מהו טרור?
טרור הוא קודם כול טקטיקה אלימה שמטרתה לטלטל מעגלים רחבים בקרב הציבור המותקף, הרחק מעבר לקורבנותיה המיידיים, כאשר תקשורת ההמונים – והרשתות החברתיות בפרט – הן החמצן שמפיח חיים בבערה. בה בעת, האפקט הדרמטי של הטרור גורם לצד המותקף לבצע רדוקציה של מבצעי האלימות, ולהגדיר אותם בראש ובראשונה על בסיס טקטיקה זו. מכאן נגזרות הגדרות רווחות כמו "ארגון טרור", "קבוצת טרור" "פעילי טרור" ו"תשתית טרור".
ההשלכה המיידית של כשל לוגי זה – של הגדרת השחקן התוקף אך ורק לפי הטקטיקה שבה הוא משתמש – היא התגובה שהשחקן המותקף נוקט נגדו. כך למשל, בעקבות מתקפת הטרור של ארגון אל־קאעדה על ארה"ב ב־9/11, הכריז ממשל ג'ורג' בוש הבן על "המלחמה נגד הטרור". אך הייתה זו הכרזת מלחמה אמורפית שכן היא לא כוונה כנגד ישות או שחקן מסוימים אלא נגד טקטיקה מסוימת. עקב כך, היכולת לקבוע הצלחה או כישלון ב"מלחמה" זו הצטמצמה, ואילו מסגרת הזמן של המלחמה התרחבה ללא קץ.
נוסף על כך, חלק מן הצעדים שנקטה ארה"ב במסגרת "המלחמה נגד הטרור" הביאו דווקא לתוצאה הפוכה. כך למשל, בעקבות פלישת ארה"ב לעיראק ב־2003, שאותה הצדיק הממשל האמריקני כחלק מן "המלחמה בטרור", החיסול הטוטלי של מוסדות המדינה העיראקית – לא רק של מפלגת הבעת' השלטת אלא גם של הצבא העיראקי, שבשיאו מנה כמיליון חיילים – גרם לכך שארה"ב נאלצה להתמודד עם תוהו ובוהו במדינה. לאחר מכן, עמדה ארה"ב בפני התקוממות של הקהילה הסונית, שבה מילאו תפקיד מרכזי יוצאי הצבא העיראקי, שחברו לאנשיו של הפעיל הרדיקלי אבו מוסעב א־זרקאווי, אך גם מול איראן השכנה ומול המיליציות השיעיות בעיראק שנטלו לעצמם תפקידים רבים שמילאו בעבר מוסדות המדינה, כאשר חלק ממיליציות אלה, כמו צבא המהדי של מוקתדא א־צדר, לחמו אף הן נגד ארה"ב.
מהו חמאס?
המצב של ישראל בעקבות המתקפה של חמאס ב־7 באוקטובר 2023 מורכב לא פחות מזה של ארה"ב אחרי 9/11. לכן, וכפי שציין נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בביקורו האחרון בארץ, חלק מן הלקחים שלמדה ארה"ב אחרי שיצאה ל"מלחמה נגד טרור" עשויים להיות רלוונטיים עבור ישראל.
השאלה הראשונה שעל מנהיגי ישראל לשאול את עצמם היא מהו חמאס. חוקרים של האסלאם והמזרח התיכון מדגישים ברובם את האופי האידאולוגי-רעיוני של חמאס כתנועה אסלאמית רדיקלית, וחוקרים נוספים מתחום המחשבה הפוליטית מבקשים למצוא בכתביו את הגורמים לפעולותיו. כחוקרי מדע המדינה בכלל, ואלימות פוליטית בפרט, אנו מציעים דרך שונה להתבונן בחמאס דרך תיוגו כשחקן לא־מדינתי אלים שטרור היא אחת מן הטקטיקות שלו. אותם דברים אמורים גם לגבי חזבאללה בלבנון, אף שיש הבדלים חשובים בין שני השחקנים האלה, שלא כאן המקום לפרטם.
במונחים של מדע המדינה, שחקן הוא גורם שיכול לנקוט פעולות פוליטיות, צבאיות, כלכליות וחברתיות המשרתות את מטרותיו. במונח לא־מדינתי הכוונה היא ששחקן זה אינו עונה על ההגדרה הבסיסית של מדינה (בעלות על המונופול לשימוש לגיטימי בכוח בשטח מוגדר). ולבסוף, שחקן אלים מפעיל אלימות – כולל, אבל לא רק, טרור – ככלי חשוב להשגת מטרותיו.
חשוב להדגיש בהקשר זה כי חמאס, כמו עמיתו הוותיק יותר מצפון חזבאללה, אינו עוסק רק בטרור, אלא מפעיל אלימות בצורות שונות, כולל תקיפת כוחות צבא, ירי רקטות וטילים ודיכוי מתנגדיו ברצועת עזה ובגדה המערבית. לצד זאת, חמאס מפעיל מוסדות ושירותים כלכליים, חברתיים, חינוכיים ותרבותיים במיוחד ברצועת עזה, שם הוא שולט מאז 2007. לכן, טעות היא לרדד את חמאס לכדי "ארגון טרור", כפי שישראל עושה, וכפי שהיא טעתה כאשר הגדירה את חזבאללה בלבנון כ"ארגון טרור" כאשר זה נאבק נגדה בדרום לבנון בשנות התשעים (והיו בישראל מי שהצביעו על כשל בסיסי זה).
ארגונים לא־מדינתיים אלימים בזירה הבין־לאומית
בין מדינות ריבוניות לבין שחקנים לא־מדינתיים בכלל, וכאלה שמשתמשים באלימות בפרט, יש הבדלים מהותיים, במיוחד מבחינת מעמדם בזירה הבין־לאומית. כשחקן לא־מדינתי אלים, חמאס אינו נהנה מזכויות בזירה הבין־לאומית, שמהן מדינות ריבוניות כמו ישראל נהנות, והוא אינו יכול להישען על הקהילה הבין־לאומית שתגן עליו, כמו ישראל שמדינות לא מעטות, ובראשן ארה"ב, נחלצו לעזרתה אחרי המתקפה ב־7 באוקטובר. נוסף על כך, לשחקנים לא־מדינתיים אלימים אין ערובות, חוקים ונורמות בין־לאומיים המגינים עליהם בזירה הבין־לאומית כפי שיש למדינות, ובמיוחד מאז סוף מלחמת העולם השנייה. כך למשל, בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה ב־2022, ולפני כן בעקבות כיבוש כווית על ידי עיראק ב־1990, נחלצו מדינות רבות בעולם – ובראשן ארה"ב – להגן על המדינות המותקפות, שריבונותן נרמסה, ומהלכים אלו זכו לתמיכה בין־לאומית רחבה. לעומת זאת, המקרים שבהם מדינות ריבוניות נחלצו לעזרתם של שחקנים לא־מדינתיים אלימים הם חריגים.
כדי לנסות ולזכות בתמיכה בין־לאומית, שחקנים לא־מדינתיים אלימים רוקמים קשרים עם מדינות ועם שחקנים לא־מדינתיים אלימים אחרים. אך בניגוד לבריתות או ל"צירים" בין מדינות ריבוניות, שגם הם לא תמיד מחייבים את חבריהם, היחסים בין שחקנים לא־מדינתיים אלימים לבין מדינות ושחקנים לא־מדינתיים אחרים, קרובים ככל שיהיו מבחינה אידאולוגית, אינם מבטיחים ש"ביום פקודה" מדינות ושחקנים לא־מדינתיים אלו יחושו לעזרתם.
דוגמה בולטת לכך היא מלחמת לבנון ב־1982. ישראל, ואחר כך סוריה, גירשו את אנשי אש"ף מביירות ומטריפולי בהתאמה, ובני־בריתו הלבנונים של יאסר ערפאת לא נחלצו לעזרתו, אלא עודדו אותו לעזוב את לבנון. כך היה גם בזמן אירועי "ספטמבר השחור" בירדן למעלה מעשור קודם לכן, כאשר המעורבות המוגבלת של סוריה לטובת הארגונים הפלסטיניים שלחמו נגד צבאו של המלך חוסיין נתקלה בהתנגדות מבית ובתגובות קשות מצד ארה״ב וישראל.
גם במלחמת לבנון השנייה ב־2006 לא סוריה ולא איראן (וגם לא חמאס) נחלצו לעזרת חזבאללה, לאחר שמנהיגיו החליטו, כנראה על דעת עצמם, לצאת למתקפה נגד ישראל. התוצאה הייתה שישראל הכתה קשות את חזבאללה ואת לבנון. המסקנה מכך היא ששחקנים לא־מדינתיים אינם יכולים להניח שיקבלו עזרה חיצונית מצד מדינות ושחקנים לא־מדינתיים אחרים גם כאשר הם נמצאים תחת מתקפה.
זיהוי של שינוי ושל המשכיות
אחת הסיבות לכך שהמונח "שחקנים לא־מדינתיים אלימים" מועיל יותר להבנת ארגונים כמו חמאס מאשר "ארגוני טרור" היא שהוא מאפשר לנו לזהות שינוי והמשכיות בהתנהגותם של שחקנים אלו, וזאת לעומת המונח "ארגון טרור" שהוא דיכוטומי משום שברגע שהארגון מפסיק להפעיל טרור הוא אינו עומד יותר בתנאי ההגדרה.
כך למשל, תנועת פתח (וגם אש"ף) הפכו מארגונים המפעילים אלימות נגד ישראל לישות סמי־ריבונית – אם כי לא מדינה של ממש – בגדה המערבית וברצועת עזה עד ההשתלטות של חמאס עליה ב־2007. דוגמה נוספת היא החזית העממית לשחרור פלסטין: לאחר שאיבד את התמיכה הציבורית הפלסטינית במהלך אינתיפאדת אל־אקצא, ארגון זה, שהיה חלוץ בטרור הבין־לאומי בשנות השישים של המאה ה־20, הפך לגורם משמעותי בתנועת BDS.
ומה לגבי חמאס? חמאס החלה כתנועה דתית שעסקה בעיקר ברווחה ובחינוך, אך בהדרגה פיתחה את יכולותיה הצבאיות, ועניין זה תפס תאוצה לאחר השתלטותה על רצועת עזה. בה בעת, המשיך הארגון לספק שירותי רווחה והפך דה פקטו לשליט הרצועה, דבר שחייב אותו לבנות מוסדות בה.
אלימות גרפית מסלימה
בניגוד לפתח ואש"ף, חמאס לא זנח את המאבק המזוין בישראל, ובעשורים האחרונים שכלל את יכולותיו הצבאיות בסיוע של שחקנים דומים לו כמו חזבאללה ובהמשך גם מדינות כמו איראן. ידוע למשל כי כ־400 אנשי חמאס שישראל גירשה ללבנון ב־1992 קיבלו מחזבאללה הכשרה לבצע פיגועי התאבדות, והתמיכה האיראנית בחמאס, הכוללת אספקת נשק ואימונים של פעילים, אף היא ידועה.
אך כמו מדינות, שחקנים לא־מדינתיים אלימים כמו חמאס יכולים ללמוד לא רק מידידים אלא גם משחקנים עוינים להם, ובמיוחד כאשר השיטות שבהן הם משתמשים נתפסות כיעילות. כך למשל, במתקפה ב־7 באוקטובר, לפחות חלק מאנשי חמאס השתמשו באלימות מחרידה מבית היוצר של דאעש, ארגון שהתמחה באלימות גרפית במיוחד בשטח שבו שלט עוד לפני שיזם פעילות טרור מחוצה לו, ואף פיתח מנגנון הפצה משוכלל של תכנים אלה שהציבו רף חדש מבחינת הגרפיות של האלימות של הטרור בן־זמננו. ניתן אפוא לומר כי להצלחה יש לא רק אבות רבים אלא גם חקיינים רבים.
אך שחקנים לא־מדינתיים אלימים יכולים ללמוד גם מאויביהם. חלק מאנשי פתח שהיו כלואים בישראל קראו את הספר "המרד" מאת מנחם בגין, מנהיג אצ"ל, ויש להניח כי גם אנשי חמאס, שהתכוננו היטב לקרב ב־7 באוקטובר, למדו את היריב, על חוזקותיו ועל חולשותיו.
לכן הטענה כי הפעולה הצבאית שביצע חמאס שאבה השראה מחזבאללה, שאף הוא התכונן, כמדווח, לתרחיש דומה בגבול הצפון, היא רק חלק מהסיפור, וניתן להניח שחמאס למד גם מצה"ל, שבמשך שנים רבות העלה על נס את ההתקפה, המכה המקדימה ו"העברת המערכה לשטח האויב". אך בניגוד לצה"ל שמפעיל מערכת מודיעין מרובת זרועות ויכולות, חמאס השתמש בתצפיתנים, בפועלים ובמפגינים עזתים; רחפני צילום והתקפה החליפו את חיל האוויר, וחוליות של חמושים, כולל אנשי הנוח'בה, לוחמים שעברו הכשרה סמי־צבאית מקיפה עם מקלעים ועם טילים נגד טנקים רכובים על טנדרים, החליפו את חיל השריון ואת הקומנדו.
מדוע עכשיו?
ההבנה כי חמאס הוא שחקן לא־מדינתי אלים יכולה לסייע לנו לנסות לשער מדוע מנהיגיו החליטו לפעול דווקא ב־7 באוקטובר ובעוצמה כה רבה.
בהתבסס על תיאוריות מרכזיות במדע המדינה, ניתן להניח כי מבצע כמו זה של חמאס, הכולל לא רק פלישה צבאית לעומק שטח ישראל אלא גם ירי לא רק לטווח הקצר כדי לרתק את כוחות הביטחון הישראליים אלא גם לטווח הארוך (כולל לעבר ירושלים), הוא מהלך אסטרטגי שיש לו תכלית מדינית.
אחת האפשרויות היא שחמאס ניסה – ונכון לכתיבת שורות אלה גם הצליח – לסכל, או לפחות להשהות, את היוזמה האמריקנית-סעודית-ישראלית שביקשה לכונן "ציר" פוליטי-אסטרטגי חדש במזרח התיכון
אחת האפשרויות היא שחמאס ניסה – ונכון לכתיבת שורות אלה גם הצליח – לסכל, או לפחות להשהות, את היוזמה האמריקנית-סעודית-ישראלית שביקשה לכונן "ציר" פוליטי-אסטרטגי חדש במזרח התיכון, ואשר בו לפלסטינים – ולחמאס – לא נשמר מקום. אכן ברור כי הפלסטינים היו עלולים לשלם את המחיר הכבד ביותר עקב כינונו של "ציר" כזה: החלשת התמיכה של סעודיה בפלסטינים (נזכיר בהקשר זה כי סעודיה תומכת באופן עקבי ב"יוזמת השלום הערבית" מ־2002) ומתן גושפנקה בין־ערבית להמשך הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ובירושלים, כולל המצור על רצועת עזה, בכפוף כמובן להסכמה מצרית.
מבחינה זו, נאומו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם ב־22 בספטמבר כלל איום כפול – ואולי אף קיומי – על חמאס. ראשית, נתניהו הציג מפה של הציר האזורי המתרקם, שנכלל בה כל השטח בין נהר הירדן והים התיכון (כולל רצועת עזה) תחת הכותרת "ישראל" בלי אזכור כלשהו של גבולות 67' או של הפלסטינים. כמו כן, נתניהו הדגיש כי אסור שלפלסטינים (כולל חמאס) תהיה "זכות וטו" על תהליך השלום ועל הנורמליזציה עם מדינות ערב.
האם הפעולה שביצע חמאס ב־7 באוקטובר נועדה להוכיח כי הפלסטינים – בראשות חמאס – הם שחקן שאי־אפשר להתעלם ממנו? האם בדרך זו ביקש חמאס למצֵב את עצמו כשחקן העיקרי בזירה הפלסטינית תוך דחיקה לשוליים של הרשות ושל אש"ף?
יש דמיון רב בין האופן שבו פעל חמאס ב־2023 לבין הפיגועים הקשים שביצע נגד ישראל בשנות התשעים בזמן תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים ("תהליך אוסלו"), שאף אותו תפס כאיום אסטרטגי. היגיון דומה עמד ביסוד פיגועי החדירה והמיקוח שביצעו פתח וארגונים פלסטיניים אחרים בשנות השבעים והשמונים בעיקר דרך גבול ישראל-לבנון, שמטרתם הייתה להוכיח לישראל כי היא לא תוכל להתעלם מהם.
מן העבר השני, ניתן להזכיר את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה ב־1994 ואת רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב־1995. זאת משום שגם לקיצונים מקרב אנשי הימין בישראל היה ברור שהסכמי אוסלו יש בהם משום איום קיומי על מפעל חייהם, על הקהילות שלהם ועל השקפת העולם המשיחית שלהם.
המשותף לכל הפעולות האלה הוא שהשחקנים הלא־מדינתיים האלימים חשו שהמצב הקיים הוא לא רק בלתי־נסבל עבורם אלא גם נוטה לרעתם, וכי אם הם לא יפעלו מייד ובאופן דרמטי שלא יותיר ספק לגבי היכולות הפוליטיות והצבאיות שלהם, אזי יהיה מאוחר מדי עבורם.
מבחינה זו, כדאי גם להשוות – עם ההבדלים המתבקשים בין מדינות לבין שחקנים לא־מדינתיים אלימים – בין המתקפה של חמאס ב־2023 לבין המתקפה שאליה יצאו מצרים וסוריה ב־6 באוקטובר 1973, שגם היא ביקשה להוכיח לישראל שלא ניתן להתעלם מן האינטרסים של מצרים ושל סוריה, ושהמצב הקיים שבו ישראל שולטת בסיני ובגולן אינו בַּר־קַיָּמָה. בשני המקרים המסר היה: "אנחנו שחקן; אי־אפשר להתעלם מאיתנו, ויש לנו יכולת וטו". עבור חמאס, הטרור היה הטקטיקה שנבחרה להעברת מסר זה.
אז מה עושים מול חמאס?
אם חמאס הוא ארגון לא־מדינתי אלים ולא רק "ארגון טרור", אזי "חיסול חמאס", כפי שדורשים מנהיגי ישראל, מחייב לא רק את מיגור היכולות הצבאיות שלו אלא גם עקירה מהשורש של רעיונות ואידאולוגיות פונדמנטליסטיות ומיטוט של כל המוסדות הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים הסרים למרותו.
השאלה העומדת בפני ישראל כעת, בהמשך לניסיון האמריקני הכושל בעיראק, היא האם כדאי לה לרסק את כל המוסדות שחמאס מפעיל ברצועת עזה, דבר העלול לגרום לתוהו ובוהו שם ולעליית שחקנים לא־מדינתיים אלימים קיצוניים אף יותר מחמאס, או שכדאי לה להתמקד בחיסול היכולת הצבאית של חמאס על היבטיה השונים – כולל הכוחות הצבאיים למחצה שלו והטילים והרקטות שברשותו – וזאת כדי להבטיח את שלום אזרחיה.
לנו נראה כי רק המטרה השנייה ניתנת להשגה, אם בכלל, וכי גם אליה יש לחתור באופן מדוד והדרגתי, כולל על ידי פירוז מוחלט של רצועת עזה (וגם של הגדה המערבית), רצוי בפיקוח של כוח בין־לאומי (כפי שקיים בסיני ולא כמו יוניפי"ל בדרום לבנון) ובשותפות עם כוחות מקומיים – כלומר פלסטיניים – שאינם רואים בטרור טקטיקה לגיטימית, ואשר נהנים מתמיכה בין־לאומית רחבה.
בד בבד, חשוב שישראל תשלול מחמאס את ההישג שלו על ידי כך שתמשיך לחתור לעבר שלום עם סעודיה ועם מדינות נוספות באזור, אך שלא תתעלם מהבעיה הפלסטינית, העלולה להיות מקור לסכסוך ולאלימות גם בעתיד. בכל מקרה, נראה כי כינון שלטון יציב ברצועת עזה ובגדה המערבית, כמו גם במדינות כמו לבנון וסוריה, גם ללא שלום פורמלי עם ישראל, עדיף על שכנים לא־מדינתיים אלימים שאין להם אינטרס בשימור היציבות לאורך זמן, ובמיוחד כאשר הם חשים שקיומם מונח על הכף.
פרופ' אורן ברק מלמד באוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' עמי פדהצור מלמד באוניברסיטת חיפה. שניהם חוקרים במדע המדינה העוסקים בסכסוך ובאלימות, כולל באלימות פוליטית ובטרור.
