ראש השנה האמזיע'י – "עיד ינאיר" – מצוין ב־13 בינואר ונחגג על ידי מיליונים במרוקו וברחבי צפון אפריקה.
באלג'יריה הוא חג לאומי מאז 2017, אך דווקא במרוקו, הידועה כמדינה מתונה ומכילה יותר, הוא עדיין אינו מוכר. יש הטוענים שחג זה אינו אלא המצאה צרפתית ואין לו ערך היסטורי אותנטי, ולכן יש לדחות את הדרישה להכיר בו הכרה רשמית, למרות הפופולריות הרבה שלו. אחרים, לעומתם, טוענים שהחג היסטורי ושמקורו בניצחון האמזיע'ים על המצרים בשנת 950 לפסה"נ. עבור רוב האמזיע'ים מסמל החג את תחילת השנה החקלאית, והוא נחגג בעיקר בפסטיבלים ובאירועי תרבות. אומנם החג עצמו אינו פוליטי, אך הוא מהווה הזדמנות להעלות קובלנות פוליטיות והיסטוריות למיניהן הקשורות למאבק האמזיע'ים לשוויון ולהכרה במורשתם ההיסטורית והתרבותית.
בישראל ובעולם יש נטייה לראות במרוקו סמל למתינות ולרב־תרבותיות. ואכן, בוודאי ברמה הרשמית־הצהרתית, אימצה מרוקו זהות לאומית רב־גונית ומכילה. אם משווים, למשל, את החוקה של 2011 – שבה מצוינת תרומתם של האמזיע'ים, של היהודים ושל אחרים למורשתה של מרוקו – לחוק הלאום הישראלי של 2018, נראה שישראל ומרוקו נעות בכיוונים הפוכים. השפה הערבית בישראל איבדה את מעמדה הרשמי ונעשים מאמצים (אם כי לא תמיד מוצלחים) להדירה מהמרחב הציבורי. מעמד השפה האמזיע'ית במרוקו, לעומת זאת, שודרג למעמד של שפה רשמית, וכיום היא נלמדת בבתי ספר ומופיעה בשילוט ברחבי הממלכה.
היחס ליהודים במרוקו מעיד על גישתה החיובית לרב־תרבותיות. בתי קברות יהודיים ובתי כנסת רבים שומרו בידי מוסלמים, ואף שופצו בחסות המלך בשנים האחרונות. מוזיאונים ו"בתי זיכרון" יהודים נחנכו ביוזמת מנהיגי הקהילה היהודית ובנוכחות המלך. בעת האחרונה ממש החליטה מרוקו ללמד היסטוריה יהודית כחלק מתוכנית הלימוד. ישנן גם יוזמות רבות בתחום התרבות ופיתוח בר־קיימא המגשרות בין קהילות שונות. מרוקו מזכירה לנו שיש תקדימים היסטוריים רבים ליחסים טובים בין מוסלמים ליהודים, ושיהדות וערביות (או יהדות ואמזיע'יות) יכולות להתקיים בכפיפה אחת, הן אצל אותו אדם, הן באותה המדינה.
למרות הרב־קיום הראוי להערכה, מתחת לפני השטח נגלות המורכבויות ביחסי יהודים–מוסלמים וערבים–אמזיע'ים. כששני מרוקאים נפגשים הם "ממקמים" זה את זה מהר מאוד גאוגרפית ותרבותית, ומתייחסים זה לזה בהתאם. למרות הצהרות (שמרביתן כנות) של כבוד הדדי, בדלתיים סגורות מבוטא לעיתים קרובות יחס של "כבדהו וחשדהו" כלפי בני קהילות אחרות. במילים אחרות, הזהות הדומיננטית של מרוקאים רבים (בדרך כלל אלה של מי שאינם במעמד פריבילגי) ממשיכה להיות אתנית־לשונית־גאוגרפית ולא כלל־מרוקאית.
השפעת התרבות והשפה האמזיע'יות מורגשת בכל פינה בממלכה ובכל היבט שלה, ומאתגרת את הגדרתה הרשמית כמדינה "ערבית". אולם למרות קדימותם ומספרם הגבוה, האמזיע'ים במרוקו מודרים ומקופחים בדרכים שונות. במידה מסוימת הדרה זו היא תוצאה של מציאות קיימת ולא של מדיניות מכוונת, שכן רוב האזרחים החיים בפריפריה הגאוגרפית של מרוקו – המרוחקת מאוד מן המרכז – הם אמזיע'ים. למרות מאמצים לביזור שהחלו כבר לפני כמה עשורים, מרוקו ירשה מן הצרפתים מרכוז פוליטי, מנהלי וכלכלי שקשה לשרש, ולכן העוני וחוסר הפיתוח בפריפריה מצטברים לאורך שנים רבות. למרות זאת, רבים מהמשתייכים לאליטות הפוליטיות והכלכליות במרוקו מוצאם האתני־לשוני הוא אמזיע'י. לפעמים הגדרות של אמזיע'ים לעומת ערבים, כמו הקטגוריות הישראליות "אשכנזים" ו"מזרחים", קשורות יותר למעמד ולפריבילגיה ופחות למוצא אתני.
מצב האמזיע'ים מקביל במובנים רבים לזה של הפלסטינים בישראל, מבחינת דרישתם לשוויון וטיעונם לזכויות ילידיות אל מול מאמצים לדיכוי מאווייהם הלאומיים, מעמדם החברתי־כלכלי הנחות וקיפוחם בפיתוח ובהקצאת תקציבים, ועד העת האחרונה גם הדרת תרבותם ושפתם. ה"פולקלוריזציה" של האמזיע'ים – ההופכת אותם לעיתים למושא "אקזוטי" אגב נטרולם הפוליטי והאינטלקטואלי – מזכירה את ה"פולקלוריזציה" של הבדואים, הדרוזים, המרוקאים ו"מזרחים" אחרים בישראל, שמקומם מוגבל בדרך כלל לתחום האוכל והפולקלור, ואילו לתרומתם הספרותית והאינטלקטואלית כמעט שאין מקום בקאנון הישראלי.
הזיקה ליהודים ולישראל וההזדהות שחשים עימם אמזיע'ים רבים נובעות לעיתים דווקא מהקובלנות ההיסטוריות שלהם כלפי הערבים (מה שמזכיר את זיקתם של "מזרחים" רבים בישראל למפלגות ימין בשל טינתם וקובלנותיהם כלפי ה"שמאל"…) כמו כן, טיעונים והאשמות בדבר סולידריות עם ישראל הם כלי לדה־לגטימציה של אמזיע'ים בידי אחרים. לדוגמה, ב־2013 ארגנתי ביקור של קבוצת אקדמאים מישראל במועדון תרבות אמזיע'י בכפר תינע'יר. למוחרת פרסמו פעילי המועדון בגאווה את הביקור כביקורם של "אקדמאים יהודים", מן הסתם כדי להדגיש את הרב־תרבותיות שארגונם מייצג. לעומת זאת, בכמה עיתונים אסלאמיסטיים (ערביים) התפרסם אותו הביקור – על ידי אנשים שלא נכחו בו כלל – כ"ביקור של יוצאי צבא ציונים". פעילי תרבות אמאזיע'ים שפגשה קבוצתנו ברבאט תוארו באותם פרסומים כפעילים אנטי־אסלאמיים, ולהם ולנו – הישראלים – שויכו דברים אנטי־מוסלמיים שלא נאמרו מעולם. במילים אחרות, היחס לישראל, לטוב ולרע, מבטא לעיתים דינמיקה בין־זהותיות פנים־מרוקאיות בין ערבים לאמזיע'ים או בין אסלאמיסטים לחילוניים או למתונים.
בחינת החברה המרוקאית על מורכבותה יכולה ללמדנו על מודלים שונים של יחסים בין־דתיים ובין־קהילתיים, ועל הדרכים שבהן בחרה מרוקו להכיל את ריבוי זהויותיה, אך אידיאליזציה והתרפקות על מציאות או על עבר מדומיינים של מרוקו חוטאות לאמת. יש בישראל מי שטוען שכחלק מהמאבק לצדק חברתי דרושים בישראל "ערביזציה" או "מִזרוח". תהליכים כאלה בעצמם לא יבטיחו צדק חברתי הכולל שוויון מגדרי, חלוקתי, דתי, או תרבותי. מה שכן, עלינו לשאוף לחברה המייצגת נאמנה את זהויותיהם, תרבויותיהם ומאווייהם של החברים המרכיבים אותה ואינה מתכחשת להם או מדירה אותם.
בפני מרוקו עומדים אתגרים רבים, ובהם דרישות להכלה של קבוצות בשולי החברה ולהכרה בהן, ויישומם המלא של השינויים שנכנסו לחוקת 2011. ברמה הרשמית נראה שמרוקו מתקדמת בכיוון הנכון. אם תמשיך כך, ייתכן שבעתיד ייחגג בה "עיד ינאיר" כחג רשמי המסמל הכרה, הכלה וסובלנות.
ד"ר עדינה פרידמן מלמדת בבית הספר לשלום וליישוב סכסוכים באוניברסיטת ג'ורג' מייסון שבווירג'יניה. תחומי המחקר שלה הם שלום (Peacebuilding) ויחסים בין־קהילתיים, פליטים, מגדר ופיתוח בר־קיימא. נוסף על כך, עדינה מארגנת מסעות לימודיים למרוקו, לתוניסיה, למצרים, לירדן ולישראל/פלסטין.
