ההיסטוריון פרופ' עמוס גולדברג, חוקר שואה מהאוניברסיטה העברית, פרסם בימים אלה סרטון עם אמירה חד־משמעית: מה שמתחולל בעזה הוא ג'נוסייד. עמוס הוא חוקר שואה מוערך מאוד, לא תועמלן מתלהם, ובכל זאת, יש כאלה שרק הכותרת לא תאפשר להם לפתוח את הסרטון הקצר או להקשיב.
עמוס אינו יחיד. חוקר השואה והג'נוסייד דניאל בלטמן קבע כי "ישראל מבצעת בעזה פשע מלחמה נורא, הנע בין טיהור אתני רצחני לג'נוסייד". הקריאה להתבונן ולעצור את מה שמתרחש בעזה כבר אינה נחלתם של ארגונים בין־לאומיים או של חוקרים בחו"ל בלבד. ובין אם ברור שזה "ג'נוסייד" או שזו רק בגדר אפשרות – לא ניתן להתעלם מכך.
באופן אישי, באמת אינני יודע אם המסגור של "ג'נוסייד" מסייע ולמי הוא מסייע. למדתי במהלך השנים כמה מקרי ג'נוסייד – הג'נוסייד הצ'רקסי, הג'נוסייד של הרוהינגה בבורמה והטענות על ג'נוסייד בסכסוך בין ארמניה ואזרבייג'ן.
במקרה אחד למדתי שעודף שימוש ב"ג'נוסייד" יכול להיות הרסני: בגלגול הנוכחי של הסכסוך בין ארמנים ואזרים, השתמשו הצדדים באופן נרחב בטענות על ג'נוסייד. הארמנים השתמשו בג'נוסייד שביצעו בהם הטורקים במהלך מלחמת העולם הראשונה להצדקת השליטה שלהם בשטחים נרחבים תוך טענה שאזרבייג'ן מתכננת להמשיך את הג'נוסייד שעשו הטורקים. האזרים יצאו לקמפיין עולמי שתיאר את הטבח באוכלוסייה אזרחית בכפר חוג'אלי כרצח עם, ואף בנו "מוזאון ג'נוסייד".
אבל למרות מעשי טבח קשים משני הצדדים, אפשר לקבוע כי לא היה ג'נוסייד. השימוש של שני הצדדים בטענות החריף את הסכסוך ותרם בסופו של דבר לטיהור האתני של הארמנים מקרבאך/ארצאך. כדאי אם כן להיזהר משימוש סיטוני בהאשמות ב"ג'נוסייד".
במקרה של הרוהינגה, לעומת זאת, הצהרת האו"ם שמתחולל רצח עם סייעה לעצור את הטבח ההמוני ואת הגירוש, אך בשלב מאוחר מאוד לאחר עשרות אלפי קורבנות ומאות אלפי פליטים. ממקרה זה אפשר גם ללמוד שהקושי הישראלי לדון ב"רצח עם" (שאינו של יהודים) נולד הרבה לפני המלחמה הנוכחית: ישראל המשיכה לספק נשק לממשלת מיאנמר (בורמה) גם לאחר שהוברר שהיא מחוללת כנראה ג'נוסייד, ולאחר שהוטל אמברגו נשק כללי.
חוסר הידיעה על המתרחש באזור והפניית הגב של בריטניה ושל צרפת תרמו ליכולת של הרוסים להשמיד את הצ'רקסים ולגרשם ממולדתם
האספקה הופסקה רק לאחר שהוגשה ב־2017 עתירה לבג"ץ. ב־2018 חתם משרד החינוך הישראלי על הסכם עם ממשלת מיאנמר שסעיף מרכזי בו עסק בלימוד השואה, בשעה שמאות אלפי פליטים הצטופפו במחנות בבנגלדש הסמוכה. ב־2019 צייץ שגריר ישראל במיאנמר איחולי הצלחה לאונג סאן סוצ'י, אז שותפה להנהגה, כשיצאה להגן על ארצה מפני ההאשמות בג'נוסייד בבית הדין הבין־לאומי בהאג. רק לאחר שהתקשורת חשפה זאת הודיעה ישראל רשמית לראשונה שהיא מגנה את מעשי הזוועה כנגד הרוהינגה.
במקרה הצ'רקסי, מדובר בג'נוסייד שהתחולל במאה ה־19. לאחר עשרות שנים של התנגדות צ'רקסית לקולוניזציה הרוסית בצפון מערב הקווקז, החל הצבא הרוסי בהתקפה מסיבית על הכפרים הצ'רקסיים ובשריפתם תוך הרג וגירוש של האוכלוסייה האזרחית. בעקבות מלחמת רוסיה-גאורגיה ב־2008 פתחו הגאורגים את הארכיונים של השלטון הצארי בטביליסי, והזמינו חוקרים ופעילים ללמוד אותו. הממצאים מלמדים על כוונה ברורה להשמיד את האוכלוסייה ולגרשה.
ג'נוסייד זה התחולל באזור הררי, רחוק מתשומת הלב הבין־לאומית. חוסר הידיעה על המתרחש באזור והפניית הגב של בריטניה ושל צרפת תרמו ליכולת של הרוסים להשמיד את הצ'רקסים ולגרשם ממולדתם. ההערכה היא שבשנים 1864-1861, שנות הטבח ההמוני, נספו לפחות 625,000 צ׳רקסים, ועליהם יש להוסיף למעלה ממיליון קורבנות נוספים במהלך שנות המלחמה (ואף יותר). קרוב למיליון גורשו ממולדתם, והעם הצ'רקסי נלחם מאז על קיומו.
אנשי מפתח בהנהגה הטורקית ידעו על רצח העם הצ'רקסי לפני הג'נוסייד בארמנים. הנאצים ידעו על הג'נוסייד הארמני לפני השואה. צ'רקסים חיים גם בינינו, אבל כמה מאיתנו מכירים את הסיפור? ומה הלקחים?
ומה קורה בעזה? מספר הקורבנות לדעת מרבית ההערכות כבר מקביל לרף הגבוה של ההערכות על הקורבנות במקרה של הרוהינגה, וההרס של כלל סביבת המחיה אדיר וכנראה חסר תקדים. במקרה זה אין מדובר במאה ה־19, ובמקרים רבים אלה חיילי צה"ל עצמם שמתעדים את המתרחש (כאשר גם התיעוד וגם חלק מהמעשים מנוגדים לפקודות הצבא).
ישראלים יוצאים לעבודה, לרחוב ולקניות, ופוגשים שם פלסטינים ישראלים, "ערבים מקומיים" – הם מרגישים שמדובר בבני אותה קבוצה. אם כך, איך אפשר לטעון שיש ג'נוסייד?
למרות זאת, למרבית הישראלים קשה, ממש בלתי־אפשרי לקבל בכלל את הדיון: קודם כול בגלל הטבח והטראומה של ה־7 באוקטובר (כיצד הגנה עצמית יכולה להיות ג'נוסייד…?) אבל גם בגלל שאלה בנינו, שכנינו וחברינו בין הלוחמים בעזה, וזה לא מה שהם מספרים, וגם "שומרי הסף" במדינת ישראל (אם יש עוד כאלה) אינם עסוקים בשאלה זו.
מעבר לכך, מרבית הישראלים אינם רואים בעצמם כאלה שרוצים להשמיד את כלל הפלסטינים (אם הם מכירים בכלל בזהות כזו) או את הערבים המקומיים. יותר מכך – הם יוצאים לעבודה, לרחוב ולקניות, ופוגשים שם פלסטינים ישראלים ("ערבים מקומיים…"). הם אולי אינם רוצים להכיר בכך שמדובר בבני אותו עם או קבוצה לאומית, אבל בה בעת – הם מרגישים שמדובר בבני אותה קבוצה. אם כך, איך אפשר לטעון שיש ג'נוסייד?
פרופ' גולדברג אומנם מסביר שג'נוסייד אינו מחייב השמדה של כל בני הקבוצה, אבל עבור מרבית הציבור, אין כוונה להשמדה כוללת של הערבים ואפילו לא של העזתים, ובוודאי אין כאן ג'נוסייד, ואם יש פוליטיקאים קיצוניים שמדי פעם מתבטאים בצורה שניתן להבינה אחרת – לכאורה ברור שהם אינם מייצגים "אותי ו"אותנו".
אז מה בכל זאת מתחולל מולנו, ומה עושים עם התפיסות הללו המנוגדות כל כך? ראשית, אולי יסייע להתמודד עם הפערים בתפיסות אם נבחן את המתרחש בעזה לא כתוצאה של כוונת מכוון אלא כהתרחשות שבסיסה בהשתלשלות עניינים שלא בהכרח תוכננה מראש. ג'נוסייד, בהגדרות המקובלות, הוא עניין מכוון. האם יכול להיות אם כן גם "ג'נוסייד אגבי"?
חובה להפנות תשומת לב למתחולל בעזה ולאחריות הישראלית לכך, כאשר בין הקורבנות עשרות אלפי ילדים, נשים וזקנים – ואלה שעדיין חיים נמצאים בסיכון יומיומי
מטרת דבריי כאן אינה לפתוח דיון תיאורטי על המונח ועל הבנתו אלא להדגיש כי גם אם גורמים מרכזיים בישראל בכלל, ובצבא בפרט, לא תכננו ג'נוסייד אלא מתקפה לשם הגנה (נתעלם לרגע משאלת הנקמה, אם בכלל ניתן להתעלם ממנה), הרי שבפועל התוצאות הן מצב שיותר ויותר חוקרים ומומחים רואים בו ג'נוסייד בפועל.
שנית, וחשוב אף יותר: הדיון כן או לא ג'נוסייד (ולפי איזו הגדרה) הוא משני לעיקר: חובה להפנות תשומת לב למתחולל בעזה ולאחריות הישראלית לכך (בלי להוריד מאחריות החמאס), כאשר בין הקורבנות עשרות אלפי ילדים, נשים וזקנים – ואלה שעדיין חיים נמצאים בסיכון יומיומי (מגפות, רעב והמשך פעילות צבאית של כל הצדדים המעורבים), וכאשר במקביל לכך הקורבנות אינם רק הפלסטינים אלא גם החטופים הישראלים.
כל יום שהמערכת הזו ממשיכה משאיר להם פחות ופחות סיכוי. חייבים אם כן לחזור ולהדגיש את קדושתם של חיי האדם ולפעול להפסקת האלימות. וכל מי שרואה את עצמו מחויב לחינוך, לחברה ולאנושיות בכלל – אינו יכול להתעלם מהמצב ולבטל את האפשרות שאכן בעזה מתחוללת טרגדיה נוראה שיש לעצרה מייד, בין אם נכנה אותה ג'נוסייד, ולו גם ג'נוסייד "אגבי", או נשתמש במונחים אחרים. ובשלב ראשון, אין לדחות את הקריאה הזו על הסף, אלא להקשיב ולפעול יחד לשינוי.
המאמר פורסם לראשונה בזמן ישראל ב־15.12.2024.
