קוראים לנו חיות" נשמע בכנסיות בפפואה, ובהתרסה השתמשו הפפואנים במהלך ההפגנות באייקון בדמות קוף דווקא. נטען שאש נורתה על משתתפי הפגנות שקטות, לרבות מצד מליציות אזרחיות. אך גם בצד שמנגד ליבו את האש – המון מוסת הצית וזרע הרס במבני שלטון בפפואה והצית חנויות ובתי מגורים של מהגרים אינדונזים. בתגובה קראו אסלאמיסטים קיצוניים לג'יהאד נגד הפפואנים הנוצרים. מכלול התרחשויות גבה את חייהם של כמה עשרות, לרבות אינדונזים שהיגרו לאזור. השלטונות, כבעבר, לא נמנעו מחסימת תקשורת האינטרנט מפפואה.
אכן, לא מפתיע שבעקבות רצח ג'ורג' פלויד וההפגנות הרחבות שעורר, חשו הילידים בפפואה שאירוע טרגי זה קשור קשר עמוק במצבם הקיומי, וזו כנראה הייתה גם התחושה בקרב פעילי זכויות אדם באינדונזיה. הם מיהרו להזכיר לחברתם שגזענות, המכוונת לא במעט לתווי פנים וגוון עור, נוכחת גם בקרבם. ההשטאג #BlackLivesMatter, שנוצר לפני כמה שנים על רקע אלימות משטרתית וגזענות כלפי הקהילה האפרו־אמריקנית, אומץ כבר אז על ידי הפפואנים בנוסח #PapuanLivesMatterאינדונזים רבים, נטען, תומכים כיום בהשטאג #JusticeForGeorgeFloyd, אך נראה שלפעילים פפואנים חורה מוסר כפול המביא, לטענתם, לסלידה מגזענות בחו"ל, אך להמשך האדישות נוכח היחס הגזעני כלפי הפפואנים. נטען גם שאף שהממשל הנוכחי שואף כיום לקדם מחוזות נחשלים במדינה, ואף לקדם תוכניות פיתוח ותשתית בפפואה, הוא ממשיך להיכשל בטיפול בסוגיית זכויות האדם, ולא נמנע מדיכוי חופש הביטוי של הפפואנים. כמו כן נטען שהקולוריזם שזור במרקם החברה האינדונזית, למשל, הצופים נחשפים למגישי תוכניות טלוויזיה וכוכבי סרטים שרובם ככולם בעלי גוון עור בהיר, ושהגזענות שבחברה חותרת תחת הסיסמה המכוננת של המדינה האינדונזית, "אחדות בתוך מגוון" (Bhinneka Tunggal Ika, מילולית "רבים אך אחד"). ולמרות הכול, בית משפט אינדונזי גזר רק בעת האחרונה שנת מאסר על כמה פעילים פפואנים למען העצמאות באשמת בגידה, בשל תביעה שהשמיעו בשנה שעברה, במהלך ההפגנות נגד הגזענות שהוזכרו לעיל, לערוך משאל עם בנושא מתן עצמאות לפפפואה.
אכן, האבות המייסדים של אינדונזיה הבינו שללא גישה פלורליסטית בנושאי דת ומוצא אתני לא תהייה תקומה למדינת הענק בת אלפי האיים, מדינה שחיות בה מאות קבוצות אתניות, שדוברים בה מאות לשונות ומתקיימים בה דפוסי אמונה רבים. אליזבט פיסאני, ש"חרשה" את מרחבי אינדונזיה במשך שנים רבות, קודם כעיתונאית ואחר כך כאפידמולוגית, כינתה את אינדונזיה "אומה בלתי אפשרית" ((Improbable Nation. נדמה שגם היום המדינה האינדונזית מתקשה להכיל את פפואה, שעל ילידיה נכפה להיות חלק ממנה, אף שהם עצמם מבקשים בשנים האחרונות, יותר ויותר, לטפח את זהותם האתנית־תרבותית המלנזית ((Melanesian identity, הקושרת אותם יחדיו בתחושת סולידריות לילידים החיים באיים אחרים הפזורים במרחבם באוקיאנוס השקט – ובהם גם מדינות האיים, פיג'י, פפואה ניו גיני ואיי שלמה – ומחזקת אותם במאבקם.
גלי ההדף של רצח ג'ורג' פלויד במיניאפוליס במאי 2020, בידי שוטר, הגיעו גם לפפואה הרחוקה שבקצה המזרחי של הארכיפלג האינדונזי, והזינו עימות ארוך בשנים, רחוק מתשומת לבה של הזירה העולמית, בין הפפואנים, בני השבטים הילידים במקום (Papuans), לבין שלטון המרכזי האינדונזי. ההתרחשויות בארצות הברית האירו עמדות גזעניות כלפי הפפואנים מצד גורמים בממסד ובחברה באינדונזיה, ובמיוחד "קולוריזם" – הפליה על בסיס גוון העור.
