תיאוריות ה"הגנה" וה"כוח" שבהן נהג חזבאללה להשתמש קרסו, והותירו צורך מיידי בגיוס טיעונים פולמוסיים חדשים. הסביבה האוהדת את חזבאללה מצאה אחד כזה: הטענה שלפיה הלבנונים לא בנו מדינה בשל המבנה העדתי שלה, השחיתות וההסדרים הפוליטיים המבוססים על המכסות העדתיות. כל עוד זה המצב, הם מסבירים, כל פעולה של חזבאללה היא לכל הפחות מוצדקת, ובמקרים מיוחדים אף ראויה לשבח.
יציאה להגנתה של לבנון או סנגור על יכולתה להתאושש מהכשלים המבניים שלה הן תמיד משימות מאתגרות, אולם הן עדיפות על הטיעונים העקומים של תומכי חזבאללה ושל במות הפרסום שלהם.
התועמלנים הטוענים שבלבנון לא התכוננה מדינה מפנים תמיד את חיצי ביקורתם כלפי לבנון לבדה, אך לא כלפי משטרי הצבא והביטחון הקיימים במזרח התיכון. מאחר שהמשטרים הללו מפרשים את מושג המדינה כמפלגה אחת ושלטון דיכוי על החברה והאזרחים, נוכל להסיק מכך שמבקרי המודל הלבנוני מתלוננים בעצם על היעדרו של מיליטריזם ועל חולשה ביטחונית.
למותר לציין שבמשך עשורים רבים הם עצמם תיארו את המשטרים, ובייחוד את משטר אסד בסוריה, את משטרו של סדאם חוסיין בעיראק ואת משטרו של קדאפי בלוב, כ"פטריוטים" וכ"פרוגרסיביים", בזמן שהם מקדישים את כספם ואת נשקם לערעור מודל ה"אין מדינה" הלבנוני.
טענת ה"אין מדינה" היא חלק מההפרזה הרגילה בתיאור המגרעות הלבנוניות, ונועדה להכשיר את ההתערבות החיצונית והאלימה בענייניה של לבנון
ה"ספרות הביקורתית" על לבנון מתפקעת מפיקוח, ענישה, צנזורה, חרם ותביעות דיבה, ומקורות ההשראה האינטלקטואליים שלה נעים בין דיקטטורות צבאיות לבין המשטרים הטוטליטריים שידעה אירופה בעברה. כל אלה מולידים בקרב המבקרים והביקורת הנחות מוצא מהזן הגרוע ביותר.
לא חלפו 15 שנה מיום עצמאותה של לבנון בשנת 1943 עד הניסיון הראשון לרסק את המדינה המתהווה על ידי שימוש באלימות ובנשק שהעניקה הרפובליקה הערבית המאוחדת של מצרים וסוריה בנדיבות ובהפרזה. אף שהפרויקט של הנשיא המנוח פואד שהאב לכינון מדינה ומוסדות בשנות השישים זכה לקונצנזוס רחב, המבקרים הם אלה שהתנגדו לו ברגע שהתעמתו מוסדות המדינה עם ההתנגדות הפלסטינית בתום אותו עשור, והגדירוהו כמהלך בדלני.
הן בנטייתם לנאצריזם בשנות החמישים, הן בהתייצבותם לטובת ההתנגדות הפלסטינית בשנות השישים, היה ברור שהמדינה האידיאלית עבורם היא כוחנית, לאומנית ופאן־ערבית, הנשענת על מיליציות חזקות ועל חברה מפוצלת על בסיס קווים עדתיים. סוגיות כמו ריבונות וגבולות מעולם לא עמדו על סדר יומם, וייחוס המושגים "מולדת" או "לאומיות" ללבנון עצמה היה לצנינים בעיניהם.
הניתוח ה"אובייקטיבי" של המבקרים מופרך משום שהם הניחו שהסתירות הפנימיות במשטר הלבנוני הן אלו שהובילו בעבר ויובילו בעתיד לסכסוכים שישפיעו על מפת המזרח התיכון ועל העולם כולו. טענת ה"אין מדינה" היא חלק מההפרזה הרגילה בתיאור המגרעות הלבנוניות, ונועדה להכשיר את ההתערבות החיצונית והאלימה בענייניה של לבנון או להסיט את תשומת הלב מהמתרחש בה.
לפי זה, פרצה מלחמת האזרחים כתוצאה מקריסת בנק אינטרה ב־1966; חיסולו של רפיק אל־חרירי ב־2005 נבע ממדיניות ה"קפיטליזם החזירי" שהנהיג, וההתערבות האיראנית בלבנון איננה אלא חיזוק העמידה האיתנה של המדינה ושל החברה בלבנון נגד ישראל והציונות ונגד האימפריאליזם הניצב מאחוריהן.
ה"ליברלים" בעיני עצמם שונאים את המודל הלבנוני, משום שהוא אינו כולל מנגנוני ביטחון מהסוג שאליו הם כמהים, אלא מחייב יצירת קשרי ידידות בלי לרשת רגשות של עוינות היסטורית
אולם הכישלון הגדול בניתוח זה טמון במקום אחר. גם אם נקבל את העובדה כי לא בנינו מדינה באף מובן מהותי, האם המעוות יתקון באמצעות עיוות נוסף? האם הדבר מצדיק את הקמתה של מדינה מקבילה המחזיקה בנשק ובצבא חזקים יותר מאלה של לבנון ומסוגלת להכריז מלחמה או לסיימה על פי ראות עיניה? נניח שהעדתיות, בכל מובן שהוא, היא המכשול להקמת המדינה, כיצד היא מסבירה את אתרוגו של חזבאללה ברגש עז כשמדובר במפלגה דתית ועדתית הנתונה למרותם הבלעדית של חכמי דת?
האמת היא שה"פרוגרסיבים", ה"שמאלנים" וה"ליברלים" בעיני עצמם שונאים את המודל הלבנוני עצמו, משום שהוא אינו כולל מנגנוני ביטחון מהסוג שאליו הם כמהים, אלא דורש מאיתנו לתור אחר קשרי ידידות חוצי גבולות גאוגרפיים מבלי לרשת רגשות של עוינות היסטורית.
אולי שנאה זו היא אחת הסיבות המרכזיות ללהטם לסבך את לבנון במלחמת ה"תמיכה" בעזה ו"הסחת הדעת" של ישראל, לחסל את המודל הלבנוני אחת ולתמיד ולהעניק לנו בתמורה את כל שאנו משתוקקים אליו: תהילת ה"חורבן הגדול" ואינספור חללים וקורבנות.
חאזם סאריה הוא אינטלקטואל לבנוני בעל שם. המאמר המלא התפרסם ב־25 באוקטובר בטורו הקבוע ביומון א־שרק אל־אווסט היוצא לאור בלונדון. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיפת אזורית ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: מיקי לוזון