נהדתול עולמא (להלן NU) הוא הארגון האסלאמי הגדול באינדונזיה. יש אף המעריכים את מספר חבריו ומספר המזדהים עם עמדותיו בכ־90 מיליון איש, ואף נטען כי הוא הגדול בעולם. ככזה הוא משמש מסד מרכזי לחברה האזרחית המוסלמית במדינה, מוביל בתרומתו לעיצוב האסלאם באינדונזיה כמתון וכסובלני במיוחד, והוא שותף בכיר למשטר בשמירת ערכי מדינת הלאום, הנעדרים סממנים אסלאמיים, בבניית הדמוקרטיה ובמאבק בקיצוניות דתית. לכן מבט על אינדונזיה כקהילה פוליטית אינו יכול לפסוח על ארגון זה. כך, לא מעט תשומת לב ניתנה לאחרונה, בשלהי 2021, לבחירתו של יחיא סטקוף (Staquf Yahya) לעמוד בראש הארגון בשנים 2026-2022, עד אז שימש כמזכ"ל. לכאורה התרחשות הרחוקה ממחוזותינו, אך כאמור לא כך.
לקהלים ישראלים הזדמן להאזין לסטקוף בעת ביקורו בישראל ביוני 2018, ודרכו להתוודע לקול אותנטי של האסלאם באינדונזיה דרך מסרים שהעביר בדבר הצורך במתינות ובסובלנות דתיים, הצורך בדיאלוג בין־דתי וודאי במאבק בקיצוניות דתית, וכן בדבר הכמיהה לקידום הסדר מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בה בעת, לא ניתן היה להתעלם מהביקורת שנמתחה כנגדו מבית מצד פוליטיקאים אינדונזים, שראו בביקורו בישראל פגיעה במחויבות מדינתם לעניין הפלסטיני וכן בעמדה הרשמית ארוכת השנים שלפיה יחסים דיפלומטיים עם ישראל מותנים בהקמת מדינה פלסטינית. מה גם שהביקור, שהתמקד בירושלים, נערך זמן קצר לאחר העברת השגרירות האמריקאית לבירה, שם סטקוף אף נועד עם ראש הממשלה דאז נתניהו. בתגובה לביקורת, הבהירו הממשל האינדונזי, ארגונו של האורח ובראש ובראשונה הוא עצמו, כי מדובר בביקור פרטי שנועד לשרת את העניין הפלסטיני, לרבות קידום רעיון הריבונות הפלסטינית. אך במבט היסטורי רחב אין להמעיט מחשיבות הביקור מנקודת מבט ישראלית, שהרי ביקור בישראל של אישיות אינדונזית במעמדו הוא חריג באופן מובהק, מה גם שזמן קצר לפני הביקור מונה סטקוף כיועץ לנשיא ג'וקו וידודו. ביקורו כמו מחזיר שנים לאחור לביקוריו בארץ של עבדו רחמן וחיד (2009-1940). וחיד, שבמשך שנים כיהן כמנהיג, כריזמטי מאוד, של ה־NU, התבלט כלוחם למען פלורליזם, זכויות אדם, הבנה בין־דתית, לרבות בין האסלאם ליהדות. מייד בראשית כהונתו בשלהי 1999 כנשיאה הנבחר הראשון של אינדונזיה בעידן הדמוקרטי, הוא אף ביקש לקדם יחסי סחר רשמיים עם ישראל – עמדה חריגה בשאלת היחסים עם ישראל, שעוררה התנגדות פוליטית עזה בארצו ואילצה אותו לסגת מתוכניתו. סטקוף עצמו, שהיה דובר הנשיאות בתקופת כהונתו של וחיד, הבהיר במהלך ביקורו, כפי שהוא שב ומבהיר במכלול עשייתו, כי במעשה זה הוא הולך בעקבות וחיד, מורו ורבו (וחיד ביקר בארץ טרם ולאחר כהונתו כנשיא, אך לא במהלכה).
הח"מ עם סטקוף
בשנים האחרונות התבלט סטקוף כציר מרכזי ביוזמה שהשיק ה־NU לפני כמה שנים תחת התמה שלIslam Nusantara , כלומר "האסלאם של הארכיפלג האינדונזי" (להלן "אסלאם נוסנטארה") במגמה להיאבק בקיצוניות דתית, תוך קידום מתינות וסובלנות, הרמוניה בין־דתית וערכים הומניטאריים כלל־אנושיים. ולא רק זאת, אלא גם תוך קידום רפורמה תיאולוגית באסלאם האורתודוקסי המבקשת פרשנות מחודשת של אותן דוגמות דתיות, שכנטען הן מיושנות ובעייתיות בעת הנוכחית, וכל זאת בגישה של רה־קונטקסטואליזציה ומתוך שימוש בעיקרון האִגְ'תִהאד, שהוא פרשנות הלכתית עצמאית ורציונאלית כאנטי־תזה לתַקליד – קבלה בלתי־ביקורתית של פרשנויות תיאולוגיות מארבע האסכולות האסלאמיות האורתודוקסיות הקנוניות.
