למה סוריה כן וישראל לא? הנורמליזציה של משטר אסד

המשבר בסוריה נמשך כבר יותר משתים עשרה שנה ועדיין לא מסתמנת הכרעה ברורה במאבק המר המתחולל שם. סוריה הפכה לזירה של מאבקים לא רק בין המשטר הקיים לכוחות אופוזיציה מקומיים, אלא המצב בה הידרדר עד כדי מלחמה מיני-עולמית. כוחות רבים, אזוריים ובין־לאומיים בוחשים בקדירה הסורית. כל אחד לשם מטרותיו שלו. בינתיים, העם הסורי נכתש והוכה קשות. אחרון האסונות שפקדו אותו היה רעידת האדמה שהכתה בצפון מערב סוריה ושגבתה קורבנות רבים והותירה הרס עצום. כמה מדינות ערב נחלצו להגיש סיוע הומניטרי לסוריה בעקבות רעידת האדמה, וקיימו בשל כך מגעים עם המשטר. 

חלק ממגעים אלה היו המשך לתהליך שהחל לפני כשנתיים במטרה לחדש את הקשר עם המשטר הסורי ולנרמל את היחסים איתו לאחר נתק דיפלומטי שנמשך כעשר שנים ושבמהלכו הורחקה סוריה מהליגה הערבית. צעד זה סימן מגמה חדשה, כנראה לאור ההבנה שלא ניתן להפיל או להחליף את משטר אסד בכוח. איחוד האמירויות הייתה חלוצה בתחום זה. שר החוץ של האמירויות הגיע לסוריה בראש משלחת גדולה ונפגש עם הנשיא אסד לאחר שהיא פתחה מחדש את השגרירות שלה בדמשק. במקביל לכך, החלו גם גישושים לחידוש היחסים עם סעודיה. אך האיתות הבולט מכולם הגיע מכיוון ארדואן שהביע נכונות להיפגש עם אסד על אף שהאחרון לא גילה התלהבות עד כה לעריכת מפגש כזה. קטר היא המדינה הערבית היחידה שעדיין לא שינתה כיוון ומלכתחילה הייתה ראש החנית במחנה העוין למשטר הסורי.
המשבר הסורי והנורמליזציה של משטר אסד מעסיקים את העיתונות הערבית ביתר שאת, וכותבים שונים מעניקים לכך פרשנויות שונות, אולם נראה שרובם אינם אופטימיים בנוגע למתרחש. העיתונאי הלבנוני חאזם אל־אמין ניסה במאמרו שפרסם באתר דרג' למצוא חוט מקשר בין מאמצי איחוד האמירויות הערביות להחזיר את סוריה לחיק הערבי לבין הידוק היחסים עם ישראל במסגרת הסכמי אברהם. להבנתו איחוד האמירויות אינה רואה ניגוד בקשרים עם שני משטרים אלה. אף שמדינות ההתנגדות גינו את הנורמליזציה בין האמירויות לישראל, הן ממלאות את פיהן מים כאשר האמירויות מחממת את היחסים עם סוריה. 

אל־אמין למעשה משווה בין הלגיטימציה של שני משטרים אלה – המשטר הישראלי ומשטרו של אל־אסד – השוואה מפוקפקת למדי. הוא רואה קווי דמיון בין פעולותיה של ממשלת נתניהו נגד הפלסטינים לבין צעדים שנקט המשטר בסוריה נגד האזרחים שם, ובהם טרנספר של תושבים בסוריה על בסיס עדתי. באופן דומה, ממשלת ישראל מתכננת להרחיב את ההתנחלויות ולחוקק חוקים שמטרתם להגביל את הסמכויות של בית המשפט העליון ולהקל את ביצוע המדיניות של יד קלה על ההדק מול הפלסטינים.

על כן הכותב מצביע על הצביעות של אותן מדינות שהאשימו את האמירויות בבגידה כאשר החלה בתהליך הנורמליזציה עם ישראל. אותן מדינות שתקו והעלימו עין כאשר האמירויות הובילה מהלך לסיום הנתק עם המשטר הסורי. משולש היחסים אבו דאבי – תל אביב – דמשק הוא פרדוקסלי לטענת אל־אמין: בעת שמטוסי חיל האוויר הישראלי תקפו בדמשק, נציג האמירויות במועצת הביטחון משך את הצעת ההחלטה לגנות את הרחבת ההתנחלויות כדי שלא להרגיז את ישראל.

