לאחר נפילתה הדרמטית של סוריה לידי כוחות המורדים בראשות אחמד א־שרע והתפרקותו המהירה של משטר אסד, נדמה שסיפורה של המדינה מוכת המלחמה עוד רחוק מלהסתיים – ונפילתו של המשטר הישן היא רק ההתחלה. כעת עומדת בפני א־שרע ובעלי בריתו משימה שאיננה קשה פחות (אלא אף קשה הרבה יותר) מאשר הפלת אסד – המשימה של איחודה של סוריה – מדינה שלמעשה התפרקה לבליל של מיליציות לוחמות, ושבה מתחים עדתיים ודתיים משחקים תפקיד מרכזי.
למעשה, דווקא בשל המדיניות של משטר אסד, שבתיאוריה היה לאומני וחילוני, אך בפועל היה אוטוריטרי ואלים, העניק עדיפות מרכזית לעדה העלווית ודיכא את הרוב הסוני בסוריה, המתחים בין העלווים לבין הסונים במדינה חריפים ביותר. לאחרונה, אף התבטא הדבר בלחימה פעילה ואכזרית בין כוחות המשטר החדש לבין כוחות עלווים המתנגדים לו בשל ניסיון המשטר החדש לדכאם.
אחד האתגרים העומדים בפני המשטר החדש הוא החזרת המונופול על השימוש באלימות למדינה לאחר שנות מלחמת האזרחים הארוכות שהתאפיינו בריבוי קבוצות ופלגים חמושים. בכך עוסק מאמרו של עבאס שריפה באתר המגזין העצמאי אל־מג'לה, הסוקר את קבוצות המורדים השונות הפעילות בסוריה, את אופיין ואת הסבירות שיסכימו להתפרק מנשקן ולתמוך במשטר החדש.
ראשית כול, שריפה סוקר את תמונת המצב הכללית בעת נפילת המשטר החדש בדצמבר שעבר. הוא מסביר כי כוחותיו של א־שרע, המכונים "חדר המבצעים הצבאי", שלטו על כשישים אחוזים משטח המדינה, בעוד "הכוחות הסוריים הדמוקרטיים" שלטו בצפון־מזרח המדינה. לצד שני גורמים אלו, ישנן מיליציות נוספות בדרעא, בא־סווידא ובאזור הדרום.
HTS לצד ארגונים נוספים הוא שיצא במבצע בנובמבר האחרון, שגרם לאחר כמה שבועות לנפילת משטר אסד, בעוד הארגון ובעלי בריתו כובשים את דמשק
לא רק HTS: הפלגים החמושים בצפון סוריה
בצפון, מלבד כוחות א־שרע, פעילים גם "הצבא הלאומי הסורי", שתומך בממשלה הזמנית, וכן "החזית הלאומית", שהיא חלק מן "הצבא הלאומי". לאחר נפילת משטר אסד, קרא חדר המבצעים בראשות ארגון ה־HTS של א־שרע להטמיע את המיליציות השונות בצבא מאוחד, שיהיה כפוף למשרד הביטחון הסורי.
בהתאם לכך, ב־29 בינואר הכריזו כל הפלגים מלבד הכוחות הסוריים הדמוקרטיים והמיליציות של א־סווידא על אחמד א־שרע כנשיא סוריה למשך תקופת מעבר – רוצה לומר, כמעט כל הפלגים הפכו לכוחות פוליטיים מייסדים של המשטר החדש, ולא רק לכוחות צבאיים. לפני ימים אחדים, הגיעו גם הכוחות הסוריים הדמוקרטיים להסכם עם א־שרע והעבירו לשליטתו את השטחים שהחזיקו בהם.
כעת שריפה סוקר את המצב הצבאי במדינה. בחלקים מצפון המדינה כאמור הצבא הלאומי הסורי שולט; המדובר בברית צבאית של כמה מיליציות אופוזיציוניות למשטר אסד שהוקמה ב־2017 בתמיכת טורקיה. מטרתו המקורית הייתה לשלב בתוכו את כל פלגי האופוזיציה.
