אף לא אחד יופתע אם יקרא ש"זיכרון" הוא מימים ימימה אחד מן האתוסים היסודיים של התודעה הישראלית. שני ימי זיכרון, לזכור ולא לשכוח, "יזכור" – אלו כמעט קלישאות של החוויה הישראלית. כבר בשנת 1988, פרסם יהודה אלקנה, דמות מרכזית במדעי הרוח בישראל וניצול שואה, מאמר שקרא להעלות על נס דווקא את "הזכות לשכחה". אז ביטא המאמר בחריפות את הסדקים שהתעוררו באתוס הביטחוני הישראלי סביב האינתיפאדה הראשונה, שדיכויה האלים הביא לראשונה את הכיבוש ואת ההשחתה המוסרית הכרוכה בו אל התודעה הישראלית.
במאמרו אלקנה קורא לחברה הישראלית לשכוח את השואה בניסיון נואש לחלץ אותה מ"כפיית החזרה", שמתוך חרדה קיומית עמוקה מביאה אותה לשחזר את האלימות שספגו היהודים בשואה כלפי בני עם אחר. השואה, והעבר בכלל, אינם יכולים לשלוט על העתיד – אסור להם להיות המיתוס המכונן של החברה הישראלית. אלקנה מצביע על האופן שבו השואה משמשת בחברה הישראלית ככלי לאינדוקטרינציה דרך הלם – כאשר ילדים קטנים מובאים לביקורים ביד ושם, תמונות הזוועה היו יכולות להתפרש בקלות כקריאה לשנוא.
והינה לאחרונה נראה שהזיכרון שב למרכז הבמה בדרך אחרת – סביב מאורעות ה־7 באוקטובר שעבר. לא מזמן, כזכור, התחולל מאבק מתוקשר בין הממשלה לבין משפחות החטופים ובני הקיבוצים סביב טקס השנה לזיכרון הזוועות – טקס ממשלתי ללא קהל בראשות השרה מירי רגב נתפס על ידי משפחות החטופים, שרבות מהן מרגישות נבגדות על ידי אותה ממשלה ממש, כעלבון. בתגובה לכך, החליטו המשפחות לקיים טקס משלהן – אם כי לבסוף ניאותו לא לקיימו ממש באותו זמן.
ייצוגים של טראומה אמורים לתווך אותה לאחרים במצב שבו יש סכנה שהיא תישכח – אם מפני שהסיפור הוא סיפורם של המדוכאים המושתקים, ואם בגלל הזמן החולף
אם בישראל פנימה המאבק על הטקס מיתרגם למאבק פוליטי (מוכר למדי) בין הממשלה למתנגדיה, נדמה שיש ממד הקשור לזיכרון האירועים שנעדר במובנים רבים מן השיח הישראלי – ממד שאותו נעמי קליין, מן האינטלקטואליות השמאליות הבולטות בעולם כיום, מנסה להאיר במאמר שפרסמה בעיתון הגרדיאן האנגלי כיומיים לפני יום השנה לאירועים.
ממד זה הוא, באופן לא־מפתיע במיוחד, אותו גורם שנדחק לחלוטין מן השיח הישראלי בכלל – העזתים; או ליתר דיוק, האופן שבו ישראל משתמשת בזיכרון כדי להצדיק את מה שהיא עושה.
תיעוד ריאליסטי של זיכרון חדש
קליין מצביעה על כך שהזיכרון של ה־7.10 מתפרש בישראל על פי הדפוס שהיא מאפיינת כ־raison d'état הישראלי: לכאורה, היא מטעימה, ה"סיבה" לקיומה של ישראל היא להעניק ליהודים ביטחון. אך בתפיסת ביטחון זו, טראומה תופסת מקום מרכזי לחלוטין. לכן, היא מדגישה, למרות מחאת המשפחות, נתניהו ועוד איך יספר את הסיפור המוכר – סיפור שישתמש בטראומה כדי להצדיק את מעשיה של ישראל כלפי אחרים שהטראומה והסבל שלהם אינם נחשבים מבחינת ישראל.
כדי לגשת לסיפור, קליין מצביעה על המהירות המדהימה שבה צמחה "תרבות זיכרון" סביב ה־7.10 בתודעה היהודית בישראל ובתפוצות. בדרך כלל, ייצוגים של טראומה אמורים לתווך אותה לאחרים במצב שבו יש סכנה שהיא תישכח – אם מפני שהסיפור הוא סיפורם של המדוכאים, שאותו מנסים להשתיק, ואם בגלל הזמן החולף.
אבל כאן התרחש משהו אחר – ייצוגים בלתי־פוסקים של האירועים שנועדו "להזכיר" אותם, פרחו כמעט מייד אחרי האירועים. הצגת אוף-ברודוויי, תערוכות אומנות, תצוגת אופנה שבהן שורדות מן האירועים עטו "פצעים" מלאכותיים, סרטים ועוד ועוד. הבמאי הישראלי אלון דניאל אף יצר סרט סטופ מושן ריאליסטי של האירועים באמצעות מיניאטורות שהדפיס במדפסת תלת־ממד.
מה שאפיין רבים מן הייצוגים האלה הוא הריאליזם הברוטלי שלהם – שמוכר לרבים מהקוראים הישראלים דרך "סרטי הזוועות" שהורכבו מתיעודים חיים של האירועים עצמם. אומנות זיכרון היא תמיד פוליטית, קליין מטעימה, ועל כן אומנים שעוסקים בה עוסקים פעמים רבות בשאלות פוליטיות, כמו למשל כיצד להימנע מלשחזר ולשכפל את האלימות, וכיצד למנוע תגובה טראומתית מן הצופים.
פה נדמה שמתרחש כמעט ההיפך – לא רק שלא עוסקים בשאלות כאלו כלל, אלא שנדמה שנעשה כל מאמץ "לדחוף לגרון" של הצופים את הברוטליות הישירה של האירועים, כמעט להעביר אותם את הטראומה שחוו הקורבנות.
הטראומה הישראלית מוצגת לראווה באופן מוחשי ואימרסיבי. הממשלה הקדישה 86 מיליון דולר לשימור של "אתרי זיכרון" בעוטף', וישנו סרטון VR באנגלית ובעברית שמדריך את הצופים דרך אתרי המתקפה
קליין מזכירה בהקשר זה את "התיירות האפלה" שצמחה סביב הטבח – ארגונים יהודיים מחו"ל מימנו במשך חודשים "משלחות סולידריות" שביקרו בהמוניהן באתרי הטבח בקיבוצים ובאתר של מסיבת הנובה. במובן הפשוט, העובדה שהאירועים היו מתועדים להחריד – דרך צילומי וידאו ודרך תכתובות ושיחות טלפון של הקורבנות, שרבים מהם חיכו שעות רבות לעזרה שלא הגיעה – היא זו שמאפשרת צורת זיכרון זו.
אך יש כאן משהו מעבר לכך – הטראומה הישראלית מוצגת לראווה באופן מוחשי ואימרסיבי. הממשלה הקדישה 86 מיליון דולר לשימור של "אתרי זיכרון" בעוטף; ולמי שאינו יכול להגיע לישראל, ישנו סרטון VR באנגלית ובעברית שמדריך את הצופים דרך אתרי המתקפה. אותו ז'אנר אימרסיבי בא לידי ביטוי ב"תצוגת הנובה", שביקרו בה כבר מאות אלפים ברחבי העולם, שמשחזרת את הפסטיבל ואת החוויה המחרידה של הקורבנות עד לפרטים קטנים כמו החול, מזרני היוגה, האוהלים והמכוניות השרופות.
שיטת הנצחה זו מרוחקת גם משיטות הנצחה של אירועים מחרידים ושל אסונות אחרים מן הזמן האחרון. בדרך כלל, הנצחה מופקדת בידי אומנים; היא הרבה יותר מרומזת, ומנסה להימנע מליצור טראומה אצל הצופים ומלבזות את זכר הנופלים. קליין מבקשת מאיתנו לדמיין למשל הנצחה של ירי בבית ספר שהייתה מבקשת מן המבקרים להתהלך במסדרון בית ספר מוכתם בדם בשעה שהם שומעים קולות ירי וצרחות ילדים מוקלטות.
"טראומה פרוסתטית" שמשתיקה את רעשי הרקע
יש הבדל, קליין מטעימה, בין הבנה של אירוע – שמבקשת לשמור על הסובייקטיביות ועל היכולת האנליטית של הצופים – לבין מתקפה חושית שמנסה לאלץ אותם "לחוות את האירוע" כפי שהוא. זו האחרונה מייצרת מה שקליין מכנה בעקבות איימי סודארו "טראומה פרוסתטית". זוהי חוויה שמטרתה ליצור אצל הצופים סיפור פשטני של טוב ורע לצרכים פוליטיים – רוצה לומר, היא מנסה לגרום לצופים להזדהות עם הקורבנות ולשנוא באופן אינסטינקטיבי את תוקפיהם.
התוצאה, קליין מדגישה, היא תמונת עולם פשטנית שבה כל מה שמחוץ לפריים נמחק. אילוסטרציה חריפה של העניין הייתה העובדה שכאשר תיירים יהודים-אמריקאים הגיעו לבקר באתרי הטבח בעוטף עזה, הם יכולים היו לשמוע את קולות הפיצוצים מעזה בבירור ולראות את עשן ההפצצות, אך לפי דיווחים של נוכחים במקור היה נדמה שהם פשוט "מסננים" חוויות אלו החוצה.
המבקרים מנסחים את הביקור שלהם כצורך "להעיד", אבל נוצר כאן מצב משונה: בדרך כלל כשמדברים על עדות, המטרה שלה היא להזכיר עוול שיש סכנה שיישכח. אך כאן קורה בדיוק ההיפך – ה"עדות" היא אמצעי שנועד באופן ישיר להשכיח את הסבל הפלסטיני, להצדיק אותו כטבעי ולהסיט ממנו את המבט.
קליין מזכירה שבדיוק מן הסיבה הזו, התנהלו ויכוחים חריפים בתוך מחנה המתנגדים למלחמה על הפוליטיקה של האבל סביב אירועי הטבח. רבים (והיא עצמה ביניהם) התאבלו על הנרצחים, אך היו שהצביעו על כך שפלסטינים סומנו באופן אוטומטי כמי שאין להתאבל עליהם, בעוד האבל על ישראלים שולב באופן אוטומטי באפרט שהפך אותם להצדקה לסבל של הפלסטינים. אם כן, גם בתוך האבל, הפוליטיקה שלו סימנה את האבל הישראלי כמיוחס.
תוך כדי האירועים הופצו תמונות פרופגנדה בתפוצה זולה ומהירה בכל רחבי אנגליה שהציגו את המורדים ההודים כקופים או טיגריסים אונסי נשים בריטיות תמימות
קליין מצביעה על כך שלא מדובר בתופעה חדשה. רבים זוכרים את האסימילציה המהירה של 9.11 ל"תרבות זיכרון" שנועדה להצדיק את המלחמה של ארה"ב בעיראק ואת זוועותיה – אך יש לכך מקבילות רבות גם בעבר הרחוק יותר, זה הקולוניאלי. מקבילה בולטת היא המרד ההודי ב־1857. אז חיילים הודים ששירתו בצבא הבריטי התמרדו כנגד האימפריה הבריטית, מרד שהתפשט והפך לעממי. תוך כדי המרד, ביצעו החיילים גם זוועות – כמו למשל רצח של כ־200 ילדים ונשים בריטים שהיו שבויים בידיהם.
התגובה הבריטית הייתה חריפה ומזעזעת – הבריטים הרגו כנראה כ־100,000 הודים ישירות, ורבים נוספים מתו מרעב וממחלות. אך מה שראוי לציון הוא שכבר תוך כדי האירועים הופצו תמונות פרופגנדה בתפוצה זולה ומהירה בכל רחבי אנגליה שהציגו את המורדים ההודים כקופים או טיגריסים אונסי נשים בריטיות תמימות, ואת הבריטים כנוקמים אציליים שרומסים את הברברים תחת רגליהם.
בכלל, קליין מזכירה, ההיסטוריה מלאה במקרים שבהם נכבשים אומללים התמרדו כנגד כובשיהם תוך ביצוע זוועות – אירועים שהפכו פעמים רבות להצדקה עבור אדוניהם הקולוניאלים לפתוח במלחמות פרועות, שהגיעו פעמים רבות לכדי ג'נוסייד.
הסמליות של זיכרון השואה
בשעה שישראל העצימה את הקמפיין הרצחני שלה בעזה ויחד איתו את הרטוריקה הג'נוסיידלית כנגד העזתים, היו היסטוריונים שהצביעו על מקבילות אלו, אך הקבלות אלו, ואפילו הקבלות לאירועים כמו 11.9, נעלמו מהר מן השיח הציבורי.
תחת זאת, עלתה אל פני השטח הקבלה אחת דומיננטית – ההקבלה של האירועים לשואה. קליין מצביעה על האבסורדיות של ההקבלה: יחסי הכוחות בין ישראל, מדינה בעלת אחד הצבאות החזקים בעולם ובגיבוי מלא של מעצמת־העל ארה"ב, לבין פלסטינים הנצורים והמורעבים שבעזה, הפוכים כמעט לחלוטין ליחסי הכוחות שהיו בין יהודי אירופה לגרמניה הנאצית, וזאת עוד בלי לדבר על כך שלישראל ישנה מדיניות ברורה שנועדה לדחוק את רגלי הפלסטינים תוך כדי התפשטות מתמדת.
מעבר לכך, ברור שאם האיום של הפלסטינים והחמאס דומה לזה של השואה, הוא מצדיק כמעט כל תגובה שהיא.
ואכן קליין מראה שהאיקונוגרפיה של השואה שיחקה תפקיד בולט גם באיקונוגרפיית הזיכרון של ה־7.10. התצוגות השתמשו בטכניקות הידועות והמוכרות מחינוך השואה. כך למשל, הן השתמשו בביטויים כמו "לעולם לא עוד", "עדות" וכו'. גם חלק גדול מן הטכניקות ה"אימרסיביות" של התצוגות של ה־7.10 נשאלו מן הנטייה של חינוך השואה לסימולציה ולהיפר־אימרסיה – טכניקות שכוללות כניסה לחללים שמדמים קרונות בקר או חלוקה של כרטיסי נסיעה ברכבת לתלמידים.
בתצוגת הנובה למשל ישנה תצוגת נעליים של נרצחים – רפרנס איקונוגרפי ברור. גם מוסדות לחקר השואה השתתפו בכך. למשל קרן Shoah, מוסד חשוב לחקר השואה שמשמר ארכיון וידאו אדיר של עדויות, הוסיף קטגוריה של "ראיונות עם שורדי ה־7.10".
קליין מצטטת את מריאן הירש, פרופסור אמריטה בקולומביה ובת לניצולי שואה, שתיארה כיצד זיכרון של היסטוריות טראומטיות יכול להיעשות באופן שמכוון לריפוי קולקטיבי ולסולידריות, אך גם להיפך – להיות כלי בידי גורמים ששואפים דווקא לשמר את הטראומה למטרות פוליטיות במקום לרפא אותה. במובנים רבים, זו הפוליטיקה שמדריכה מוסדות לחקר השואה ששואפים להציג אנטישמיות ככוח טבע נצחי.
השואה בעצמה שאבה השראה מאלימות ומג'נוסייד קולוניאליים, ויש להזכיר שהטירוף הנוכחי שאוחז בישראל הוא חלק אינטגרלי משרשרת האלימות הקולוניאלית הזו
הדבר גם מסביר את הקשר שבין זיכרון השואה לציונות – המדינה העברית המיליטריסטית מתפרשת כ"גאולה" מהשואה. זהו גם חלק מן הסיבה שהשואה נשלפת מייד עם אירועים כמו ה־7.10, שנתפסים כאיום קיומי.
אך מעבר לכך, עדיין יש כאן שאלה מטרידה נוספת, קליין מציינת: משום מה נדמה שמנהיגיה של ישראל כמעט רוצים שמה שישראל עברה ב־7.10 יהיה "שואה". לכאורה, אם הסיבה היחידה שישראל קיימת היא למנוע שואה, אזי לפי מנהיגים אלו עצמם, הפרויקט הישראלי הוא כישלון. וכמובן, יש כאן בחירה מודעת – שכן במציאות, למרות הזוועה של האירועים, הם בשום מובן לא איימו להשמיד את העם היהודי.
כאן שוב קליין מזכירה לנו שהסיפור קשור בטבורו לפלסטינים. אם המטרה (המוצדקת במובן מסוים) של הקמת מדינת ישראל היא למנוע שואה, אזי החטא הקדמון שלה הוא שהפלסטינים נאלצו ונאלצים לשלם את המחיר האולטימטיבי תמורת הקמתה – על לא עוול בכפם.
אבל, קליין מציעה לנו, אם ה־7.10 הוא "שואה" – אזי החשבון מתאזן. אם ישראל תגבש מחדש את האתוס שלה סביב הטראומה המחודשת של ה־7.10, היא תהיה אומנם פחות בטוחה במובן הפיזי (שכן היא תצלול למלחמת נצח), אבל היא תהיה בטוחה מבחינה פוליטית, שכן הנכבה שהיא חוללה בפלסטינים תהיה מוצדקת בדיעבד, והיא גם תהיה חופשית "לסיים את העבודה".
כאלטרנטיבה לזיכרון מסוכן זה, קליין מציעה לנו את ארגון זוכרות – ארגון ישראלי-פלסטיני שעמל להשיב לזיכרון את הנכבה, שהתודעה הקולקטיבית הישראלית מדחיקה. לצד זאת, היא מציעה לנו להשיב את הזיכרון הישראלי אל תוך ההיסטוריה –
להזכיר שמדינת ישראל הוקמה מתוך הטראומה של השואה, אך שהשואה כשלעצמה איננה העוול היחיד האפשרי; שהשואה בעצמה שאבה השראה מאלימות ומג'נוסייד קולוניאליים; ולהזכיר שהטירוף הנוכחי שאוחז בישראל הוא חלק אינטגרלי משרשרת האלימות הקולוניאלית הזו. זיכרון שכזה, שאיננו חושש מן ההיסטוריה ומהקשר (בניגוד לשיח הישראלי הנפוץ ששולל כל "הקשר" לאלימות של ה־7.10) הוא הסיכוי היחיד לדעתה לשבור את מה שנראה כמעגל מחריד של אלימות ג'נוסיידלית.