הכותב סבור כי החגיגות על החזרת סוריה לחיק העולם הערבי מבטאות את השפל המוסרי שהגיעו אליו מדינות ערב כאשר הן מעלימות עין מהתפקיד של האמירויות בבניית גשר דיפלומטי בין תל אביב לדמשק. גשר זה נועד לא רק להשלמה עם הפצצות ישראל בדמשק אלא גם כדי לנצל את רעידת האדמה לצורך מתן לגיטימציה למשטר שרוקד על הדם של הסורים ומנצל את הסבל של קורבנות רעידת האדמה שהכתה בצפון מערב סוריה.

ברמה המעשית הכותב מביע ספקות לגבי היכולת של הנורמליזציה של שלטונו של אסד להרחיק את סוריה מאיראן. הוא טוען כי גם בשיא הנוכחות הסורית במרחב הערבי לפני פרוץ המשבר בסוריה, האחרונה לא התרחקה כהוא זה מהחיק האיראני. על אחת כמה וכמה עכשיו כאשר האיראנים מעורבים עד צוואר בעניינים בסוריה.

גם העיתונאי וואיל עסאם מסכים עם מסקנה זו ומזכיר כי הניסיון לצמצם השפעה איראנית במדינות ערביות נכשל גם בהקשר העיראקי. מאז שנת 2003 ניסו מדינות מערביות להרחיק את עיראק ממעגל ההשפעה האיראנית ולהחזירה לחיק הערבי; הן הימרו על דמויות כגון איאד עלאווי ואחר כך על מוקתדא א־סדר ועל מפלגות שיעיות אחרות כדרך להרחיק את האיראנים מעיראק, אך כל זה לא הניב את התוצאות המיוחלות.

הכותב סבור כי כישלון גישה זו מקורו בהנחה המוטעית של מדינות המערב ושל ארה״ב כי ארצות ערב מתבוננות על המצב דרך המשקפת והאינטרסים של המערב. הכותב אינו נוקב בשמות של מדינות אלה, אולם לא קשה להסיק מדבריו כי הוא מתכוון לסעודיה ולאיחוד האמירויות, במיוחד מכיוון שהוא כותב בעיתון פרו קטרי. עם זאת הכותב אינו מעלה את השאלה הנגזרת מכך: האם מדינות אלה אכן מסוגלות לנהל מדיניות עצמאית במנותק מבנות־בריתן המערביות?
האמת היא שמדינות אלה יחד עם קטר, וגם טורקיה כמובן, שפכו מאות מיליארדי דולרים על האופוזיציה בסוריה. קטר הייתה החלוצה של מדיניות זו. הן קיוו שהמשטר בסוריה לא יחזיק מעמד לזמן רב. הכול נעשה תחת המסווה של הדחת משטר דיקטטורי וכינון משטר חדש שיכבד זכויות אדם ויתנהל על פי עקרונות של דמוקרטיה מודרנית. אין דבר אבסורדי מכך שמדינות הרחוקות כמרחק מזרח ממערב מכינון משטר דמוקרטי יתרמו לביסוס משטר כזה.
תחילתו של המשבר בסוריה הייתה כרוכה בדרישות לגיטימיות של המוני העם שיצאו לרחובות והשמיעו זעקה למען חופש, מאבק בשחיתות ודרישות צודקות נוספות. במקום שהמשטר יתאמץ להכיל את המחאות בדרכי שלום ובגילוי הבנה לדרישות הציבור, הוא נקט אמצעי דיכוי כוחניים. במקביל לכך, טורקיה ומדינות ערב אלה לא חסכו מאמצים כדי לתמוך בתנועת המחאה, שחיש מהר הפכה למרד מזוין ויצרה מלחמת אזרחים שגבתה עד כה מאות אלפי הרוגים ועקורים והובילה להגירה של מיליוני תושבים ולהרס בל ישוער.

הניגודים הפנימיים הם רק חלק ממעגל רחב יותר של אינטרסים של מדינות מהאזור ושל כוחות בין־לאומיים אשר המאבקים ביניהם על קניית אחיזה בסוריה ועל הרחבת השפעתן במדינה הוסיפו שמן למדורה והפכו את סוריה למדינה מפורקת

