הנובים הם מיעוט אתני שבמקור חי בדרום מצרים על הגבול עם סודן, אך רובם גורשו משם. אף שבחוקה המצרית יש הכרה ברורה בזכותם לחזור לאדמותיהם, המשטר במצרים עדיין אינו נוהג בהם בהגינות ומונע מהם זכות בסיסית זו. טארק עבד אל־עאל, עורך דין ופעיל זכויות אדם מצרי, פרסם תחקיר מקיף בנושא באתר דרג' בדצמבר 2019.
בתחילת דבריו, הכותב מביא סקירה היסטורית על חייהם של הנובים במצרים ועל גירושם מאדמתם. הוא מצביע, בין היתר, על העובדה שהשאלה הנובית במצרים היא שאלה ביטחונית מאחר שהם שומרי הגבול מדרום. הנובים היגרו לראשונה מאדמותיהם בשנת 1902 כאשר החלה בנייתו של מאגר המים של אסואן. בעקבות זאת, עלה מפלס המים בנילוס ועשרה כפרים הוצפו ונהרסו. ב־1912 הגביהו שוב את מפלס המים במאגר, מה שגרם להצפה ולהרס של שמונה כפרים נוספים, וב־1933 הוצפו ונהרסו עוד עשרה כפרים נוביים בשל הגבהה שנייה של מאגר המים.
בשנות החמישים החל התכנון של סכר אסואן הגדול, ובשנת 1963 גורשו תושבי נובא מאדמותיהם באופן סופי ומוחלט לשם בניית הסכר. כאמור, בחוקה המצרית קיימת הכרה בזכותם של הנובים לשוב לאדמותיהם ואף לפתח אותן תוך עשר שנים, אלא שבפועל, הממשלה חוקקה חוקים שסותרים את הסעיף המדובר בחוקה ומותירים את הצהרותיה בגדר הבטחה לא ממומשת.
בשנת 2014 הכריז חוק אחר במצרים על שטחם של 16 כפרים נוביים כעל שטח צבאי, דבר שמשמעותו איסור גורף של מגורי אזרחים ותושבים על אדמה זו. חוק אחר משנת 2016 אישר את הפקעתן של אדמות מצריות בהיקף גדול עבור פרויקט "מיליון וחצי פדאן" (פרויקט של ממשלתו של א־סיסי אשר מתכוון להרחיב את שטח האדמות החקלאיות במצרים ולהחזיר לה את מעמדה מהעבר בחקלאות העולמית). בשנת 2018, חוקַק חוק הנוגע לפיתוח מצרים עילית, אלא שלא הוזכרו בו כלל הנובים וזכותם לחזור לאדמותיהם. חוק זה תקע את המסמר האחרון בארון תקוותיהם של הנובים כאשר לא הכיר בזכותם לשוב לחיות על שפת אגם נאצר.
ביוני 2019, בעקבות ישיבה של הפרלמנט המצרי, הצהיר השר לענייני הפרלמנט עומר מרוואן על כך שהממשלה המצרית תתחיל בבניית מנגנון לתשלום פיצויים לתושבי נובא שגורשו והיגרו בשל בניית מאגר המים והסכר הגבוה של אסואן. הממשלה אף התחייבה להתחיל ברישום של שמות התושבים שזכאים לפיצוי. מצד אחד, החלטה זו סותרת את הסעיף בחוקה שמכיר בזכות השיבה של הנובים, ועל כן גרמה למחלוקת בקרב הנובים: בפועל, היא מרוקנת מתוכן את זכות השיבה המוקנית להם בחוקה, מכירה בכך שלא יחזרו לאדמותיהם ומפקיעה מהם את הזכות לשוב לאדמותיהם, שרבים מהם עדיין חולמים עליה. מצד שני, החלטת הממשלה נותנת לנובים פיצוי כלשהו על האדמות שאיבדו.
עבד אל־עאל מזכיר כי החוקה המצרית היא מעל לחוקים ולנהלים של הממשלה, אך נראה כי זו תעשה הכול כדי לפרק את התביעה הנובית לזכות שיבה. הוא מזכיר תנועת מחאה נובית לא אלימה שהתבססה על מוזיקה מסורתית ושדוכאה על ידי השלטונות המצרים ביד קשה. 32 מפגינים נעצרו בשנת 2017 ואחד ממנהיגי המחאה ג'מאל סרור נהרג בכלא בעקבות סיבוכי סוכרת שנגרמו לו לאחר ארבעה ימים של שביתת רעב. כתוצאה מכך, שחרר המשטר המצרי את כל העצורים וקנס את חלקם, אולם את המחאה הצליחו להשתיק.
פירוקה של תביעת השיבה הנובית צועדת יד ביד עם ריסוקה של התרבות הנובית במצרים. כחלק ממדיניות זו, מופצת השמועה שהנובים מעוניינים להקים מדינה עצמאית משלהם על אדמותיהם, דבר שהנובים עצמם מכחישים בכל תוקף. זכותם לחזור לאדמותיהם אינה חלק מתביעה להיפרדות מהמדינה האם; הם מדגישים זאת שוב ושוב.
עבד אל־עאל מזכיר את המשפט הבין־לאומי הכולל סעיפים שמעודדים את זכותם של עמים ילידים לחיות באדמותיהם ולשוב אליהן. הוא מסיים בתהייה: האם הנובים ישובו בסופו של דבר לאדמותיהם בגבולה הדרומי של מצרים, או שהשלטונות המצרים יצליחו לפורר את חלומם סופית ולהשתיק את דרישותיהם באמצעות פיצויים. להוותו של עבד אל־עאל, זוהי החלופה המציאותית יותר עבור הנובים במצרים.
