בפתיחת הסרט "ליל המלכים", המצלמה חולפת מעל צמרות עצים ומתקרבת למבנה מבוצר ואימתני בלב הג'ונגל. נדמה ששורה עליה נימת אגדה – הרחק הרחק בלב היער, ניצבת טירה שחומותיה גבוהות ועליהן מופקדים שומרים…
הסרט מגיע אלינו מחוף השנהב, מדינה שצלקות מלחמת האזרחים האכזרית שחוותה בתחילת שנות האלפיים עדיין חיות בה וניזונות מחוסר יציבות פוליטי מתמשך. "הטירה" היא למעשה כלא ידוע לשמצה – ה־MACA, שמוצג בסרט כממלכה בפני עצמה הנשלטת בידי האסירים, אך שליטיה האמיתיים הם הפשע והתאווה לדם. ככזו היא גם זירה לסיפור אגדה וגם מראה ריאליסטית לחוליי ההווה.
על פניו, הסרט נפרש על פני לילה אחד, אך חובק למעשה את כל ההיסטוריה של חוף השנהב בקליפת אגוז. בלילה הזה ייחרץ גורלן של שתי דמויות – ה־Dangoro, אסיר שהוא השליט העליון ועל פיו יישק דבר, ונער חסר שם שמגיע להוותו לכלא בדיוק כשירח אדום עולה והדם מתעורר. ה־Dangoro הנוכחי, שכינויו "שחור-הזקן", נדמה למפלצת המאיימת השוכנת בלב הטירה האגדית, אך הוא חולה ובסוף דרכו. בניסיונו לעכב את הרגע שבו על פי המנהג האכזרי של הכלא יאולץ להתאבד כדי לפנות את המקום למחליפו, הוא מקים לתחייה מסורת אכזרית אחרת: בחירה באסיר שיאולץ לספר סיפורים לקהילת האסירים לכל אורך הלילה, ואם ייכשל יוצא להורג בבוקר. הפור נופל על האסיר החדש ש"נמשח" לתפקיד במילותיו של שחור-הזקן: "מהיום אתה 'רומן' ['מספר' בצרפתית, שפת רוב הסרט] – הנסיך ללא ממלכה".
אומנם יש בסרט קונוטציות ברורות למסורת "הלילה השנים עשר" בתרבות הנוצרית ול"אלף לילה ולילה" מהתרבות הערבית, אך בעיקרו הוא מחווה לתרבות הסיפור המערב-אפריקאית בכלל ולדמות ה־Griot המקומית בפרט. ה־Griot (מבוטא "גרִיוֹ") הוא מספר נודד, שאומנותו היא לעיתים במלל ולעיתים בשיר. הוא דמות מפתח בחיי הקהילה בשני מובנים לפחות: האחד, בתפקידו לתעד את חיי הקהילה ואת ההיסטוריה שלה; השני, באופי אומנותו – המופע של ה־Griot משותף לו (או לה) ולקהל.
בפתיחת ליל הסיפורים מפתיע "רומן" את שומעיו: "גדלתי עם דודתי סלימטה, גרִיוֹט [Griotte בנקבה] מסורתית". לרומן "אין ברירה" אלא לספר, לא רק בגלל הסיטואציה הספציפית אלא בגלל המורשת שהוא נושא. כפי שהוא עצמו מסביר: "אם אלוהים אומר שתהיה גנב, תהיה גנב. אם אלוהים אומר שתהיה רוצח, תהיה רוצח. אם אלוהים אומר שאני 'רומן'… אז אני רומן".
אולם החלק הקסום במיוחד של העלאת מורשת הסיפור המקומית באוב הוא חלקו של הקהל – הנמענים-שומעים-אנשי הקהילה, שהם חלק אינטגראלי מסיפור שאינו מונולוג אלא דיאלוג רב־משתתפים. הסיפור הוא פרויקט קהילתי, לא־אינדבידואלי, וחשיבותו של הגריוט אינה בהישגו האומנותו האישי אלא במענה שהוא נותן לקהילה.
האסירים נושאים את המספר כמעט פיזית, על כפיים, אל זירת המופע-סיפור, באומרם: "קח את התפקיד ברצינות, זה חשוב לנו". הם מודים לשחור-הזקן, ה"דנגורו", שהעניק להם את המתנה הזו. הם שרים, מציגים, עונים, מריעים, מבקרים ודורשים. הם מלאי התרגשות והשתוקקות – ולמה הם משתוקקים? האם לסיפור? האם לדם שהם מקווים לשפוך בבוקר? מהי משמעותו של סיפור על פי "ליל המלכים"?
אולם החלק הקסום במיוחד של העלאת מורשת הסיפור המקומית באוב הוא חלקו של הקהל – הנמענים-שומעים-אנשי הקהילה, שהם חלק אינטגראלי מסיפור שאינו מונולוג אלא דיאלוג רב־משתתפים
ברמה האישית, האדם ממשמע את חייו באמצעות הסיפור שהוא חולק עם סביבתו, כפי שעושה האסיר המכונה "סכין גילוח" (Lame de Rasoir) בשיחתו עם רומן: "לפני שבאתי לכלא, הייתי ברחוב… [לפני כן] עבדתי במטע קקאו… לפני כל זה הייתי בבטן של אימי. לפני זה, הייתי אולי ברוח, אולי במים, אולי נחש". על פי התרבות המקומית אין הפרדה בין הקיום האנושי ללא־אנושי ובין המוות לחיים. הכול חלק מאותו סיפור.
כך מנסה גם שחור-הזקן למשמע את מותו המתקרב: "רוחי תהפוך לאיילה ואשוטט ביער שמסביב לכלא". סיפור הוא זהות, סיפור הוא חיים; "כשאמות ספר לבן שלי מי הייתי", אומר שחור-הזקן לקובי, יד ימינו, ובאקט של פרידה מספר לרומן מאין כינויו ומה שמו האמיתי ("עכשיו תורי לספר לך סיפור"). הדמות היחידה בסרט שאינה אפריקאית – אסיר צרפתי המכונה Silence, חורג משתיקתו הקבועה ומזהיר את רומן: "אם אתה רוצה לחיות, אל תגמור את הסיפור שלך", אזהרה רלוונטית לקיום האנושי כולו.
ברמה החברתית, סיפור חייב להיות מסופר. לא רק המספר נבחר "מלמעלה" אלא גם הסיפור. "מדוע בחרת את הסיפור [הזה]?", שואל שחור הזקן את רומן, וזה עונה: "לא בחרתי, הוא בא אליי".
על פניו רומן מספר סיפור אחד: על חברו זאמה שמכונה "זאמה-קינג", מורד-פושע מוכר ונערץ על האסירים, שרציחתו יום לפני כן (בלינץ' שבוצע בו בידי ההמון) חשפה את שותפו רומן והובילה אותו לכלא. אך למעשה רומן מספר סיפור כפול: הוא בורא לזאמה עבר שנטוע בהיסטוריה עתיקה, בסיפורה של מלכה שיוצאת לקרב על שלטונה ועל חייה (בדומה לא רק לזאמה "קינג" אלא גם לשחור-הזקן ה"דנגורו", הלוא זהו "ליל המלכים").
רומן מספר סיפור אחד אקטואלי, "ממוסמך" בקטעי ארכיון של ההפיכה בחוף השנהב ושופע אלימות גסה וגלויה; וסיפור שני מיתי, מדומיין ומעוצב באמצעות סמלים של כוחות טבע הנלחמים זה בזה – בעלי חיים, רוח, אש – כלומר באלימות מיוצגת ולא־ישירה.
יחסי הגומלין בין שני הסיפורים ובינם לסיפור החיצוני המתרחש בכלא יוצרים את הסיפור "הגדול", על גלגוליה המייאשים של המסורת המקומית שהידרדרה לברוטאליות חסרת תכלית, לאלימות לשם אלימות. ניתן לפרש את כותרת העיתון שמודבק על הקיר במשרד מפקד הכלא – "זאמה – סופו של מיתוס" כמכוונת הן לחיסול המיתוס העכשווי, החלול, של זאמה והן לאחריותו של זאמה לחיסול המיתוס הקדום, "האמיתי". כי זו משמעות שמו: "זה ששואב מכוחם של אחרים".
האסיר "חצי-משוגע" (Demi-fou), שמשמש Master of Ceremony לאורך המופע, נוזף לבסוף ברומן: "זה בכלל לא־הגיוני! איך יכול להיות שזאמה גדל בממלכה עתיקה?" מה שנדמה כמאבק על השליטה בסיפור ובמופע נחשף כמאבק על השליטה בכלא, כאשר בעקבות מותו הבלתי־נמנע של שחור-הזקן מתפתח בין אנשיו של "חצי-משוגע" ואנשיו של אסיר בשם "לאס" הקרב השלישי של הסרט, לאחר הקרב העתיק והקרב של זאמה.
הכנופיות היריבות משתלטות פיזית על זירת הסיפור, ואילו רומן נסוג, חולף ליד כיסאו הריק של שחור-הזקן ונמלט אל מסדרונות הכלא. הקרב מסתיים ביד שנשלחת מהצוהר הצדדי ובה אקדח שיורה ומחסל את הניצים. זוהי ידו של מפקד הכלא שאיבד את השליטה בו כבר מזמן, אך במחי לחיצה על ההדק "גומר את הסיפור".
השמש עולה. רומן ניצל. המצלמה יוצאת מהכלא שחיבר אותנו בו־זמנית אל העבר המיתי ואל ההווה החברתי והפוליטי כמיקרו-קוסמוס של חברה שכלואה בתוך עצמה ושאיבדה את דרכה. אבל המספר נשאר בחיים, ולכן גם לסיפור עוד לא אבדה תקווה.
La Nuit des Rois / Night of the Kings, במאי: פיליפ לאקוט, חוף השנהב/צרפת, 2020
לצפייה בשירותי VOD