הנסיבות בסוריה אינן דומות לנסיבות בשאר מדינות ערב שהתחוללו בהן מהומות ותנועת מחאה במסגרת האביב הערבי. החשיבות הגאו-פוליטית של סוריה הפכה אותה לזירת התכתשות בין כוחות אזוריים ובין־לאומיים, שבה מצד אחד עמדו מדינות ערב מסוימות בעידוד המערב לצד טורקיה במחנה אחד שכלל גם את ישראל, אם כי בעקיפין; ומהצד השני ניצב המשטר שזכה לתמיכתן של איראן ושל רוסיה נוסף על חיזבאללה.
יש להודות כי בניגוד לתעמולה ולמרות הביקורת החריפה שניתן למתוח על המשטר בסוריה בשל העדר דמוקרטיה וגילויי שחיתות, הוא נהנה מתמיכה לא־מבוטלת של ציבור רחב חוצה עדות, שכן האוכלוסייה שם היא פסיפס אנושי מגוון בעל היסטוריה בת אלפי שנים. לא ניתן לפשט את המצב בסוריה ולהגדירו כמיעוט עלאווי השולט על רוב מוסלמי סוני מקופח. הניגודים הפנימיים הם רק חלק ממעגל רחב יותר של אינטרסים של מדינות מהאזור ושל כוחות בין־לאומיים אשר המאבקים ביניהם על קניית אחיזה בסוריה ועל הרחבת השפעתן במדינה הוסיפו שמן למדורה והפכו את סוריה למדינה מפורקת. הנוכחות הרוסית, האמריקאית והטורקית על אדמת סוריה נוסף על הכורדים ועל המורדים שמחזיקים באזורים נרחבים במדינה, מביאים את הכותב ראתב שעבו לתהות במאמרו שפורסם באל־ערבי אל־ג׳דיד אם יש סיכוי להצלחת תהליך הנורמליזציה מול המשטר בדמשק.

הוא מעריך כי תהליך זה נידון לכישלון מכמה טעמים, העיקרי שבהם הוא שהמשטר בסוריה אינו מייצג את העם הסורי כולו כי סוריה הפכה למדינה מפורקת ומבותרת שהשליטה באזורים בה מתחלקת בין כוחות שונים: המשטר הנתמך על ידי הרוסים והאיראנים, טורקיה ובני־בריתה המורדים, ארה״ב, הכורדים באזור האוטונומיה ופלגים המזוהים עם ג׳בהת א־נוסרה המקורבים לדאעש.
במצב זה לפי הכותב נוצרה יותר מסוריה אחת, ולכן להבנתו כל ניסיון להתייחס למשטר כגורם יחיד המייצג את הסורים נידון לכישלון. המשטר הקיים בדמשק הוא רק מרכיב אחד מבין רבים, ומכאן ניתן לפרש את הפתיחות של כמה מדינות ערב כלפי המשטר הסורי כניסיון למצוא פשרה ולאחות את הקרעים בנוסח ״סולחה ערבית״ שתשמור לכל הפחות על זכויות האדם של כל הגורמים המעורבים.
בסיום מאמרו שעבו מציין כי איחוד סוריה מחדש ייתקל בשני מכשולים עיקריים. הראשון הוא אי־נכונותו של המשטר להכיר במצב החדש שנוצר והתעקשותו להחזיר את הדברים לקדמותם; והמכשול השני הוא חוסר יכולתו של המשטר להוציא את איראן ואת חיזבאללה מהמדינה, להחזיר את העקורים לבתיהם ולהחזיר להם את רכושם הנגזל. על כן הוא מביע ספק לגבי סיכויי הצלחתו של תהליך הנורמליזציה ולגבי שיקומו מחדש של המשטר הסורי.

על אף ששלושת העיתונאים מצביעים על הקשר האיראני כגורם שכביכול מניע את מדינות ערב לנרמול היחסים עם המשטר בסוריה, הם אינם מציינים את הכישלון החרוץ של מדינות אלה לעמוד מול ההשפעה האיראנית במרחב הערבי באופן רחב. המדיניות הלקויה שלהן היא זו שפתחה את השערים למעורבות האיראנית ולהתחזקות אחיזתה של איראן באזור. הדבר החל במלחמה שפתח סדאם חוסיין נגד איראן והסתיים במלחמה בתימן. לכן אין מקום להזיל דמעה מול מה שהביאו מדינות ערב אלה במו ידיהן.

כך או אחרת, עכשיו כשהמשבר בסוריה עלה על מסלול לקראת פתרון ולאחר החתימה על ההסכם בין סעודיה לאיראן לנרמול היחסים ביניהן בתיווך סיני, ישנה סיבה לאופטימיות. משקיפים רבים מעריכים כי הסכם זה, בתנאי שלשני הצדדים יש כוונות טובות, ישפיע באופן חיובי ויקרין על זירות כמו סוריה, לבנון ותימן.