במאמר שפורסם במגזין האלקטרוני העצמאי רציף 22, מסקרת העיתונאית הירדנית פרג' א־סעדי את פסטיבל הקולנוע הפלסטיני שהתקיים בתחילת אוקטובר 2019, והפעם בסימן המלחמה באלימות ובהטרדות המיניות.
מאמרה מציג פן אחר של המאבק באלימות נגד נשים – הפן האומנותי, שמחבר בין האלימות כלפי נשים כתופעה כלל־עולמית לבין אלימות כלפי נשים בחברה הפלסטינית. מאמרים מסוג זה מאפיינים את המגזין, שעוסק רבות בסוגיות של צדק חברתי בחיי היומיום של האזרח הערבי. כמו כן, הכותבת מצביעה במאמר על הקשר בין אלימות כלפי נשים פלסטיניות לבין הכיבוש.
א־סעדי מתארת את יוזמת "לא זה לא" אשר עלתה לראשונה ב־2018 בפסטיבל קרטאג' שבתוניסיה בתמיכת ארגון International Media Support, ונדדה השנה לפלסטין במטרה להעלות את המודעות לאלימות נגד נשים. במסגרת היוזמה, אשר תמשיך מפלסטין לתחנות נוספות, מובאים סיפוריהן של נשים שספגו אלימות בשל נטייה מינית ה"מנוגדת לדרך הטבע". ארגון Filmlab Palestine, המארגן את פסטיבל הקולנוע הפלסטיני השישי, החליט לאמץ יוזמה זו.
א־סעדי מדווחת כי בפסטיבל יתקיימו (במועד פרסום הכתבה – 25.09.2019, האירוע עוד לא התקיים) דיונים בין יוצרי סרטים ופעילי זכויות אדם במטרה לעודד נפגעי אלימות לשבור שתיקה. סוגיות שיידונו בפסטיבל הן לדוגמה האחריות לעיצוב דמותה של האישה הערבייה בקולנוע, כפי שהיא משתקפת למשל בסרטיה של השחקנית המצרית המפורסמת נאדיה אל־גינדי ובסדרה הפופולארית באב אל־חארה; וכן תפקידם של נשים ושל גברים במלחמה נגד אלימות מגדרית. פעילים ביוזמה מדגישים כי לא רק נשים נופלות קורבן לאלימות אלא גם גברים אשר מצופה מהם להסתיר את רגשותיהם ולשתוק לאחר שנפלו קורבן לאלימות מינית או מילולית.
האחראים ליוזמה סיפרו לא־סעדי כי נפגעות האלימות מתקשות לשבור את השתיקה ולדבר, במיוחד בפלסטין הנמצאת תחת הכיבוש הישראלי, בשל התרבות הפטריארכאלית השלטת ובשל היעדר שוויון בין המינים. א־סעדי ראיינה את נציגת פסטיבל הקולנוע ח'ולוד בדוי, וזו הבהירה כי אין קשר בין היוזמה לבין רציחתה של הנערה אסרא גריב, משום שמקרי אלימות כלפי נשים הם דבר שבשגרה. לדבריה, הכיבוש הישראלי הוא "חממה לכל סוגי האלימות", והחברה הפלסטינית צריכה לפעול למיגור התופעה ולא להסתפק בצמצומה.
א־סעדי מציגה במאמרה את ארבעת הסרטים הדוקומנטריים שהוקרנו בפסטיבל הקולנוע. הסרט הראשון, "אלימות באהבה" (2017) בבימויה של כריסטינה רוזנדאל הדנית, מתעד חמש שנים בחייהן של נשים שברחו למעון לנשים מוכות. לאורך הסרט הן מעלות תובנות על למידתן לאהוב ולהבין את עצמן וכן לשבור את דפוסי ההתנהגות של מערכות יחסים אלימות. הסרט השני, "אלפי נערות כמוני" (2018) בבימויה של האפגנית סאהרה מוסווי, מגולל את סיפורה של נערה אפגנית בשם חאטרה שחוותה התעללות מינית מצד אביה עד שלבסוף נכנסה להיריון ממנו. הנערה הגישה תביעה כנגד אביה ובכך סיכנה את עצמה ואת משפחתה. המשפט חשף את התנהלותה של מערכת המשפט באפגניסטן, שמפלילה נערות המבקשות מחסה מפני תוקפיהן.
הסרט השלישי, "שדות של חופש" (2018) בבימויה של הלובית נזיהה עריבי, עקב במשך חמש שנים אחר שלוש נשים שכל רצונן היה לשחק כדורגל. נשים אלו חוו קשיים רבים ונאלצו להתאמן בסתר. לדברי הבמאית, הכדורגל משמש אמצעי מטפורי וטריגר עבור אותן נשים לעיסוק בסוגיות נוספות הנוגעות למעמד האישה. בסרט הרביעי, "תחושה של מעקב" (2018), מספרת הבמאית האלג'יראית ממוצא אמריקאי אסיה בונדאווי, כיצד חשדה לאורך עשור שהשכונה הערבית שבה גדלה ליד שיקגו הייתה תחת מעקב. כשחקרה את הנושא, עוד לפני פיגועי ה־11 בספטמבר, גילתה עשרות אלפי מסמכים של ה־ FBIבנושא לוחמה בטרור שאישרו את חשדה.
א־סעדי התייחסה במאמרה גם למחאת הנשים הפלסטיניות בעקבות אירועי האלימות האחרונים. כידוע, בתקופה האחרונה, שברה התופעה שיאים חדשים והובילה למחאה המונית של אזרחי ישראל הערבים. א־סעדי מציינת את תנועת המחאה של נשים פלסטיניות "יוצאות" (טאלעאת), אשר ב־26 בספטמבר קיימה תשע תהלוכות במחאה על רצח אסרא גריב ועל הירצחן של 28 נשים נוספות מתחילה השנה. התהלוכות התקיימו בבירות, בלבנון ובתשע ערים ערביות בישראל. הנשים בחרו לצלם את קמפיין המחאה בביתה של אחת הפעילות, משום שלדבריהן רוב התקיפות מתבצעות בביתן של הנשים בידי קרובי משפחה.
הפעילה הפלסטינית בלבנון שרה אבו רזאלה, שהתראיינה לכתבה, הביעה את רצונה כי הנשים הפלסטיניות יחצו את הגבול לבירות ויעלו שם את סוגיית האלימות, אשר לטענתה חוצה את גבולות פלסטין. "הנשים והשחרור הולכים יד ביד עם השחרור הלאומי", טענה אבו רזאלה, והרצח של אסרא גריב הזכיר לה כי יש "להילחם, להגן, לסייע ולאהוב את מי שחווה את מה שחוותה אסרא באזור שלנו".