הצבא הלאומי מונה כ־29,000 לוחמים, ובעבר נלחם בדאעש ובכוחות הסוריים הדמוקרטיים בכמה אזורים. הצבא הלאומי כפוף למשרד הביטחון של הממשלה הזמנית, הכפופה כאמור לברית של כוחות המורדים תחת א־שרע. הצבא הלאומי מורכב כרגע משלוש גייסות, הפרוסים באזורים שונים בצפון המדינה. באחד הגייסות השתלבו גם מספר ארגוני מורדים נוספים שהסכימו להכפיף את עצמם למשרד הביטחון של ממשלת המעבר.
כוח נוסף הוא "חזית השחרור הלאומית", הכפופה גם היא לצבא הלאומי. חזית השחרור הוקמה ב־2018 כאיחוד של מספר כוחות מורדים בצפון־מערב סוריה. חזית השחרור מונה כ־25,000 לוחמים. הארגון פועל בתיאום הדוק עם חדר המבצעים הסורי, והכריז שבכוונתו להכפיף את עצמו למשרד הביטחון של ממשלת המעבר.
לפי שריפה, הדבר היחיד המשותף לגורמים הכורדיים והערביים בכוחות הסוריים הדמוקרטיים הוא מוצאם האזורי ומטריית הסיוע האמריקאית
אחד הכוחות המרכזיים בסוריה החדשה הוא ארגון ה־HTS (הייאת תחריר א־שאם), שהוקם בידי א־שרע בשנת 2017 כאיחוד של פתח א־שאם, תנועת נור א־דין זנגי (שבתורה התפצלה ממנו מאוחר יותר), ג'בהת אנסאר א־דין וליווא אל־חק. במהלך מלחמת האזרחים, השתלט הארגון על צפון־מערב סוריה והקים שם רשויות אזרחיות שכונו "ממשלת ההצלה". בזמן הפסקת האש ששררה מ־2020 עד 2024, התעצם הארגון צבאית והקים 18 חטיבות צבאיות.
כזכור, הארגון לצד ארגונים נוספים הוא שיצא במבצע בנובמבר האחרון, שגרם לאחר כמה שבועות לנפילת משטר אסד, בעוד הארגון ובעלי בריתו כובשים את דמשק. כמובן, שריפה מציין, ארגונים אלו הם אלו הנכונים להתפרק ולהשתלב בצבא החדש.
האינטרס הכורדי בצפון־מזרח סוריה
כעת, שריפה עובר לסקור את המצב הצבאי ואת הארגונים בצפון־מזרח המדינה. הארגון הראשון שנסקר הוא הכוחות הסוריים הדמוקרטיים, שהוקם ב־2015 בעיר קאמישלי, הסמוכה לגבול הטורקי שבה מתגורר רוב כורדי. ארגון הכוחות הסוריים היה פעיל בעיקר באזור קאמישלי ונתמך מרגע הקמתו על ידי ארה"ב – שלמעשה הקימה אותו כמעין ייצוג מקומי של הקואליציה העולמית שלחמה בדאעש.
הארגון נתפס כארגון כורדי באופן כללי – על אף שלפי משרד ההגנה האמריקאי, רק 40% מלוחמיו הם כורדים, והשאר ממוצא ערבי.
לפי שריפה, הדבר היחיד המשותף לגורמים הכורדיים והערביים בכוחות הסוריים הדמוקרטיים הוא מוצאם האזורי ומטריית הסיוע האמריקאית. על כן הם חלוקים ביניהם פוליטית – המרכיב הכורדי, המכונה "יחידות הגנת העם", אינו מסכים להשתלב בכל צבא חדש שהוא, ומתנה כל ניסיון להכפפתו למשרד הביטחון בקבלת אוטונומיה צבאית וארגונית באזור צפון־מזרח הפרת, כאשר המשטר החדש בדמשק מסרב לכך.
למרות זאת, גורמים רבים מפעילים על הכוחות לחצים להשתלב במשטר החדש – החל בדעת הקהל הערבית השלילית, האיום בפלישה טורקית והאפשרות שהאמריקאים ייסוגו מהאזור. נוסף על כך, הכוחות מוחלשים מפני שהם אינם מחזיקים במונופול על ייצוג העדה הכורדית; ולצידם קיים ארגון נוסף המייצג את מפלגת העובדים הכורדית באזור כורדיסטן העיראקית.
כל הגורמים הללו, לפי שריפה, מעלים את הסבירות שהחזית תגיע להבנות עם א־שרע ועם משטרו. למרות זאת, הארגון נעדר מן הכנס שבו הכריזו שאר הארגונים על תמיכתם במשטר החדש – עובדה הנחשבת בעייתית.
נראה שרוב הארגונים באזור אינם מעוניינים להתעמת ישירות עם הממשל, ושסירובו של אל־עודה לאשר את הצטרפותו לצבא החדש הוא בעיקר אסטרטגיית משא ומתן. למרות זאת, כל הפלגים באזור השתתפו בכנס ההכרזה
הדרום בלתי־יציב ולא נעתר בקלות
בדרום סוריה, נותרו מספר פלגים חמושים באזור דרעא בעקבות החתימה על הפסקת אש עם רוסיה לאחר שזו פלשה לאזור בשנת 2018. החשוב שבהם הוא "החטיבה השמינית", שפעל עם הרוסים. בארגון כ־800 לוחמים. ראש הארגון – אחמד אל־עודה – לא הראה נכונות להתפרק מנשקו או להשתלב בצבא החדש, אך גם לא סירב לכך במפורש. באזור פועלים עוד מספר ארגונים חמושים.
לפי שריפה, אזור הדרום נחשב לאזור בלתי־יציב, על אף שברית חדר המבצעים הסורי שולטת במוסדות המדינה באזור דרעא. ככלל, נראה שרוב הארגונים באזור אינם מעוניינים להתעמת ישירות עם הממשל החדש, ונראה שסירובו של אל־עודה לאשר את הצטרפותו לצבא החדש הוא בעיקר אסטרטגיית משא ומתן. למרות זאת, כל הפלגים באזור השתתפו בכנס ההכרזה על המדינה החדשה, ובכלל זה נציג של אל־עודה.
באזור א־סווידא פעילים מספר ארגונים נוספים, שכמות פעיליהם אינה ידועה מכיוון שמדובר לרוב בארגונים מקומיים של תושבי המקום, הדרוזיים ברובם, שהוקמו כדי להגן על האזור בעיקר מפני התקפות של ארגון דאעש ושל נאמני משטר אסד. על אף שכלל הארגונים הללו תומכים במהפכה, הם סירבו להכפיף את עצמם למשרד הביטחון ולהתפרק מנשקם – אם כי נציגים של חלקם ביקרו בדמשק ונפגשו עם המשטר החדש.
חלק ממנהיגיהם מסרבים להצטרף עד שהחוקה החדשה תכלול בתוכה זכויות לאזור סווידא ועד שתוקם ממשלה אזרחית. תנאי נוסף של ארגונים אלו הוא שהצבא החדש יהיה צבא אזרחי ללא חלוקות עדתיות. ארגונים אלו לא הצטרפו לכנס ההכרזה על המדינה החדשה – על אף שהמשטר החדש בדמשק הזמין אותם להצטרף.
נראה שכל הכוחות הלוחמים מעוניינים להשתלב בצבא החדש תחת משרד הביטחון הסורי – אך תחת דרישות מסוימות, בייחוד שמירת ייחודם העדתי במקרה של הכוחות הכורדיים
הכוח האחרון ששריפה סוקר הוא "צבא סוריה החופשית", ארגון ותיק יחסית משנת 2015, שאומן על ידי האמריקאים והירדנים, ומטרתו המקורית הייתה להילחם בדאעש ובמשטר אסד וכן להיאבק במהלכים האיראניים במדינה. הארגון פרוס באזור א־תנף, הסמוך לגבול עם ירדן ועיראק, כשבאזור שכן בסיס אמריקאי. לפי הערכות שונות, הארגון מונה כ־2,500 לוחמים שמוצא רובם מן האזור. לאחר מספר פגישות בין בכירי הארגון והמשטר החדש, הסכים הארגון להצטרף לצבא החדש.
לסיכום הדברים, שריפה מבהיר שעוד רבים האתגרים העומדים בפני הממשל החדש במאמץ לאחד את מגוון הכוחות והפלגים הסוריים לצבא לאומי מאוחד. למרות זאת, נראה שכל הכוחות הלוחמים מעוניינים להשתלב בצבא החדש תחת משרד הביטחון הסורי – אך תחת דרישות מסוימות, בייחוד שמירת ייחודם העדתי במקרה של הכוחות הכורדיים. כרגע, המשטר החדש דוחה את הדרישות הללו, אך סביר להניח ששני הצדדים יתפשרו בהמשך בשל הלחצים השונים המופעלים עליהם.
אל־עזיז: איך לאתחל צבא מודרני מחדש?
מאמרו של חוסיין עבד אל־עזיז באתר העיתון הערבי אל־ערבי אל־ג'דיד עוסק בסוגיה דומה אך מקבילה – החלטתו של המשטר החדש לפרק את הצבא הסורי ואת מנגנוני הביטחון ולהקים צבא חדש במקומו, שיורכב ממיליציות המורדים.
החלטה זו עוררה תגובות מקוטבות – היו שביקרו אותה בחריפות, והיו שתמכו בה בכל לב. לדעתו של עבד אל־עזיז, שני הצדדים בדיון לקו בחוסר ענייניות – הם סירבו לבחון הן את הניסיון ההיסטורי, הן את המאפיינים הייחודיים של המצב הקיים. כך, הסבל של שנות המלחמה הארוכות הניע אמוציונלית את תומכי ההחלטה לתמוך במצב הקיים באופן מוחלט ולסרב לשקול אפשרויות טובות יותר. מנגד, התמקדו המתנגדים ברצוי בלי להתחשב כלל במצוי ובתנאים בשטח.
עבד אל־עזיז בתורו מבקש לבחון את ההחלטה לאור תקדימים היסטוריים. הוא משתמש בטיפולוגיה של הסוציולוג הצבאי האמריקאי זולטן בראני, המחלקת לשלוש את המצבים שבהם יש לבנות מחדש צבא – לאחר מלחמה (כנגד אויב או מלחמת אזרחים), לאחר קריסת משטר ולאחר שינוי עמוק שחל במדינה – למשל סיומו של משטר קולוניאלי או איחוד בין שתי מדינות.
ברוב המקרים מהמאה הקודמת העונים לקריטריונים הללו, לא פורק לחלוטין המבנה של הצבא. פירוק הצבא אירע רק בכמה מקרים יוצאי דופן, כאשר רוב המדינות שמרו את הצבא של המשטר הקודם ופיתחו אותו. הסיבה לכך היא שפירוק הצבא הוא מהלך מסוכן מפני שהוא בעצם חושף את השלטון הפוליטי לפגיעה.
כך למשל, ברית המועצות לאחר המהפכה ב־1917, לא פירקה את צבא הצאר אלא ארגנה אותו מחדש אידאולוגית וצבאית, ורק טיהרה חלק מן הממסד הצבאי מסיבות אידאולוגיות ולא צבאיות. דוגמה נוספת היא הודו – לאחר שהמדינה זכתה לעצמאות מן הקולוניאליזם הבריטי בשנת 1947, שמר השלטון החדש על הצבא הקולוניאלי, וסיפח אותו אל תוך הצבא ההודי הלאומי – שנאבק עד אותה עת בבריטים. במקביל לכך, בפקיסטן (חלקה השני של הודו הבריטית כידוע), הסתמך השלטון החדש גם הוא על הצבא ההודי הקולוניאלי.
אפילו בדרום אפריקה, לאחר סיום משטר האפרטהייד, לא פורק הצבא, שהיה אחד הגורמים המשמעותיים באכיפת משטר האפרטהייד, אך המשטר החדש פעל לשלב בו חיילים שחורים
בהונגריה לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבושה על ידי ברית המועצות, בחר השלטון החדש לשמור על הצבא הישן לצד טיהורו מאלפי חיילים וקצינים. למעשה, שנה מאוחר יותר, נאלץ השלטון החדש להחזיר את רוב המטוהרים לצבא כדי לחזקו, לאחר שיוגוסלביה, הגובלת בהונגריה מדרום, פרשה מברית ורשה.
בטנזניה, לאחר המרד ב־1964, שבו השתחררה המדינה מן השלטון הקולוניאלי הבריטי, ערך המשטר החדש שינויים מרחיקי לכת בצבא, אך לא פירק אותו לגמרי. גם באיראן החומיינית שלאחר מהפכת 1979, לא פורק הצבא, אך נערך בו שינוי מבני משמעותי.
אפילו בדרום אפריקה, לאחר סיום משטר האפרטהייד, לא פורק הצבא, שהיה אחד הגורמים המשמעותיים באכיפת משטר האפרטהייד, אך המשטר החדש פעל לשלב בו חיילים שחורים. גם בתימן, לאחר איחוד חלקיה השונים ב־1990, לא פורקו הצבאות של תימן ושל דרום תימן, אלא אוחדו.
למעשה, עבד אל־עזיז מציין, היו רק ארבעה מקרים היסטוריים (במאה האחרונה) שבהם צבא פורק לחלוטין. שלושה מתוכם – צבא יפן הקיסרית וצבא גרמניה הנאצית לאחר מלחמת העולם השנייה וצבא מזרח גרמניה בעת איחוד גרמניה – הסתיימו בהצלחה, בעוד הרביעי – עיראק – נגמר באסון.
הסיבות לכך ברורות למדי – בגרמניה הנאצית וביפן פורקו הצבאות בשל התבוסה הצבאית המוחלטת של שתי המדינות ובשל הסלידה של המקומיים מן האסטרטגיה של הצבאות הללו, שהמיטה על שתי המדינות אסון והרס כבד.
אך דווקא בשל העובדה ששתי המדינות החזיקו בתשתית כלכלית ואזרחית מפותחת ובמוסדות מדיניים מתקדמים ובשל העובדה ששתיהן היו תחת שליטתה של ארה"ב – מדינה דמוקרטית שהייתה באותה עת בעלת כוח צבאי מקצועי אדיר – לא גרם פירוק הצבאות לתוצאות שליליות או לחוסר יציבות. שתי המדינות הצליחו בהמשך לבנות מחדש את צבאן באופן שיהיה כפוף לשלטון האזרחי.
למעשה, הדבר היה קל יחסית מפני ששני הצבאות ולמעשה במידה רבה גם שתי המדינות – נהרסו לחלוטין במלחמה, והבנייה מחדש יכולה הייתה להתחיל מאפס.
בגרמניה וביפן היה קונצנזוס שתמך בפירוק הצבא – בניגוד גמור לעיראק, שם אולי הייתה תמיכה בהפלת משטר סדאם, אך לא בפירוק מוסדות המדינה או הצבא
כאשר חומת ברלין נפלה, היה ברור שמערב גרמניה למעשה תספח את מזרחה מפני שהיה מדובר במדינה חזקה ומתקדמת בהרבה.
שתי סיבות עיקריות מנעו את איחוד צבא מזרח גרמניה עם הצבא המערבי. הראשונה הייתה רמתו המקצועית הירודה של הצבא המזרחי, אך הסיבה השנייה הייתה אידאולוגית: צבא מזרח גרמניה נועד לא רק להגנה מפני אויבים חיצוניים אלא לדיכוי אויבים פנימיים אידאולוגיים. לכן פורק צבא מזרח גרמניה לחלוטין. למרות זאת, כמה אלפי חיילים מצבא מזרח גרמניה השתלבו מחדש בצבא המערב לאחר שאומנו מחדש פוליטית וצבאית.
בעיראק כמובן היה המצב אחר לגמרי. בשנת 2003, פירקה ארה"ב את צבא עיראק לאחר שכבשה אותה, אך פירוק הצבא לא התבצע באופן מקצועי, ולמעשה לא הייתה למהלך זה כל סיבה צבאית או אידאולוגית. נדמה שההחלטה הייתה בעיקר אלתור אמריקאי לאחר נפילת משטר סדאם חוסיין, שנבע מחוסר ניסיון ומחוסר הבנה של התנאים המקומיים.
בעצם, נראה שהאמריקאים הסתמכו על הניסיון שלהם ממלחמת העולם השנייה בלי להבין שהמצב בעיראק שונה לחלוטין. בעיראק, בניגוד לגרמניה וליפן, לא היו מוסדות מדינה עצמאיים חזקים מפני שמוסדות המדינה שולבו במוסדות מפלגת הבעת'.
נוסף על כך, לפי עבד אל־עזיז, החברה האזרחית בגרמניה וביפן הייתה בעיקרה חברה מודרנית הבנויה על קשרים אופקיים, בעוד בחברה העיראקית עוד שררו קשרי נאמנות אנכיים שקדמו לאלו המדינתיים. לבסוף, בגרמניה וביפן היה קונצנזוס שתמך בפירוק הצבא – בניגוד גמור לעיראק, שם אולי הייתה תמיכה בהפלת משטר סדאם, אך לא בפירוק מוסדות המדינה או הצבא.
האמריקאים מצידם לא היו מסוגלים להבדיל בין קצינים שהיו נאמנים למשטר לבין הממסד הצבאי כולו, וחשבו שהם מסוגלים לפרק את הצבא בקלות ולבנות במקומו במהירות צבא חדש שיורכב מכלל הגורמים שהתנגדו למשטר סדאם. התוצאות כאמור היו הרסניות – שנים של לחימה פנימית מדממת בין מיליציות עיראקיות לצבא האמריקאי ובין הסונים והשיעים, שהובילו להרס כבד במדינה, לשוד עתיקות ולפירוקה של האחדות הלאומית למרכיבים דתיים ואתניים מפולגים.
את סוריה יש להשוות לסוג אחר של מדינות – מדינות שבהן הצבא משוקם לאחר מלחמת אזרחים ושבהן שורר פילוג אנכי חריף
מסקנות היסטוריות למקרה של סוריה
אך מה לגבי המצב הסורי? לפי עבד אל־עזיז, מדובר במצב שאיננו דומה לאף לא אחד מן המקרים שלעיל. מצד אחד, כמו בגרמניה וביפן, המשטר הישן על מוסדותיו וכוחו השלטוני איננו קיים עוד; וגם בדומה למקרים אלו, לא נראה שיש כוח אחר שאיננו השלטון החדש שמסוגל לצבור כוח ולאתגר את השלטון החדש. מצד שני, הצבא הישן כבר התפרק כארגון, וחייליו וקציניו ברחו על אף שבסיסיו ומתקניו הפיזיים עדיין קיימים.
במצב זה, למעשה לא הייתה ברירה למשטר החדש אלא לפרק את הצבא – שכן זה בעצם לא היה קיים עוד – ולמלא את החלל ולהקים כוח ביטחוני אחר במקום הצבא הישן. מצב זה הוא גם זה שמייחד את סוריה מכל המקרים שלעיל שבהם התרחש שינוי משטרי ללא פירוק הצבא.
למרות זאת, המקרה של סוריה שונה מאוד מזה של גרמניה ושל יפן – שכן שם היה ממשל דמוקרטי חזק ומקצועי בדמות ארה"ב, שהיה יכול לבנות מחדש את הצבא לאחר פירוקו. בגרמניה וביפן גם לא שרר פילוג חברתי חריף כמו בסוריה – פילוג שגבר במהלך שנות המהפכה ומלחמת האזרחים המדממת והארוכה. העובדה שאין גורם דמוקרטי שיקים בסוריה צבא מקצועי ובלתי־פוליטי מחמירה את הפילוג – שכן צבא שכזה היה יכול למתן את הפילוג בין הגורמים השונים במדינה דרך השתתפותם בו.
ואכן, את סוריה יש להשוות לסוג אחר של מדינות – מדינות שבהן הצבא משוקם לאחר מלחמת אזרחים ושבהן שורר פילוג אנכי חריף – במקרה של סוריה מדובר בפילוג אתני. במדינות שכאלו הפעולה של בניית הצבא צריכה להיעשות בזהירות רבה, והיא מתרחשת בדרך כלל על בסיס נאמנות שבטית ואידאולוגית.
זה גם מה שמתרחש כעת בסוריה – המשטר החדש מבקש לבנות צבא חדש על בסיס הגורמים הסוניים השונים כדי להימנע מחזרה על ניסיון העבר המר של שלטון מיעוט עדתי. לכן, המשטר החדש גם מסרב לשלב את ארגוני המורדים השונים בצבא כמו שהם.
יש להבדיל בין חיילי הצבא הסורי שהיו נאמני משטר אסד או שהשתתפו בטבח, לבין כאלו שרק שירתו בצבא. את האחרונים ניתן לשלב מחדש בצבא החדש כדי לסייע לבנות אותו
עבד אל־עזיז מציין בהקשר זה כי מדינות מסוימות הנמצאות במצב דומה פתרו זאת על ידי הקמה של יחידות מופרדות אתנית, אך בדרך כלל הדבר נעשה כצעד זמני שנועד להקל את השילוב של מיעוטים אתניים בצבא. פתרון זה לדעתו איננו מתאים לסוריה, דווקא מפני שלא התרחשה במדינה לחימה בין־עדתית או בין־דתית חריפה – בייחוד לאחר נפילת המשטר (יש לציין, שמאז כתיבת המאמר נראה שהדבר השתנה, עם העימותים בין המיעוט העלווי למשטר החדש).
עבד אל־עזיז גם משבח את ההתעקשות של המשטר החדש על פירוק של ארגוני המורדים השונים ועל שילובם כפרטים בצבא החדש. לדעתו, מדובר בצעד חיובי, בין אם המשטר אכן מכוון להקים צבא לאומי ניטרלי, ובין אם מטרתו של הצעד הוא השלטתו של הרוב הסוני על הצבא. לדעתו, ברגע הרגיש הנוכחי גם המטרה האחרונה היא לגיטימית כל עוד מדובר בצעד זמני שמטרתו בעתיד שילוב של כלל העדות בצבא לאומי ניטרלי מבחינה עדתית. לפי עבד־אלעזיז, ממסד צבאי ניטרלי שכזה יכול להוביל את הדרך גם לשילוב אזרחי של העדות השונות בחברה הסורית.
עבד אל־עזיז מדגיש שהלקח המרכזי שהמשטר החדש צריך ללמוד מן המקרה העיראקי הוא שיש להבדיל בין קצינים וחיילים מן הצבא הסורי שהיו נאמני משטר אסד או שהשתתפו בטבח, לבין כאלו שרק שירתו בצבא. את האחרונים ניתן לשלב מחדש בצבא החדש כדי לסייע לבנות אותו – יחד עם קצינים שערקו מן הצבא בתחילת המהפכה.
עבד אל־עזיז מסכם ומטעים שהיתרון העיקרי של המצב הסורי הוא שהמשטר הקודם והצבא הקודם התפרקו לחלוטין, אך הותירו מאחוריהם את המתקנים הצבאיים והאזרחיים שלהם, מה שמאפשר לבנות את המשטר ואת הצבא החדשים מאפס בתנאים חיוביים יחסית. האתגרים המרכזיים לדעתו טמונים בכך שהבנייה מאפס עשויה להוביל לבנייה של צבא בעל אופי סוני הגמוני, שלא יאפשר לקבוצות האתניות והדתיות האחרות להשתתף בבנייתו מחדש וידיר אותם מן הממסד הצבאי.
אל־עומראן: הרצחנות העדתית חסרת האבחנה
לסיום, כתבתה של העיתונאית הסורית רשא עומראן, גם היא באתר אל־ערבי אל־ג'דיד, מעניקה זווית התבוננות נוספת על האתגרים העומדים בפני ריבונותו של המשטר הסורי, בייחוד בכל מה שנוגע למתח עדתי.
אל־עומראן מתארת תופעה מדאיגה – מאז נפילת משטר אסד, כמעט בכל יום מתרחשים מקרים של חטיפה, רצח או מציאת גופות של אנשים שדבר חטיפתם פורסם מספר ימים לפני כן. על אף שהאלימות הזו מתרחשת בכל חלקי החברה, יש שמנצלים אותה למטרות אחרות לגמרי – ליבוי מתח בין־עדתי. כך, כלי התקשורת מדווחים בדרך כלל רק על מקרים שבהם הקורבנות הן בני המיעוט העלווי. אך ישנו גם גורם נוסף שמבקש ללבות את ההיבט הבין־עדתי של האלימות – ערוצי טלגרם שצצו לפתע מטעם קבוצה ג'יהאדיסטית בלתי־מוכרת, שנוטלת אחריות לכל מקרה אלימות כנגד עלווים.
הקבוצה הג'יהאדיסטית שבה מדובר היא אנסאר א־סונה (תומכי הסונה). הארגון טוען שמטרתו לפגוע רק בעלווים ובשיעים, אך ללא הבחנה, כלומר בלי קשר לשאלה אם הנפגעים היו מעורבים בפשעי המשטר הקודם, או אם הם תומכי או מתנגדי משטר אסד. מנהיג הארגון הוא לכאורה אדם בשם אבו עאישה א־שאמי, שהתפצל מארגון HTS מפני שהתנגד לדבריו לשיתוף הפעולה של הארגון עם "כופרים ושיעים".
המשטר החדש לא התייחס כלל לארגון, שכל המידע הידוע לגביו מגיע מן העיתונאי הצרפתי סדריק לברוס, המתמחה בדיווח על הדינמיקות העדתיות ועל ארגוני אופוזיציה בסוריה.
כל מבקשי רעתם של העלווים מנצלים את המצב הזה כדי לאיים עליהם ולדחוף אותם להסתגרות או לבקשת עזרה מאויביה של סוריה
עומראן מדגישה שיהא הארגון אשר יהא, הוא מפחיד את בני המיעוט העלווי בסוריה. כידוע, החוכמה המקובלת בסוריה הייתה שנפילת משטר אסד תוביל לטבח בלתי־נגמר במיעוט העלווי. סביר להניח שהעלווים אינם סומכים על המשטר החדש, גם אם הם אינם בהכרח מייחלים לשובו של המשטר הקודם, שבעיקר ניצל אותם כדי לשמור על השלטון ולא באמת פעל לטובת האינטרס שלהם.
למרות זאת, הם בוודאי מרגישים כעת מופקרים לגורל בלתי־ידוע – ישנן שמועות שבני המיעוט יודרו מתפקידים ממשלתיים, מן הצבא ומכוחות הביטחון ואף מן האוניברסיטאות. על אף שמדובר בשמועות, הן מיוחסות לבעלי תפקידים במשטר החדש – וגם אם הן אינן אמינות, המשטר החדש איננו טורח להכחיש אותן. כל מבקשי רעתם של העלווים מנצלים את המצב הזה כדי לאיים עליהם ולדחוף אותם להסתגרות או לבקשת עזרה מאויביה של סוריה כתוצאה מכך שירגישו מודרים מאזרחותם הסורית.
ואכן, עומראן מזכירה, גם המורדים הסורים ביקשו הגנה בין־לאומית ממשטר אסד – ובצדק. על אף שהמורדים הסונים סבלו מאלימות חריפה הרבה יותר מן העלווים, אי־אפשר לשלוט בפחד ובתוצאותיו – וזו בדיוק מטרתם של אנסאר א־סונה. עומראן משערת שמדובר בקבוצה הקשורה לאחת ממדינות האזור שמבקשת לערער את יציבותה של סוריה או אף לחלק אותה למדינות עדתיות זעירות, כפי שרבים בסוריה מחוץ לערים הגדולות סבורים שיקרה.
לסיכום, עומראן מדגישה שאם המשטר החדש חפץ לייצג את סוריה כולה ולשמור על שלום בין־עדתי, עליו לחשוף מי עומד מאחורי הקבוצה הזו, ולגנות אותם ולהרגיע את פחדיהם של העלווים.
