משקיפים סבורים שסיכויי ההצלחה של המאמצים הדיפלומטיים לסיום המלחמה בעזה ובלבנון גבוהים יותר מאי פעם. אולם הפער שמפריד בין הצדדים עדיין גדול, ומחויבויות ושיקולים מקומיים ובין־לאומיים עלולים להשפיע על המאמצים הדיפלומטיים האינטנסיביים של המדינות המתווכות שהחלו השבוע בדוחא ויימשכו בימים הקרובים.
האופטימיים מתבססים על כמה התפתחויות, פוליטיות וצבאיות: ההתנגדות בעזה עדיין איתנה וממשיכה לנהל מלחמת התשה נגד צבא הכיבוש, למרות המערכה האכזרית והסבל האנושי הנורא שנגרם לאוכלוסייה האזרחית.
בחזית הלבנונית הצליח חזבאללה להתאושש במהירות ולמלא את החלל שנפער במערך הפיקוד והבקרה. הוא מנהל קרבות עזים על קו הגבול וממשיך להמטיר טילים בעומק ישראל. איראן מצידה הצליחה לספוג את התקיפה הצבאית הישראלית המוגבלת תוך שהיא שומרת על זכות התגובה.
על אף שממשלת ישראל, צבאה ודעת הקהל שלה חוו רגעים של אופוריה ושיכרון כוח לאחר שורה של הישגים מבצעיים (פיצוץ הביפרים, ההתנקשות במזכ"ל חזבאללה וסדרת החיסולים הממוקדים לאחר מכן), התפתחויות בשלוש החזיתות הפעילו לחץ על הגורמים הרציונליים שנותרו באליטה הישראלית, בעיקר בדרג הביטחוני והצבאי, להעדיף דיפלומטיה ולהפסיק את המלחמה. זאת מחשש לשחיקת ההישגים הצבאיים במלחמת ההתשה הרב־זירתית, המביאה מדי פעם להפתעות לא־נעימות המתוארות בישראלית כ"תקרית ביטחונית קשה".
מקור בכיר בהתנגדות אף סיפר לי כי האסטרטגיה של התשה והפתעות טקטיות מתואמת בין השחקנים של ציר ההתנגדות.
הרכב הקואליציה בישראל כמוהו כאבן נגף בפני המאמצים להסדר, במיוחד כשהימין הפשיסטי סבור שנקרתה בפניו הזדמנות היסטורית נדירה
ממשל ביידן מבין את המצב לאשורו ודוחף לפתרונות פוליטיים שיתרגמו את ההישגים הצבאיים להישגים מדיניים. העובדה שהמלחמה הוכיחה שבניגוד לצפוי ישראל יכולה לעמוד במלחמות ארוכות, ושהחזית הפנימית שלה נכונה לשלם את נזקי המלחמה ואת העלויות שלה, בייחוד כאשר היא מתוארת כקיומית, איננה מפוגגת את חששותיה של אותה אליטה ישראלית מפני סכנת התפתחותו של המבצע בלבנון לכדי עזה נוספת.
האופטימים מאמינים כי המלחמה עומדת לקראת סיום וכי תוצאות הבחירות בארה"ב, תהיינה אשר תהיינה, יאיצו את התהליך: קמלה האריס תחתור להיכנס לבית הלבן באקלים אזורי ובין־לאומי נוח שיאפשר לה למקד את סדר היום של וושינגטון ברוסיה (אוקראינה), בסין (טייוואן) ובכלכלה העולמית. טראמפ יפגין תקיפות מול ממשלת נתניהו בנוגע להפסקת המלחמה, ו"נדיבותו" הצפויה תקל על ישראל לקבל את ההחלטה בזכות ה"פיצוי" המתגמל, ככל הנראה בגדה המערבית.