שורשי העימות בפפואה מובילים למאבקה של אינדונזיה לעצמאות מהשלטון הקולוניאלי ההולנדי, שלטון שנמשך יותר משלוש מאות שנה. לאחר שלא יכלה למאבק האינדונזי הכירה הולנד, בהסכמי האג מ־1949, בעצמאותה של מדינה זו ובריבונותה על כל השטחים שהיו בתחומי שלטונה הקולוניאלי בארכיפלג האינדונזי, למעט פפואה, אז גינאה החדשה ההולנדית, שהולנד התעקשה להמשיך ולהחזיק בה בטענה שהיא שונה מאוד, גאוגרפית, אתנית ותרבותית מאינדונזיה. וכך, בעת שההולנדים עסקו בשנות החמישים בהכנת השטח לעצמאות, האינדונזים לא הרפו; לתפיסתם הם היו זכאים לכל השטחים שהיו בתחומי השלטון ההולנדי בארכיפלג הענק, המוכר בשם "הודו המזרחית ההולנדית" (Dutch East Indies).
ב־1961, לאחר שנואשה מלהשיג את יעדה במשא ומתן איימה אינדונזיה בפלישה לשטח. מחשש שאכן היא נכונה להשיג את השטח "בכל מחיר" נחתם ב־1962 הסכם בתיווך האמריקאים, ולפיו הועברה השליטה בשטח מהולנד לאינדונזיה. אינדונזיה חויבה לערוך באזור משאל עם בנושא ההגדרה העצמית, אך היא הזדרזה לנצל את השליטה בשטח לדיכוי קולות שקראו לעצמאות. המשאל אכן התקיים ב־1969, אך התנהלותו הייתה רחוקה מאוד משמו היומרני, "אקט הבחירה החופשית". כך סופח לאינדונזיה השטח המכונה כיום בפי בני המקום "אדמת פפואה" (Tanah Papaua), והפפואנים, השונים מקבוצות הרוב האתניות באינדונזיה, צורפו אליה בעל כורחם. נוסף על כך, הרוב המכריע באינדונזיה הם מוסלמים, ואילו רוב הפפואנים הם נוצרים (בעיקר פרוטסטנטים ומיעוטם קתולים), אף שרבים מהם מחזיקים בדפוס סינקרטי המשלב אמונה נוצרית עם אמונות ופרקטיקות מקומיות מסורתית.
בשנות שלטונו של סוהרטו ניהלה המדינה האינדונזית מדיניות אכזרית כלפי הפפואנים באמצעות הצבא, ופעלה לדיכוי כל ביטוי לעצמאות, ובוודאי לדיכוי פעילותן של קבוצות גרילה. האשמות על רצח, אונס, ניצול, רדיפה ועינויים מצד הצבא רבות עד מאוד, וכל זאת באזור שנחסמה בו, למעשה, אפשרות לדיווח עיתונאי. לכך גם נוסף גם ניצול כלכלי של אינדונזיה את אוצרות הטבע שבאזור, לרבות מכרות מינרלים, גז ויערות, מתוך מפגש אינטרסים בין חברות מקומיות וזרות לגורמי כוח פוליטיים במדינה, בעוד הילידים נותרו בעוניים.
המעבר לדמוקרטיה
מעבר אינדונזיה לדמוקרטיה ב־1998 עורר ציפיות בפפואה ובקרב תומכי מאבקם מחוצה לה בדבר הזדמנות לבחינה מחודשת של סוגיית "אקט הבחירה החופשית" מ־1969 ולהגשמת מאוויי העצמאות. גם ההתנגדות המקומית החלה לסגל את עצמה לעידן החדש, והעתיקה את הדגש ממאבק גרילה למאבק אזרחי לא אלים. החלה גם התארגנות אזרחית לקידום זכויות אדם, למאבק בניצול כלכלי, בהזנחה ובהרס סביבתי של גורמים כלכליים אינטרסנטים, וכן ביחס המפלה ואף בעמדות גזעניות מצד הממסד. הממסדים הכנסייתיים המקומיים מילאו תפקיד חשוב במאבק זה, ולא נרתעו מלשמש פה לתושבים, כפי שעשו גם בתקופת השלטון האוטוריטטיבי. לכך חברו גם גורמים במרחב הגלובלי האוהדים את המאבק המקומיים, והחלו הפגנות למען העצמאות ואף הונף בפומבי, חרף התנגדות השלטונות, "דגל כוכב הבקר" (Bintang Kejora), אייקון המאבק למען "פפואה החופשית" (Papua Merdeka).