מרתקת במיוחד מבחינה היסטורית העובדה שיוזמה זו, היוצאת ממרחב אסלאמי ענק שנחשב במידה לא־מעטה, ודאי בתוככי המזרח התיכון, לפריפריה רחוקה של העולם המוסלמי, אינה נרתעת מלהפנות אצבע מאשימה לכיוון המזרח התיכון כאזור המחולל מגמות הקצנה. זאת גם תוך אמירה כי "ממשלות מסוימות" במזרח התיכון מטפחות במכוון קיצוניות דתית על ידי הפיכתו לנשק (weaponizing) של "הבדלים כיתתיים" ושואבות את הלגיטימציה שלהן מ"פרשנויות פרובלמטיות". אין אף רתיעה מלכוון את הדברים לכתובות ספציפיות יותר: כך ערב הסעודית ואיראן, כנטען, בהיותן מתחרות על עליונות גיאופוליטית ודתית, מתעלמות מההשלכות ההרסניות של פוליטיזציה של האסלאם. זאת ועוד, ה־NU, בברכת המשטר, אף מבקש להציע לעולם המוסלמי, כאשר המבט כמו ממוקד במזרח התיכון, את איכויותיו של דפוס האסלאם הסוני אורתודוקסי הייחודי שהתפתח בקונטקסט החברתי-תרבותי של אינדונזיה, תוך גילוי סובלנות כלפי אמונות ומנהגים מקומיים, חיים בהרמוניה עם בני דתות שונות ואף קבלה אמיתית של רעיון הלאומיות והאידיאולוגיה המדינתית – הפנצ'סילה. נאמר אף בפרסומי הקמפיין של הארגון שהוא מאתגר טענת משטרים במזרח התיכון למונופול על סמכות דתית ועל שיח דתי, וכי מאמץ לעורר מחדש את המורשת האינטלקטואלית של העולמא באינדונזיה ובאזורה, יאפשר לתרום בצורה ניכרת לעתיד הציביליזציה העולמית. זאת תוך שיתוף עם ציביליזציות גדולות ברחבי העולם, לרבות המזרח התיכון. נטען גם כי עבודות אינטלקטואליות שנכתבו באינדונזית חייבות להיות מתורגמות לערבית מכיוון שערכים דתיים המאופיינים במתן כבוד וסובלנות כלפי האחר חדרו עמוק לאינדונזיה. אכן אמירה חדשנית נוכח מאות שנים של זרימת ידע, בקונטקסט אסלאמי, מהמזרח התיכון ל"פריפריה" האינדונזית, אך כלל לא בכיוון הנגדי. כך גם מועבר מסר כי קל יותר יהיה להוביל את הרפורמה התיאולוגית המתבקשת מאינדונזיה בשל ניסיון רב שנצבר בה ביישום עקרון האג'תהאד.
יוזמה זו של ה־NU מבטאת במידה רבה ביטחון עצמי גובר של אינדונזיה בזירה העולמית, שניכר זה קרוב לשני עשורים משהחלה להתבסס בה הדמוקרטיה. הדבר אף הניב רצון, על רקע אלימות וקיצוניות גוברים במזרח התיכון, למעורבות בקידום פתרונות לסכסוכים בו ואף לקידום דמוקרטיה במרחבו. הקמפיין של הארגון מתכתב עם מאמץ מקביל במרחב הגלובלי של הארגון האסלאמי השני בגודלו במדינה – מוחמדיה, תוך בנייה של משרדים-סניפים ברחבי העולם על ידי שני ארגונים אלה. מאמצי השניים משתלבים ומתואמים עם מאמץ מדינתי לקדם ערכים של אסלאם מתון וסובלני ודיאלוג בין-דתי ולבלום קיצוניות דתית באמצעות דיפלומטיה של "עוצמה רכה".
במסגרת זו ניתן גם לראות את הצטרפותו לאחרונה של סטקוף בתפקידו החדש לשורה של מנהיגים לעצרת לציון יום הזיכרון הבין־לאומי לשואה. במסר שהעביר לאירוע זה ציין כי לקחי השואה מחייבים סדר עולמי הרמוני המבוסס על כיבוד זכויות שוות ועל כיבוד כל אדם. הוא חזר על דברים שאמר בזמנו וחיד שלפיהם הכרת אינדונזיה בשואה ובאירועים שהובילו להקמת ישראל אין פירושה התייצבות לצד ישראל נגד הפלסטינים או לצד היהודים נגד הערבים; אינדונזיה מבקשת לעודד פיוס בין ישראל לפלסטינים ובין יהודים למוסלמים. בהשתתפותו באירוע זה שוב סימן סטקוף את הליכתו בעקבות וחיד, שיזם ב־2007 כינוס בין־דתי באי באלי ובמרכזו גינוי נוקב של הכחשת השואה, שנוסח גם במסמך משותף לו ולרב ישראל מאיר לאו, וקריאה לסובלנות דתית. צעדו עתה של סטקוף מקבל יתר עוצמה על רקע ביקורת קשה שהשמיעו מועצת העולמא של אינדונזיה ( (MUI, הסמכות ההלכתית הרשמית במדינה המתלבטת בעמדותיה השמרניות וכמה אנשי דת מוסלמים ופוליטיקאים בעלי אג'נדה של אסלאם פוליטי – נגד חנוכתו של מוזיאון צנוע לזכר השואה שהוקם ביוזמת קהילה יהודית קטנה בצפון האי סולאווסי, קצהו הצפון מזרחי של הארכיפלג האינדונזי. המוזיאון החל להיבנות במקום לפני למעלה מעשור בידי קבוצה המחפשת את שורשיה היהודיים. המתנגדים למוזיאון נימקו את עמדתם בין השאר בהסחת הדעת מהעמדה הישראלית כלפי הפלסטינים, בניסיון לקדם נורמליזציה עם ישראל ובכך שמדובר בצעד פרובוקטיבי.
מה לכל זאת וליחסי ישראל-אינדונזיה? מובן שההחלטה בנושא נמצאת בידי המשטר, אך ניתן להניח שעמדת ה־NU משוקללת לתוכה, מה גם שבכל הנוגע למדיניות כלפי ישראל יש לשיקולי מדיניות פנים משקל מיוחד, מתוך הבנה ש"סטייה" כלשהי מהעמדה המסורתית לכיוון מתכונת יחסים פורמלית עם ישראל, גם אם לא יחסים דיפלומטיים מלאים, עשויה לעורר אופוזיציה פנימית משמעותית מאוד – לא רק מצד חוגים אסלאמיים קיצוניים אלא אף מצד שחקנים פוליטיים לא־מעטים מלב הזרם המרכזי של הרוב המוסלמי הדומיננטי במדינה. אין ספק, ההתנגדות הניכרת והאפקטיבית שקמה מול ניסיונו של וחיד לחולל שינוי ביחסים עם ישראל צרובה בתודעה, וודאי בשורות ה־NU. כך ניכר כי מאז, זה כשני עשורים, הארגון מקפיד לגלות נאמנות לעמדה הרשמית בשאלת היחסים עם ישראל. נכון, הארגון מגלה פתיחות בקשרי אנשים לאנשים ביחסי שתי המדינות, וגם ביקור סטקוף בירושלים היה חריג, אך עדיין יש לראותו בתוך מערכת טיעונים פרגמאטית שבוטאה כבר על ידי כמה פוליטיקאים בכירים באינדונזיה, ולפיה למען מעורבות אינדונזיה לקידום הסדר לסכסוך הישראלי-פלסטיני יש לשמר מידה של אפיקי תקשורת עם ישראל. לשון אחר, למרות עוצמתו הפוליטית של ה־ NU ומערכת הקשרים החזקה בינו למשטר, אין להגזים באשר להשפעה ישירה של בחירת סטקוף כעומד בראשו על שינוי עמדתה העקרונית של אינדונזיה, אשר מתנה יחסים דיפלומטיים עם ישראל בהקמת מדינה פלסטינית.
עם זאת, בעקבות בחירתו של סטקוף ליושב הראש, עשוי ארגונו להגביר מעורבותו בתחום קשרי אנשים לאנשים, לרבות יוזמות בתחומי שיתוף פעולה שונים. ואולי החשוב יותר, ייתכן שארגונו יסייע, ולו בעקיפין, למתן במשהו עוינות הקיימת כלפי ישראל במעגלים רחבים בציבור המוסלמי באינדונזיה, שהיא ללא ספק מחסום משמעותי במיוחד בכל הקשור לשינוי העמדה האינדונזית הרשמית.