אולם המציאות היא קשוחה. ההרכב של הקואליציה בישראל כמוהו כאבן נגף בפני המאמצים להסדר, במיוחד כשהימין הפשיסטי השולט על תהליך קבלת ההחלטות עדיין סבור שנקרתה בפניו הזדמנות היסטורית נדירה להשיג שלושה יעדים: ראשית הכרעת הסכסוך מול הפלסטינים באמצעות כפייה של הסדר סופי, ושנית – שינוי של כללי המשחק במזרח התיכון ודומיננטיות ישראלית אזורית שמטרתה הפיכת המדינות הערביות לשומרות הפרויקט הציוני והמגינות עליו.
היעד השלישי הוא בנייה מחדש של זהותה של המדינה בניגוד לחזונם של ה"אבות המייסדים" של האליטה האשכנזית ועל יסודותיו של זרם דתי, לאומני, חרדי ומזרחי השואף לעצב מחדש את ישראל בדמותו גם במחיר משבר עם המדינות המערביות התומכות בישראל.
זרם זה, המחזיק במפתחות לתהליכי קבלת ההחלטות בישראל, מנהל "מערכה קיומית" בשלוש החזיתות הללו. סיבות אישיות אומנם מניעות את נתניהו להמשך המלחמה וההסלמה, אולם יהיה זה תמים ופשטני לתלות את חוסר רצונו בדיפלומטיה ובפתרון מדיני בשיקולים אלה בלבד: המיליטריזם מתגבר בתוך חוגי הממשלה, הקואליציה, "מדינת העומק" ואף בקרב רובה המכריע של החברה הישראלית.
מדינות ערב אינן רק חסרות אונים, אלא אחדות מהן אף נתנו לישראל אור ירוק להמשיך במלחמה כדי למגר את ארגוני ההתנגדות בעזה ולאחר מכן בלבנון
כשם שכל הניסיונות הקודמים לעצור תחילה את המלחמה הברברית בעזה ולאחר מכן בלבנון עלו בתוהו, אין סיבה להאמין שהניסיון הבא יצליח. אין דרך להוריד את ממשלת ישראל מהעץ הגבוה שעליו טיפסה, במיוחד לאחר הצלחותיה המבריקות בלבנון.
הדשדוש בין סבבי משא ומתן תחת אש ייפסק רק כאשר ישראל תאמר נואש מיכולתה להשיג "ניצחון מוחלט" לנוכח המערכה העזה וגודל האבדות שתספוג. גורם אחר, "מושתק", מעודד את ממשלת הימין הפשיסטית להמשיך במלחמת הטיהור וההשמדה: מדינות ערב אינן רק חסרות אונים, אלא אחדות מהן אף נתנו לישראל אור ירוק להמשיך במלחמה כדי למגר את ארגוני ההתנגדות בעזה ולאחר מכן בלבנון. אני כותב "מושתק" בין מירכאות משום שהוא נכתב בפירוש בספרו של בוב וודוורד "המלחמה", ומתבסס על תיעוד ועל מקורות מהימנים.
כל עוד ממשלת נתניהו רגועה באשר להסכמים שנחתמו עם הצד הערבי, וחשה בצדק שרכבת הנורמליזציה תמשיך לדהור לתחנות חדשות, אין לה סיבה מספקת להתקדם לרגיעה ולהפסקת מלחמתה המטורפת בלבנון ובפלסטין.
אם כן, אנו נהיה עדים לסבבי משא ומתן חדשים, מרים וממושכים, שינסו לגשר בין עמדות ואינטרסים סותרים. ישראל תנסה במשא ומתן לחלץ מחמאס ומארגוני ההתנגדות הסדר שיעגן את הישגיה הצבאיים: היא כבשה מחדש את רוב חלקיה של רצועת עזה, שולטת בכל גבולותיה ומעבריה, ומנהלת מלחמת השמדה נגד אזרחים חפים מפשע ונגד סביבתה החברתית של ההתנגדות.