נציגי הפפואנים ניסו למנף את השינוי הפוליטי באינדונזיה גם לדיאלוג עם השלטונות החדשים, אך ברגע שנאמרה המילה עצמאות, נבלם הדיאלוג. אינדונזיה, גם בעידן הדמוקרטי, דוחה ניסיונות תיווך בזירה הבין־לאומית ומקשה על פעילות ארגונים בין־לאומיים לזכויות אדם באזור, וכן על דיווח מהנעשה בו. בתודעה הקולקטיבית האינדונזית שליטת אינדונזיה בפפואה נחשבת ביטוי לעצמאות הלאומית השלמה של המדינה. עם זאת הסכימה אינדונזיה ב־2001 לכינון אוטונומיה שלטונית "מיוחדת" באזור, הכוללת כמה סממנים של ממשל עצמי, לרבות העברת סמכויות מוגבלת בתחומי פוליטיקה, כלכלה ותרבות, אך בכל זאת בתוך מסגרת האינדונזית. וכדי לאזן את "הגזר" ב"מקל", חילקה אינדונזיה ב־2003 את השטח לשתי פרובינציות, פפואה ופפואה המערבית (Papua Barat), כדי להקשות על התביעה המאוחדת לעצמאות.
המעמד האוטונומי לא שינה את הדברים במהותם. זרועו הארוכה של השלטון המרכזי מגיעה לכל מקום באזור, בעיקר באמצעות כוחות הביטחון למיניהם, והוא מנצל לצרכיו פיצול לא מבוטל בין "השחקנים" המקומיים, וגם את קשיי התפקוד של רשויות השלטון המקומיות בשני המחוזות. השלטונות גם ממשיכים לפעול לחסימת מידע על הנעשה באזור. אחת הראיות המוחשיות לכך שהישגי האוטונומיה מוגבלים היא העובדה שאף שהאזור עשיר באוצרות טבע והמדינה האינדונזית נשכרת מכך, האוכלוסייה המקומית, בעיקר הילידית, להבדיל ממהגרים מאזורים אחרים במדינה בעידוד השלטונות, נותרה נחשלת ומקופחת בכל מדד של רמת חיים. לפי ההערכות חיים היום בכל השטח יותר מארבעה מיליון נפש. הילידים הם עדיין רוב בכל אחד משני המחוזות, אך רוב זה נשחק לאורך השנים בשל ההגירה הפנימית למקום. הגירה זו, שעיקרה מהאי המרכזי ג'אווה, היא חלק ממדיניות נמשכת של ג'אווניזציה של האיים החיצוניים, כלומר, הידוק השליטה המרכזית באזור באמצעות הקבוצה האתנית הג'אוונית. מדיניות זו גם מחזקת את המרכיב המוסלמי באוכלוסיית האזור. אוכלוסיית המהגרים מתיישבת בעיקר במרכזים העירוניים בפפואה שבאזורי החוף המפותחים יחסית, ומבליטה את נחיתותם הפוליטית, הכלכלית והחברתית של הילידים, החיים בעיקר באזוריים כפריים בפנים הארץ. מדיניות דמוגרפית־פוליטית זו מרחיקה את הגשמת מאווי הילידים ומלבה מאבקים על קרקע ועל משאבי טבע ומזינה פגיעה סביבתית.
 
חרף הקשיים ממשיכים הילידים במאבקם, בעיקר בדרכי שלום. לפני שנים לא רבות עלה בידם לצמצם במידה מסוימת את הפיצול הרב בקרבם על ידי הקמת "התנועה השחרור המאוחדת למען מערב פפואה" (ULMWP), שאיחדה כמה ארגונים למען העצמאות. הם גם לא נואשו מדיאלוג עם השלטונות, ממשיכים לתבוע דה־מיליטריזציה וכיבוד זכויות אדם, מוחים על טיבה של האוטונומיה, המנציחה דווקא את שלטון המדינה במקום, ואף שבים לקרוא למשאל עם חוזר על עתיד האזור. ההתנגדות האזרחית הלא־אלימה מוצאת דרכה במידה מסוימת לסדר היום הבין־לאומי בדמות קמפיין של מנהיגים פפואנים בגלות ואישים ברחבי העולם. עם זאת, נראה כי הפעילות בקרב הילידים איננה חפה לחלוטין מאלימות.
מצור על מעונות הסטודנטים
בשנה שעברה ניתנה תזכורת בולטת להיבטיה השונים של בעיית פפואה. כוחות הביטחון בסיוע מליציות אזרחיות הטילו מצור על מעונות סטודנטים מפפואה בעיר סורביה שבצפון מזרח האי ג'אווה, בטענה שהפגינו זלזול כלפי הדגל האינדונזי. במהלך ההתרחשות עלבו חיילים בסטודנטים וכינו אותם "קופים", וכמה עשרות סטודנטים נעצרו. סרט וידיאו המתעד ההתרחשויות, שהופץ ברשתות החברתיות, הוציא אלפים למחאות בפפואה, בשני מחוזותיה, והתפשט לערים ברחבי המדינה, לרבות מחאה מול ארמון הנישאות בג'קרטה. בלטה בהן הזעקה נוכח הגישה הגזענית. "הם קוראים לנו חיות" נשמע בכנסיות בפפואה, ובהתרסה השתמשו הפפואנים במהלך ההפגנות באייקון בדמות קוף דווקא. נטען שאש נורתה על משתתפי הפגנות שקטות, לרבות מצד מליציות אזרחיות. אך גם בצד שמנגד ליבו את האש – המון מוסת הצית וזרע הרס במבני שלטון בפפואה והצית חנויות ובתי מגורים של מהגרים אינדונזים. בתגובה קראו אסלאמיסטים קיצוניים לג'יהאד נגד הפפואנים הנוצרים. מכלול התרחשויות גבה את חייהם של כמה עשרות, לרבות אינדונזים שהיגרו לאזור. השלטונות, כבעבר, לא נמנעו מחסימת תקשורת האינטרנט מפפואה.
אכן, לא מפתיע שבעקבות רצח ג'ורג' פלויד וההפגנות הרחבות שעורר, חשו הילידים בפפואה שאירוע טרגי זה קשור קשר עמוק במצבם הקיומי, וזו כנראה הייתה גם התחושה בקרב פעילי זכויות אדם באינדונזיה. הם מיהרו להזכיר לחברתם שגזענות, המכוונת לא במעט לתווי פנים וגוון עור, נוכחת גם בקרבם. ההשטאג #BlackLivesMatter, שנוצר לפני כמה שנים על רקע אלימות משטרתית וגזענות כלפי הקהילה האפרו־אמריקנית, אומץ כבר אז על ידי הפפואנים בנוסח #PapuanLivesMatterאינדונזים רבים, נטען, תומכים כיום בהשטאג #JusticeForGeorgeFloyd, אך נראה שלפעילים פפואנים חורה מוסר כפול המביא, לטענתם, לסלידה מגזענות בחו"ל, אך להמשך האדישות נוכח היחס הגזעני כלפי הפפואנים. נטען גם שאף שהממשל הנוכחי שואף כיום לקדם מחוזות נחשלים במדינה, ואף לקדם תוכניות פיתוח ותשתית בפפואה, הוא ממשיך להיכשל בטיפול בסוגיית זכויות האדם, ולא נמנע מדיכוי חופש הביטוי של הפפואנים. כמו כן נטען שהקולוריזם שזור במרקם החברה האינדונזית, למשל, הצופים נחשפים למגישי תוכניות טלוויזיה וכוכבי סרטים שרובם ככולם בעלי גוון עור בהיר, ושהגזענות שבחברה חותרת תחת הסיסמה המכוננת של המדינה האינדונזית, "אחדות בתוך מגוון" (Bhinneka Tunggal Ika, מילולית "רבים אך אחד"). ולמרות הכול, בית משפט אינדונזי גזר רק בעת האחרונה שנת מאסר על כמה פעילים פפואנים למען העצמאות באשמת בגידה, בשל תביעה שהשמיעו בשנה שעברה, במהלך ההפגנות נגד הגזענות שהוזכרו לעיל, לערוך משאל עם בנושא מתן עצמאות לפפפואה.
אכן, האבות המייסדים של אינדונזיה הבינו שללא גישה פלורליסטית בנושאי דת ומוצא אתני לא תהייה תקומה למדינת הענק בת אלפי האיים, מדינה שחיות בה מאות קבוצות אתניות, שדוברים בה מאות לשונות ומתקיימים בה דפוסי אמונה רבים. אליזבט פיסאני, ש"חרשה" את מרחבי אינדונזיה במשך שנים רבות, קודם כעיתונאית ואחר כך כאפידמולוגית, כינתה את אינדונזיה "אומה בלתי אפשרית" ((Improbable Nation. נדמה שגם היום המדינה האינדונזית מתקשה להכיל את פפואה, שעל ילידיה נכפה להיות חלק ממנה, אף שהם עצמם מבקשים בשנים האחרונות, יותר ויותר, לטפח את זהותם האתנית־תרבותית המלנזית ((Melanesian identity, הקושרת אותם יחדיו בתחושת סולידריות לילידים החיים באיים אחרים הפזורים במרחבם באוקיאנוס השקט – ובהם גם מדינות האיים, פיג'י, פפואה ניו גיני ואיי שלמה – ומחזקת אותם במאבקם.
Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה