ראש הממשלה בנימין נתניהו קבע שהנשיא דונלד טראמפ הוא נשיא ארצות הברית הפרו־ישראלי ביותר שהיה אי־פעם, וטען שבתקופתו שררה תמימות דעים מלאה בין ירושלים לוושינגטון. אכן, בכמה תחומים קידם ממשל טראמפ מדיניות שהעדיפה את האינטרסים הישראליים, ועם זאת, הפרופיל הסמלי הגבוה של צעדי מדיניות אלו הסתיר מחלוקות אסטרטגיות דרמטיות ששררו בין שני הצדדים. מטעמים שאסביר בהמשך בחרו שני הצדדים להסתיר את אי־ההסכמות האלה מעיני הציבור, וההחלטה הזאת הגבילה מאוד את יכולתה של ממשלת ישראל לערער על המדיניות האמריקאית במזרח התיכון כאשר היא נראתה לה מזיקה.
מובן שאין עמדה אחת ויחידה שאפשר לכנותה "פרו־ישראלית", ותפיסתו של ראש הממשלה נתניהו את האינטרסים הישראליים אינה זהה בהכרח לתפיסתי שלי. עם זאת, גם אם מאמצים את השקפתה של ממשלת ישראל הנבחרת, דומה שהבחירה לתאר את ממשל טראמפ "פרו־ישראלי" מתעלמת מהפערים הממשיים בין הצדדים. כוונתי בעיקר לפגיעה הקשה של המדיניות האמריקאית באינטרסים הישראליים בנוגע לבלימת איראן ולקידום היחסים בין מדינות ערב לישראל.
טראמפ וישראל: הנרטיב השגור
ממשל טראמפ זוכה לשבחים על היותו פרו־ישראלי בשלושה תחומים מרכזיים: בלימת איראן, קידום היחסים בין מדינות ערב לישראל והסכסוך הישראלי–פלסטיני. בעניין איראן, ממשל טראמפ פרש מהסכם הגרעין שנחתם ב־2015 ולאחר מכן הגביר את הלחץ על אויבי ישראל באיראן באמצעות סנקציות כלכליות והכרזות על גורמים איראניים כארגוני טרור. הנשיא טראמפ הורה גם על חיסולו של מפקד כוחות קודס, קאסם סולימאני, ועמד לצידה של ישראל בפעילותה המבצעית נגד התבססות איראן בסוריה. בביקורו הראשון במזרח התיכון הכריז טראמפ קבל עם ועדה מי "הטובים" ומי "הרעים" במזרח התיכון בעיני ארצות הברית, והציב את ישראל במובהק במחנה הראשון. כדי לחזק את היחסים בין ישראל למדינות ערב, פעל הממשל להידוק היחסים בין המדינות השייכות ל"מחנה הטובים", ומאמץ זה הגיע לשיאו בהסכמי הנורמליזציה הייחודיים עם איחוד האמירויות, בחרין, סודאן ומרוקו, שאף זכו לברכתה של ערב הסעודית מאחורי הקלעים.
הנשיא טראמפ הכיר בריבונות ישראל במזרח ירושלים וברמת הגולן, והכריז על שינוי בעמדת ארצות הברית בדבר מעמד ההתנחלויות במשפט הבין־לאומי בקבעו שההתנחלויות "אינן בלתי־חוקיות". בצעדים אלו הוא הכיר בשלטון ישראל בשטחים שבהם היא מחזיקה מאז 1967 – הכרה יחידה, אך חסרת תקדים. ממשל טראמפ פעל לעצב מחדש את הפרדיגמה לפתרון הסכסוך הישראלי–פלסטיני באמצעות פרסום תוכנית מדינית ("משלום לשגשוג"), שהציעה חלוקה טריטוריאלית נדיבה יותר לישראל מכל מתווה מדיני קודם. התוכנית הציעה מדינה פלסטינית חסרת רצף טריטוריאלי וכפופה למגבלות מחמירות, התנתה את הקמתה של המדינה הזאת בתנאים מרחיקי לכת, ואימצה את הנרטיב הישראלי בדבר שורשי הסכסוך והסיבות שבגינן הוא לא הגיע לפתרון עד כה. ממשל טראמפ ניסה לאלץ את אש"ף לקבל את התוכנית באמצעות דיפלומטיה כופה, ובעיקר דרך ביטול הסיוע הכלכלי האמריקאי לרשות הפלסטינית ולחברה הפלסטינית. הוא גם איים בסנקציות על בית הדין הפלילי הבין־לאומי אם יפעל נגד ישראל.
ההעדפה המובהקת של ישראל שניכרה בצעדי מדיניות אלו בלטה במיוחד לנוכח ההבדל בין הנשיא אובמה לנשיא טראמפ. אובמה התעמת עם נתניהו בפומבי בשני נושאים: הסכם הגרעין עם איראן (נתניהו טען שהוא "איום קיומי לישראל"), וההתנחלויות (כאן טען נתניהו שעמדת אובמה מנוגדת לביטחון ישראל ומתכחשת להיסטוריה היהודית). לעומת זאת, טראמפ ונתניהו הציגו מראית עין של תמיכה אמריקאית מוחלטת בישראל, הן ביחס לאיראן הן ביחס לסכסוך הישראלי–פלסטיני, וככל שהידרדרו היחסים של ארצות הברית עם איראן ועם אש"ף נראו היחסים בין ארצות הברית לישראל הדוקים יותר. שני המנהיגים בחרו במראית העין של תמימות דעים מלאה גם מסיבות אלקטורליות: טראמפ בעיקר ביחס למצביעים אוונגליסטיים, ונתניהו במיוחד ביחס לימין הדתי.
אולם גם מנקודת המבט של ראש ממשלת ישראל עצמו ושל חברים בממשלתו, מדיניותו של ממשל טראמפ אינה מקרה מובהק של תמיכה בישראל. בעיניי ראש הממשלה נתניהו צעדי מדיניות חשובים של ממשל טראמפ פגעו באינטרסים של מדינת ישראל בדיוק באותם שלושה תחומים וגרמו לישראל יותר נזק מתועלת.
כישלון בבלימת איראן
ההחלטה של ממשל טראמפ להאיץ את הסגת כוחות הצבא האמריקאי מהמזרח התיכון פגעה באינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל. טראמפ העדיף שוב ושוב נסיגות אמריקאיות והצהרות דרמטיות עליהן על פני בקשות ישראליות חוזרות ונשנות להימנע מכך.
חיזוק איראן בסוריה
ראשית, באמצע המלחמה בסוריה, בתקופה שבה תמכה ישראל במורדים הסורים בדרום המדינה, ביטל טראמפ את הסיוע האמריקאי הגלוי והחשאי למורדים, ובכך הקל על בשאר אל־אסד להשתלט על דרום סוריה. בעקבות זאת ביססו משמרות המהפכה, חיזבאללה ומיליציות שיעיות אחרות את נוכחותן והקימו תשתית התקפית סמוך ליישובים ישראליים ברמת הגולן ובגליל. בקשות ישראליות לשקול מחדש את ביטול הסיוע האמריקאי למורדים הועברו במספר ערוצים, גם ישירות אל הנשיא עצמו, אך לא הועילו.
מאוחר יותר, בחודשים האחרונים של כהונת טראמפ, כאשר ידו של אסד הייתה על העליונה הודות לסיוע רוסי ואיראני, דחה ממשל טראמפ את יוזמת ישראל לצמצם חלק מההישגים האיראניים בסוריה. ישראל ביקשה שארצות הברית תסייע לחידוש היחסים בין מדינות המפרץ לסוריה, בין השאר בעזרת השקעות מפרציות נרחבות בסוריה וחזרתה של סוריה לליגה הערבית. ישראל ראתה בכך מסלול לצמצום השפעתה של איראן בסוריה דרך "דילולה" בהשפעה מפרצית. אולם פקידים בדרג ביניים בממשל טראמפ דחו את הבקשה וקבעו נחרצות שסוריה ראויה רק לסנקציות עקב תמיכתה באיראן. ארצות הברית דחתה אפוא הצעה ישראלית שמטרתה להקטין את תלותה של הממשלה בדמשק באיראן. ממשל טראמפ דחה גם בקשות ישראליות לעצור תמיכה אמריקאית בצבא לבנון, שבו ממשלת ישראל רואה "מסך עשן" מזיק המסייע ליצור מצג שווא שלבנון היא מדינה מתוקנת שאינה נשלטת בפועל על ידי חיזבאללה.
יתר על כן, פקידים במשרד ראש הממשלה טענו שמדיניות הסנקציות האמריקאית כלפי סוריה, שהגיעה לשיאה בסוף 2019 עם חקיקת "חוק קיסר", החלישה את הכלכלה הסורית בדיוק כאשר הגיעה התלות של דמשק בטהראן לרמות חסרות תקדים. בכך היא שללה מממשלת סוריה גישה לשדות הנפט של המדינה, ובפועל הגבירה את ההשפעה האיראנית על דמשק. איראן אכן זיהתה הזדמנות בחולשה הכלכלית והצבאית של סוריה מול המדינה האסלאמית והמיליציות הנתמכות על ידי טורקיה, והגבירה את התלות של אסד בנפט איראני, בכוחות של משמרות המהפכה ובמיליציות שיעיות שאיראן תומכת בהן. מסיבות דומות פגעה התמיכה הבלתי מסויגת של טראמפ בלחימה של ערב הסעודית בתימן באופק המדיני לסיום המלחמה הזאת, וכך הגבירה את התלות של החות'ים באיראן.
נסיגות מאולתרות ומתוקשרות מהמזרח התיכון
שנית, ובראייה רחבה יותר, טראמפ הכריז בדרמטיות כמה פעמים על הסגת כוחות צבא ארצות הברית מהמזרח התיכון, ואכן היו כמה נסיגות מתוקשרות, הן מסוריה הן מעיראק. לדאבונם של מערכת הביטחון הישראלית וראש הממשלה, הצמצום הגדול בתמיכה לכוחות הכורדיים יצר רושם שארצות הברית בוגדת בבעלות בריתה, אפילו במי שלחמו לצידה שכם אל שכם. אפילו כאשר צמצמה ארצות הברית, או האטה, את הנסיגות – בין השאר בעקבות לחץ ישראלי – היא לא הצליחה לצמצם את הנזקים במידה ניכרת, הן מבחינת היקף הנסיגות, הן מבחינת הנזק שגרמו לתדמית האזורית של ארצות הברית. כך התגבר בעיראק הלחץ הציבורי בעד נסיגה אמריקאית, בין השאר, לנוכח חיסולו של סולימאני בבגדאד. ההנהגה הישראלית אף התאכזבה מהיעדרה של תגובה אמריקאית חריפה נגד איראן לאחר ההתקפה על מתקני ייצור הנפט של ערב הסעודית בספטמבר 2019.
סירוב להציב איום צבאי אמין
שלישית, סירובו של טראמפ להציב איום צבאי אמין בפני איראן היה הרסני בעיני נתניהו. אסטרטגיית "הלחץ המקסימלי" נכשלה בהשגת שינוי מדיניות איראני בחזית הגרעין, למרות המחיר הכלכלי המצטבר שהיא גבתה מאיראן, משום שנעדר ממנה איום צבאי רציני. טראמפ, שהסתייג ממלחמות, דחה את המלצת היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון, ובחר בסופו של דבר בגישה שלפיה ארצות הברית לוחצת כלכלית אך מאצילה את האחריות ללחימה עצמה לבעלות בריתה האזוריות. ההנהגה האיראנית ידעה שמדינות אלו רצו שארצות הברית תישא בעיקר הנטל הצבאי. בעקבות זאת, לשיטת נתניהו, לא השתכנעה ההנהגה בטהראן שהיא צריכה לקבל הסכם גרעין משופר שימנע לחלוטין העשרה גרעינית. הסיכון שהסתכנה ישראל במודע התממש: כישלון הדיפלומטיה הכופה עלה לישראל באובדן המגבלות של הסכם הגרעין על העשרה באיראן – מגבלות שמהן הרגישה איראן שהיא יכולה להתעלם לאחר שארצות הברית פרשה מההסכם.
הפרישה של טראמפ מהסכם הגרעין גבתה מחיר גבוה גם מאמינותה של ארצות הברית, ומעתה תהיינה מדינות רבות בעולם נכונות פחות לסמוך על ערבויות אמריקאיות. לדעתי האישית, אם העבר מלמד אותנו משהו על העתיד, התפתחות זו תשפיע במיוחד על בעלות הברית הקרובות של ארצות הברית, הנהנות העיקריות מהעוצמה שלה. לדוגמה, ארצות הברית הצליחה לתווך בין ישראל למצרים ולהגיע לחתימת הסכם השלום, בין השאר, משום שמצרים וישראל האמינו שערבויות אמריקאיות יחזיקו מעמד עשורים ארוכים, גם כאשר ממשלים אמריקאים יתחלפו. אולם כאשר פרש טראמפ מהסכם הגרעין הוא פגע קשה באמונה שארצות הברית תכבד בעתיד את ההתחייבויות ארוכות הטווח שלה.
פיצול יריבותיה של איראן
רביעית, מדיניותו של טראמפ פיצלה את היריבים האזוריים של איראן, בעיקר משום שהעמיקה את השסע בין מדינות המפרץ. בדיוק כאשר לחצה ארצות הברית על איראן כדי לאלץ אותה לנקוט צעדים מסוימים, היא פיצלה את הקואליציה של יריבותיה האזוריות, בעיקר באנקרה ובדוחא, ואיראן ניצלה זאת לטובתה. החרם של הרביעייה הערבית על קטר החל מיד לאחר שטראמפ נתן לו אור ירוק בביקורו הראשון במזרח התיכון. החרם פגע פגיעה קשה באחדות של ארגון מדינות המפרץ ובתיאום בין המדינות החברות בו אל מול צעדי איראן. קטר התקרבה מאוד אל איראן, התלות שלה בטהראן גדלה, והיא אף הפכה למקור הכנסה חדשה לאיראן (דיפלומטים מעריכים כי קטר שילמה כ־100 מיליון יורו בכל שנה רק על מיסי השימוש במרחב האווירי של איראן). נתניהו ידע להמשיך ולשתף פעולה עם שני המחנות – עם הרביעייה הערבית בעניין הסכמי אברהם, ועם קטאר בנוגע לעזה – אך ביכה את הקושי שהפיצול יצר לרתימת כולם יחד אל מול האיום האיראני.
טראמפ כשל גם בקירוב בין טורקיה לישראל. במקום לקדם תיאום ישראלי–טורקי ביחס לאינטרסים משותפים בסוריה, נהפכה טורקיה לעמוד תווך ב"תהליך אסטנה" (לפתרון המלחמה בסוריה), עם רוסיה ואיראן. בעקבות זאת התקבלו, לדאבון ליבו של נתניהו, החלטות מכריעות בעניין מלחמה במדינה עוינת הסמוכה לישראל באנקרה, במוסקווה ובטהראן בלבד, בלי השפעה אמריקאית משמעותית. שלוש המדינות היו אמביוולנטיות או עוינות ביחס לאינטרסים הישראליים בסוריה. האינטרס הישראלי נפגע, לדעתי, גם משום שממשל טראמפ הזניח את היחסים הבילטראליים בין טורקיה לישראל: לאחר ההכרה האמריקאית שירושלים היא בירת ישראל החזירה טורקיה את השגריר שלה מישראל והובילה גינויים חריפים בארגון מדינות האסלאם. בהמשך למגמות ההיסטוריות ביחסי ישראל–טורקיה התדרדרו היחסים בין שתי המדינות ככל שהחריף המשבר בין ישראל לפלסטינים. בחודש האחרון של ממשל טראמפ, לאחר בחירת הנשיא ביידן, החל ארדואן לאותת שהוא מעוניין בתיקון היחסים עם ישראל, בתקווה שקירבה לישראל תאפשר לו להתגבר על ביקורת מהממשל החדש, שהוא בעל דרישות גבוהות יותר. נתניהו ומנהיגים ישראל אחרים התאכזבו שוב ושוב מהיחס הסלחני של טראמפ כלפי צעדי המדיניות של ארדואן, בעיקר במזרח הים התיכון.
במהלך החודש האחרון לכהונתו מילא ממשל טראמפ תפקיד בסיום החרם על קטר – אם כי גם הפעם, ככל הנראה, מילא החשש מפני התנגשות עם ממשל דמוקרטי חדש תפקיד גדול יותר בשיקולי ערב הסעודית. לנוכח האופי העמום של ההבנות שהושגו בין קטר ליריבותיה, שפורסמו כהכרזה של עקרונות כלליים ולא כהסכם משפטי מפורט ומחייב, מוקדם מדי לומר אם התקרבות זו תוכיח את עצמה ותהיה צעד מכריע בדרך לשותפות גדולה יותר של מדינות המפרץ בחזית מול איומים איראניים, או צעד צנוע, אולי אפילו זמני, של מיתון מתחים. על כל פנים כבר אפשר לקבוע שבמהלך שנותיו של טראמפ בבית הלבן לא התקיימה שותפות כזאת, שהאינטרסים הישראליים נפגעו כתוצאה מכך, ושאילולא היה טראמפ נותן אור ירוק לחרם, חלק ניכר מהפילוג היה נמנע.
אם כן, מנקודת מבטו של נתניהו, ישראל העדיפה שארצות הברית תישאר באזור, תהיה נכונה להתעמת צבאית עם איראן, תספק תמיכה איתנה למרכיבים באופוזיציה הסורית (במיוחד לכורדים ולמורדים בדרום המדינה), ותגבש אחדות במקום פיצול בין יריבותיה האזוריות של איראן. במקום זאת, טראמפ לא שיכנע את איראן שהוא נכון להשתמש בכוח צבאי, האיץ את תהליכי הנסיגה האמריקאית הלא־סדורה מהמזרח התיכון והטיל על סוריה סנקציות שחיזקו את השפעתה של איראן במדינה.
קידום היחסים בין ישראל למדינות ערב
הסכמי הנורמליזציה, ללא ספק אחד הצעדים הפרו־ישראליים החשובים ביותר של ממשל טראמפ, משקפים אי־הסכמה אמריקאית–ישראלית נוספת שבה גברה העמדה האמריקאית. ההסכמים בין ישראל למדינות ערב היו "פרס ניחומים" – אמצעי שהבית הלבן ואבו דאבי גיבשו בלא ידיעת נתניהו, כדי לשמור על כבודו, לאחר שטראמפ ויועצו הבכיר ג'ארד קושנר בחרו להתעלם מההעדפה של נתניהו (ושל שגריר ארצות הברית בישראל דייויד פרידמן) בעניין סיפוח חלקים מהגדה המערבית. אם היה נתניהו נדרש לבחור בין סיפוח לבין קידום יחסים עם מדינות ערב – הוא היה מעדיף סיפוח, אולם הבית הלבן דחה את רצונו של ראש ממשלת ישראל.
נתניהו רואה בהסכמי הנורמליזציה יתרונות גדולים לישראל, אך ישראל משלמת עליהם מחירים גבוהים, ישירים ועקיפים, כעת ובעתיד. נתניהו העריך ומעריך גם כיום שהיה אפשר להגיע להסכמים האלה גם במחיר נמוך יותר. הוא ניסה לשכנע בכך את הממשל, אך ללא הועיל, ומתוך תחושה שהתועלת הכללית שבהם עולה על המחירים האלה, הוא הסכים לבסוף לעמדות וושינגטון. שני מחירים ששילמה ישראל בולטים במיוחד: המחיר הראשון הוא מכירת מטוסי F-35 ומל"טים מתקדמים לאיחוד האמירויות. מכירה זו לא הייתה יוצרת בעיה אם הייתה צעד יוצא דופן באזור, אך בסופו של דבר דינה לפגוע ביתרון הצבאי היחסי של ישראל במזרח התיכון. לאיחוד האמירויות יש ממשלה יציבה, ואין סיבה לחשוב שהיא תשתמש בנשק הזה נגד ישראל. אולם סביר שעסקה זו תניב מרוץ חימוש אזורי. אכן, הסיבה שממשלים רפובליקאיים ודמוקרטיים שמרו עד כה בקנאות על היתרון הצבאי היחסי של ישראל היא שאם ארצות הברית מוכרת נשק מתקדם כזה למדינות במזרח התיכון שאינן ישראל, אי אפשר להמשיך לשכנע את רוסיה וסין שלא למכור כלי נשק דומים לאיראן ולבעלות בריתה, או למצרים ולערב הסעודית. נוסף על כך, ארצות הברית עצמה לא תוכל מן הסתם שלא למכור את אותם כלי הנשק לבעלות ברית מזרח־תיכוניות אחרות שלה, כמו ערב הסעודית וקטר. טראמפ קידם אפוא הסכמים ישראלים–ערביים במחיר גבוה: ערעור הסטטוס קוו של היתרון הצבאי היחסי של ישראל ששרר במזרח התיכון עשרות שנים.
המחיר השני הוא הסיכון הגובר שמדינות אחרות יפעלו בלא הסכמה ישראלית כדי לקדם את התוצאות הרצויות להן בסכסוכים שישראל היא צד בהם, משום שישראל עשתה כך בסכסוכים המשפיעים על אחרים. ישראל הקפידה עד עתה שלא לנקוט צעדים מעין אלו, ונמנעה מנקיטת עמדות רשמיות בסוגיות כמו חצי האי קרים, נגורנו־קראבך וכדומה. בעיני נתניהו, ההכרה של ממשל טראמפ שירושלים היא בירת ישראל ובריבונות ישראל בגולן היו צעדים חד־צדדיים שארצות הברית נקטה מרצונה, ולא בעקבות עידוד ישראלי. לעומת זאת, הלחץ מוושינגטון הוביל את ישראל לאשרר במרומז את ההכרה האמריקאית בריבונות מרוקו במערב הסהרה כחלק מההסכם בין ארצות הברית, מרוקו וישראל, ואת ההכרה הרשמית שקוסובו היא מדינה.
אי אפשר לקבוע אם ג'ון בולטון צודק וארצות הברית הייתה יכולה לתווך את ההסכם הנורמליזציה בין מרוקו לישראל בלי להכיר בריבונות מרוקו בסהרה המערבית, אבל הלהיטות של טראמפ לסגור את העסקאות האלה במהרה, יהיו ההשלכות שלהן בטווח הבינוני והארוך אשר יהיו, הובילו את נתניהו לקבל תקדימים שישראל עלולה להתחרט עליהם בעתיד. עתה תתקשה ישראל עוד יותר למנוע ממדינות אחרות לנקוט עמדות שישפיעו על תוכנו של הסכם מדיני עתידי ביחס לסכסוך הישראלי–פלסטיני, במיוחד באמצעות הכרה במדינה פלסטינית. מעבר לשני המחירים האלה, התגמול הנדיב למדינות ערב שנרמלו את יחסיהן עם ישראל הציב רף גבוה מאוד להסכמי נורמליזציה נוספים בעתיד. מדינות ערביות רואות כעת שנרמול יחסים הדרגתי וחלקי עם ישראל – שבמקרה של מרוקו מחזיר בעיקרו מערכת יחסים שכבר התקיימה בעבר – יניב תגמול עצום מארצות הברית, גם אם הוא יחייב חריגה דרמטית מנורמות בין־לאומיות או שחיקה של העליונות הביטחונית של ישראל.
התעלמות מירדן ומצרים
לעניות דעתי, להבדיל מעמדת נתניהו, הסכמי הנורמליזציה של ישראל באו על חשבון ירדן ומצרים ויחסיהן עם ישראל. במילים אחרות, טראמפ קידם את היחסים של ישראל עם מדינות ערביות מסוימות והסיג לאחור את יחסיה עם מדינות ערביות אחרות, למרות החשיבות האסטרטגית העצומה של מצרים וירדן לביטחון ישראל, בין השאר, משום שהן מספקות לה עומק אסטרטגי מדרום וממזרח, ופועלות למנוע מכוחות עוינים לישראל לפעול בשטחים אלו. ירדן ומצרים, שנהגו לתווך בין מדינות המפרץ לבין ישראל, איבדו כך יתרון פוליטי וכלכלי נדיר. מצרים איבדה גם את המונופול שלה על יצוא מהים האדום לאירופה דרך תעלת סואץ, שהוא מקור ההכנסה הרווחי האחרון שלה לאחר שתעשיית התיירות קרסה בעקבות החששות מפעולות טרור. ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות כלל הסדר המאפשר יצוא של נפט וסחורות אחרות מהים האדום לאירופה דרך צינור נפט ומסדרון יבשתי בשטח ישראל, כחלופה לתעלת סואץ. אם כן, ממשל טראמפ נכשל בשילוב ירדן ומצרים באסטרטגיית נרמול היחסים בין מדינות המפרץ לישראל. גרוע מכך, הוא לא נקט צעדי מדיניות שיפצו את עמאן וקהיר על ההפסדים שלהן. גם נתניהו היה מעדיף שהסכמי אברהם לא היו גובים מחיר גבוה כל כך מיחסי ישראל עם ירדן ומצרים.
ניכור הציבורי הערבי
להערכתי, דרך העיצוב של הסכמי הנורמליזציה ודרך הצגתם לציבור גרמה להם להיות הרבה פחות פופולריים בקרב ציבורים ערביים משהיו יכולים להיות. המהלך בעל האופי הבוטה של מיקח וממכר, של תן וקח, יצר בקרב ערבים רבים את התחושה שארצות הברית לא רק מתעלמת מהעם הפלסטיני, אלא גם רואה בכל הצדדים במזרח התיכון ובאינטרסים שלהם סחורות בלבד. מוקדם מדי להעריך את ההשפעה של היעדר הפופולריות של הסכמי הנורמליזציה בקרב העמים הערביים. אולם מיד לאחר ההכרזה על ההסכמים ערך המשרד לעניינים אסטרטגיים בישראל מחקר ומצא ש־95% מהתגובות להסכמים ברשתות החברתיות הערביות היו שליליים. נוסף על כך, כבר עתה אפשר להצביע על הלחץ הגובר של הרוב השיעי על המיעוט הסוני בבחרין ושל מפלגות אסלאמיסטיות על הממשלה השברירית בסודאן בעקבות ההסכמים. להבדיל מהרטוריקה של טראמפ ונתניהו, שלפיה ההסכמים מבטאים קבלה מלאה של העמים במדינות המנרמלות את הלגיטימיות של מדינת ישראל במזרח התיכון, הסכמי הנורמליזציה משקפים מהלך שטחי ופרגמטי של סחר חליפין מצידן של ממשלות המדינות האלה.
הסכסוך הישראלי–פלסטיני
בשל המחלוקת החריפה בישראל בעניין עתיד הסכסוך הישראלי–פלסטיני, קשה במיוחד למצוא הסכמה בשאלה מהי עמדה פרו־ישראלית בעניין זה. אולם אם נצמדים לעמדתה של ממשלת ישראל ההסכמות ואי־ההסכמות ברורות במיוחד. ככלל, נתניהו ואנשיו של טראמפ ראו עין בעין את תוכנה של תוכניתו המדינית של טראמפ "משלום לשגשוג". יועציו של טראמפ בוודאי התייעצו עם נתניהו וצוותו, ולכן היה נתניהו יכול להכריז על קבלתו העקרונית את התוכנית כבסיס למשא ומתן ולהגביר את הלחץ על אש"ף לאמץ את מתווה טראמפ. נוסף על כך, ההכרה של ממשל טראמפ שירושלים היא בירת ישראל, ההכרה בריבונות הישראלית ברמת הגולן ובכך שההתנחלויות "אינן בלתי חוקיות" זכתה להערכה רבה מצידו של נתניהו.
הפער העיקרי נגע לשאיפותיה של ישראל לספח במהירות אזורים שהוקצו לישראל במתווה המדיני. אכן, מיד לאחר שהכריז טראמפ על התוכנית הביעו נתניהו וצוותו את כוונתם לספח מיד אזורים בגדה המערבית. אולם יועציו הבכירים של הנשיא טראמפ מנעו את הצעד הזה בשל חששם שהוא יסכן את תוכניותיהם לקידום היחסים בין ישראל למדינות ערב ובשל הסתייגויותיהם מהתמיכה המוגבלת בציבור הישראלי במתווה הסיפוח הנרחב שקידם נתניהו. מנהיגי כחול לבן התנגדו לטבעו הנרחב של סיפוח שכזה מחשש שהוא יסגור את האופק להיפרדות פוליטית עתידית בין שני העמים. מועצת יש"ע, וקבוצות אחרות התומכות במפעל ההתיישבות בגדה המערבית, התנגדו לסיפוח משום שהוא הותנה בקבלה עקרונית של מתווה טראמפ, שקרא להקמת מדינה פלסטינית מוגבלת, ולכן לשיטתם הפר איסורים דתיים יסודיים ואיים על ביטחון מדינת ישראל.
סיכום
טראמפ ונתניהו בחרו להסתיר את אי־ההסכמות ביניהם, והן אכן לא ניכרו לעין. גם חיבוק הדוב שחיבק ממשל טראמפ את ישראל, בעיקר בסוגיות בעלות ממדים סמליים חשובים, והברית האלקטוראלית בין טראמפ לנתניהו, הסתירו את העובדה שחלק מצעדי המדיניות של ממשל טראמפ לא פעלו לטובת ישראל, ולכן גם ממשלת ישראל לא קראה עליהם תיגר בפומבי. לנוכח ההישגים הסמליים הגדולים, שרים ישראלים משמאלו של נתניהו – ובמיוחד שר הביטחון בני גנץ ושר החוץ גבי אשכנזי, ואפילו יושב ראש האופוזיציה יאיר לפיד – הרגישו שלא יכלו להתנגד למדיניות של טראמפ. זו הייתה הדינמיקה גם כאשר הם חשבו שהמאזן בין עלות לתועלת מבחינת ישראל, גם ברמה האסטרטגית, היה שלילי.
הצעדים הסמליים של ארצות הברית ביחס לשטחים שבהם ישראל מחזיקה מאז 1967 שכנעו את מרבית הציבור הישראלי שטראמפ הוא תומך מובהק בישראל. אולם, כמו כל נשיאי ארצות הברית לפניו, הוא העדיף, כמובן, את האינטרסים של ארצות הברית, כפי שהוא הבין אותם, על האינטרסים הישראליים. למעשה, בכמה נושאים אסטרטגיים אזוריים התעלם טראמפ מאינטרסים ישראליים יותר מרבים מקודמיו, ולהבדיל ממקרים קודמים, הפעם חשו מנהיגי ישראל שאין ביכולתם שלא להסכים – מתוך חשש להכעיס אותו ולגרום לו להיות נדיב פחות בחזיתות אחרות, ומתוך דאגה מהמחיר שישלמו בדעת הקהל הישראלית על התנגדות לנשיא שתמך בישראל תמיכה חסרת תקדים בכמה נושאים בעלי חשיבות סימבולית.
טראמפ ונתניהו החליטו ליצור מראית עין של שיתוף פעולה אינטימי ויוצא דופן, שבליבו עמדו צעדי מדיניות ייחודיים ביחס לסכסוך הישראלי–פלסטיני. ייתכן שנתניהו מאמין כי בשקלול הכולל הרוויחה ישראל מהישגים אלו למרות העלויות הגבוהות שתוארו לעיל. אולם המחלוקות האסטרטגיות בינו לבין טראמפ מאחורי הקלעים בארבע השנים האחרונות מביעות בבירור תחושה שישראל שילמה מחירים גבוהים, בראש ובראשונה בנושא החשוב מכול לדעתו – בלימת איראן. מראית העין של ידידות ללא קץ הגבילה מאוד את יכולתה של ישראל לאתגר צעדי מדיניות של ארצות הברית ביחס למזרח התיכון בנושאים שנראו בעלי חשיבות אסטרטגית ומכרעת לישראל. בעקבות זאת, דווקא נתניהו, שהתהדר ביכולתו למנוע לחצים מארצות הברית, מצא את עצמו נכנע להם. עתה, כאשר טראמפ כבר איננו בבית הלבן, חשוב להכיר בנזק שנגרם בשנים האלה ולתקן אותו.
עפר זלצברג הוא מנהל תוכנית המזרח התיכון במכון הרברט קלמן להתמרת סכסוכים.