הכיבוש אומנם לא התבסס עדיין ברוב הרצועה, וההתנגדות לכוחות הפולשים עדיין איתנה וחזקה, אולם ישראל, לצד בירות בין־לאומיות וערביות, לא תאפשר חזרה למצב ששרר ב־6 באוקטובר ותשקיע את כל מאמציה לבלום את חמאס ולהשמיד את יכולותיה השלטוניות והצבאיות.
מה שהפך למובן מאליו, גם בשורות חמאס עצמה, הוא שהתנועה לא תחזור לשלוט בעזה כבעבר. עם זאת, ברור גם שלא יהיה שלטון ברצועה ללא חמאס, ושעמדה זו נוכחת גם בחדרי המשא ומתן וגם בשדה הקרב. יהיה קשה עד בלתי־אפשרי לחסל, למגר ולעקור את התנועה ואת ארגוני ההתנגדות האחרים. התרגום של משוואה זו למילים בהסכם בין הצדדים הוא האתגר המשמעותי ביותר העומד בפני המתווכים והנושאים והנותנים כאחד.
ישראל מבקשת לשמור על חופש הפעולה המלא של צבאה ביבשה, באוויר ובים, עד כדי הטלת משטר ניהול ישראלי על לבנון
בלבנון ישראל תובעת את גירוש חזבאללה מצפון לליטני, הבטחה שלא יתחמש מחדש והבאתו של כוח בין־לאומי שיפקח על יישום של שני היעדים הללו. לשם כך היא מציעה להטיל מצור מוחלט על לבנון ביבשה, בים ובאוויר ולהחליף את יוניפי"ל בכוחות רב־לאומיים או לחלופין להרחיב את המנדט ואת סדר הגודל של הכוח ולשנות את זהות המדינות המשתתפות בו.
אולם חשוב מכול, היא מבקשת לשמור על חופש הפעולה המלא של צבאה ביבשה, באוויר ובים, עד כדי הטלת משטר ניהול ישראלי על לבנון. יתר על כן, לרפובליקה ימונה נשיא חדש שיעמוד באמות המידה של עמוס הוכשטיין.
חזבאללה ואמל אינם יכולים להסכים לפתרון כזה בלבנון. גם גורמי כוח ופלגים שאינם ידידותיים לחזבאללה ידחו חלקים מהתביעות הללו. ישראל הייתה יכולה לכפות את עמדתה לו הייתה ממשיכה לצבור הישגים מדהימים בלבנון, אולם חזבאללה התאושש והוא משקם את ההרתעה מול ישראל ונוטל יוזמה, מה שהופך את תביעותיה של ישראל לפנטזיה.
ברור עם זאת שבדומה למצב בעזה, חזבאללה לא ישוב על כנו כבעבר. נוכחותו ותפקידו בדרום לבנון ובצפון הליטני יאורגנו מחדש בצורה שלא תהיה לגמרי לרוחו ולרוח בעלי בריתו. המסגרת תהיה על בסיס החלטה 1701 בתוספת דגשים, הבהרות ופיקוח הדוק על יישומה מצד חזבאללה וממשלת לבנון. גם במקרה זה יהיה האתגר מציאתה של נוסחה מקובלת ומוסכמת על הצדדים, אם כי המקרה של לבנון פחות בעייתי מהמקרה של עזה, משום שחזית התמיכה בלבנון גדולה מזו של עזה וכוללת מספר רב יותר של מדינות ערביות, צרפת, הוותיקן ומדינות אחרות.
ההתפתחויות בשדה הקרב יקבעו את משך המשא ומתן ויהדהדו בחדריו. גם ההתפתחויות בזירות אחרות, ביניהן העימות בין טהראן לתל אביב, ישפיעו על תוצאות המשא ומתן. טוב יעשו משקיפים ואנליסטים אם לא יגזימו באופטימיות, אך גם לא יחמיצו הזדמנויות חדשות להישגים.
עורייב א־רנתאווי הוא פובליציסט ירדני בעל שם ומנהל המרכז למחקר מדיני אל־קודס. המאמר המלא פורסם באתר החדשות אל־ג'זירה ב־29 באוקטובר 2024. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב
