מאז ה־7 באוקטובר מתנהל דיון ער במניעים של חמאס בהתקפה. ההסבר הדומיננטי בשיח הציבורי בישראל מדגיש את האידאולוגיה האסלאמיסטית-פונדמנטליסטית-אנטישמית של חמאס. כך למשל, במסמך שניסחו מספר חוקרים ישראלים וזכה לפרסום ניכר, בולט הדגש על הצורך ב"דה־רדיקליזציה" ובחינוך מחדש של האוכלוסייה העזתית, מתוך הנחה שמה שהניע את ההתקפה הוא "החינוך הנרחב לג'יהאד ולשנאת ישראל" ו"קשר הדוק בין קיצוניות לדת" בעזה. גרסאות כאלה ואחרות ניתן למצוא בכל מקום בשיח הישראלי.
לעומת זאת, אצל פרשנים פלסטינים כמו גם בהסברים של מנהיגי חמאס ודובריה, בולטים הסברים "פרגמטיים" ורציונליים להחלטה לבצע את ההתקפה. בראיונות עם מספר דמויות בולטות בחמאס שערך העיתונאי האמריקאי ג'רמי סקהיל (Scahill) לאחרונה, הם פורשים הסברים אלו בהרחבה, וגם אם יש כמובן לקחת בעירבון מוגבל הסברים אלו שניתנים לקהל בין־לאומי וכמובן את ההכחשה שלהם לגבי הזוועות שבוצעו על ידי חמאס, עדיין יש להם חשיבות ניכרת להבנת המניעים של חמאס בהתקפה, במיוחד כיוון שכפי שנראה, הם מתיישבים עם ראיונות ועם הצהרות של מנהיגי חמאס לפני ה־7 באוקטובר וכן עם מסמכים שצה"ל מצא בעזה.
באסם נעים הוא חבר בכיר בלשכה המדינית של חמאס ושר בממשלת חמאס בעזה בעבר. "לאנשים בעזה", הוא אומר בריאיון עם סקהיל, "היו שתי אפשרויות: או למות בגלל המצור ותת־התזונה והרעב והמחסור בתרופות ובטיפול רפואי מחוץ לעזה, או למות על ידי רקטה. לא הייתה לנו אפשרות אחרת. אם נגזר עלינו למות, מדוע לבחור להיות קורבנות טובים, קורבנות שלווים? אם עלינו למות, עלינו למות בכבוד. עומדים, נלחמים… כמרטירים בעלי כבוד."
לטענתו הם ראו את ישראל מצליחה להדיר לשוליים את העניין הפלסטיני בעזרת ארה"ב דרך הנורמליזציה עם מדינות ערב, במיוחד עם סעודיה, וראו זאת כאיום קיומי. "אם סעודיה הייתה חותמת," נעים קובע, "המשמעות הייתה שהאזור כולו, בכל הקשור לשאלה הפלסטינית, היה קורס… לא היה זה תהליך שלום. הייתה זו אינטגרציה של ישראל לתוך מזרח תיכון חדש. הם החלו לדבר על נאט"ו מזרח תיכוני. זו הפיכה נגד המורשת, ההיסטוריה, הערכים של האזור ונגד העתיד, הכול יחד." חמאס ביקשו לשבור את הסטטוס קוו ולכפות על ארה"ב ועל הקהילה הבין־לאומית בכלל להתייחס אחרת לבעיה הפלסטינית.
לדברי המרואיינים, הלחץ על חמאס הגיע גם מהאסירים עצמם, ובחמאס הגיעו למסקנה שהדרך היחידה לעשות זאת היא דרך מבצע חטיפה נרחב. הכוונה, לדבריהם, הייתה לחטוף חיילים ולא אזרחים
ניצול נקודות התורפה הישראליות
בכירים בחמאס סיפרו לסקהיל שהם תזמנו את ההתקפה לשמחת תורה, אבל באופן רחב יותר כדי לנצל את השסעים בתוך החברה הישראלית ואת חוסר הפופולריות הגוברת של נתניהו. הם עקבו באופן אינטנסיבי אחרי מתקני הצבא הישראלי בעוטף עזה וזיהו את החולשות של מערכות ההגנה שלהם. בשנתיים שלפני ה־7 באוקטובר, הם מדגישים, הם שלחו אזהרות חוזרות ונשנות לישראל לעצור את הבנייה של התנחלויות לא־חוקיות ואת הסיפוח בגדה ובמזרח ירושלים. הם גם מחו דרך מתווכים בינם לבין ישראל על ההתקפות ועל הפרובוקציות במסגד אל־אקצה, דרשו שיגידו לישראל לעצור, והבהירו שלא יוכלו לסבול זאת עוד ועוד.
"הם לא הקשיבו לנו," חמד מסביר, שלו ניסיון ארוך במשא ומתן עם ישראל, "הם חשבו שחמאס חלש, שהוא מבקש רק סיוע הומניטרי ותשתיות ברצועת עזה. אלא שבזמן הזה, אנחנו התכוננו. התכוננו כי אנחנו תחת כיבוש. אנו חושבים שהגדה המערבית ועזה הם יחידה אחת. אלו בני עמנו שתחת דיכוי, תחת הרג ומעשי טבח. אנו חייבים להציל אותם. וישראל מרגישה שהיא מעל החוק. שהם יכולים לעשות הכול. שאף אחד לא יכול לעצור אותם."
חמאס, חמד מסביר, החליט לעשות משהו שירתיע את ישראל, ורצה להעביר מסר להמונים הפלסטינים שהוא אינו חלש כמו הרשות הפלסטינית. חמאס ביקש גם לעורר את תשומת הלב של הקהילה הבין־לאומית. הם הגיעו למסקנה שהמדיניות הישראלית תשתנה רק דרך התנגדות אלימה: "הם [הישראלים] כל כך ברוטלים ותאבי דם שהם לא יעזבו חוץ מאשר על ידי אותם כלים שבהם הם משתמשים."
לא היו אלו הסיבות היחידות. עבור סינוואר, סקהיל מציין, שחרור אסירים היה בעדיפות עליונה, במיוחד אלו שכיוון שהיה להם "דם על הידיים" ישראל לא הייתה מוכנה לשחרר. עבורו, סקהיל מצטט את סינוואר מריאיון בעבר, "לא היה זה עניין פוליטי, אלא עניין מוסרי." לדברי המרואיינים, הלחץ על חמאס הגיע גם מהאסירים עצמם, ובחמאס הגיעו למסקנה שהדרך היחידה לעשות זאת היא דרך מבצע חטיפה נרחב. הכוונה, לדבריהם, הייתה לחטוף חיילים ולא אזרחים.
חילופי שבויים כמניע מרכזי
ע'אזי חמד טוען שהמטרה הייתה להרוס את "החלק בצבא הישראלי ששולט בעזה" ולחטוף חיילים כדי להחליף אותם באסירים. לדברי נעים, חמאס הופתע לחלוטין מהמהירות שבה קרסה אוגדת עזה, ומהעובדה שהמדינה כולה לא תפקדה במשך שעות וימים מול ההתקפה. גרשון בסקין, מתווך ישראלי ותיק בין ישראל לחמאס, מעיד בריאיון, שאחד ממנהיגי חמאס אמר לו ש"אילו היינו יודעים שלא יהיה שם צבא, היינו שולחים עשרת אלפים איש וכובשים את תל אביב." לכן, לפי המרואיינים, הם גם לא צפו את עוצמת התגובה של ישראל. הם ציפו לגרסה ארוכה ואינטנסיבית יותר של המבצעים הקודמים של ישראל בעזה.
לדעת בסקין המטרה המרכזית של חמאס הייתה לשחרר אסירים, במיוחד כ־560 אסירים המרצים מאסרי עולם, על ידי חטיפת חיילים רבים ככל האפשר. היה ברור מייד שחמאס לא התכונן להחזיק אזרחים כה רבים ונתפס לא מוכן כשקבוצות פלסטיניות אחרות ואזרחים מן השורה שטפו לתוך ישראל ולקחו מספר גדול של שבויים, כולל זקנים וילדים. "מהיום הרביעי למלחמה," בסקין מעיד, "הייתי בשיח עם חמאס על עסקה עבור הנשים, הילדים, הזקנים והפצועים, שחשבתי שקלה יחסית להשגה היות שחמאס לא התכונן להחזיק בהם. הם רצו להיפטר מהם." גם לטענת חמד מהשבוע הראשון למלחמה דיברו בחמאס עם מתווכים ורצו להחזיר את האזרחים, אך ישראל סירבה. חמד מוסיף שכשביקשו בחמאס בנובמבר עוד זמן לאתר חטופים אזרחים, סירבה ישראל גם לכך והמשיכה להרוג אנשים בעזה.
אל-עארורי תיאר איך הממשלה העניקה לסמוטריץ' את הסמכות לגבי ההתנחלויות והוא מתכנן להעביר לפחות מיליון מתנחלים לגדה ולהשתלט עליה, על מזרח ירושלים ועל אל־אקצה… ביקר בצרפת והציג מפה שלפיה ירדן היא פלסטין ופלסטין ההיסטורית תישאר ללא פלסטינים
קרוב לוודאי שהטענות שחמאס לא התכוון לחטוף אזרחים או שמעשי הזוועה באזרחים לא היו מתוכננים לפחות בחלקם הן שקריות. שתי התופעות היו כל כך רחבות ושיטתיות – ולחמאס ישנה כידוע היסטוריה ארוכה של מעשי זוועה באזרחים, כמו גם אידאולוגיה שמעניקה להם לגיטימציה – שכמעט בטוח שטענות דוברי חמאס הן שקריות בעניין זה. תוכניות חמאס שזוהו על ידי המודיעין הישראלי עוד לפני ה־7 באוקטובר כללו השתלטות על יישובים ורצח המוני של תושבי הקיבוצים. גם פקודות למבצע שנמצאו בעזה מעידות שחלק מהתכנון של חמאס היה להשתלט על יישובים ישראליים, אם כי פקודות אלו אכן עוסקות בעיקר בחטיפת חיילים ולא אזרחים, ואינן מורות על מעשי טבח באוכלוסייה אזרחית.
אינטרסים כלל פלסטינים, אינטרסים אסלאמיים
בכל הקשור למניעים להתקפה, לעומת זאת, טענות דוברי חמאס בריאיון מתיישבות עם עדויות אחרות. אחת מהבולטות שבהן היא הריאיון שנתן סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס – סאלח אל־עארורי – כחודש וחצי לפני המתקפה ב־7 באוקטובר לערוץ המזוהה עם "ציר ההתנגדות".
בריאיון מככבת "תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ' והעובדה שהעמדה שלו בממשלה מאפשרת לו ליישם אותה. "הממשלה הציונית הזו," אמר אל־עארורי, "אומרת או שתקבלו אותנו כעבדינו, או שנגרש אתכם מהאדמה הזו. אנו אומרים להם: כל עוד המלחמה הזו היא של מחיקה, המהגרים, הפולשים ואלו שבאים מכל העולם הם אלו שיגורשו ויעזבו." הוא מתאר איך הממשלה העניקה לסמוטריץ' את הסמכות לגבי ההתנחלויות וכיצד הוא מתכנן להעביר לפחות מיליון מתנחלים לגדה ולהשתלט עליה, על מזרח ירושלים ועל אל־אקצה. כיצד סמוטריץ' ביקר בצרפת והציג מפה שלפיה ירדן היא פלסטין ופלסטין ההיסטורית תישאר ללא פלסטינים.
במקום לחכות לביצוע התוכנית, הכריז אל־עארורי, עלינו לתקוף אותם כשיש לנו הזדמנות, לאור השסע הפנימי בישראל והביקורת בעולם על ממשלת ישראל בגלל הקיצוניות שלה ו"ההפרה של כל נורמה וחוק בין־לאומיים." אין מנוס, הוא קבע, מקרב מכריע בגדה, או שנגרש אותם משם או שהם יגרשו אותנו. "הכיבוש," הוסיף, "רוצה להרוס את אל־אקצה, לבנות את המקדש, לייהד את מזרח ירושלים, לגרש את בני עמנו מהגדה." 30-25 גדודי צה"ל בגדה שומרים על ההתנחלויות שהפכו להיות נטל עליהם, הוא מציין, וזו הזדמנות שצריך לנצל.
הריאיון עולה בקנה אחד עם הטענות של דוברי חמאס מאז המלחמה וגם בריאיון לסקהיל; עם דיווחים על אזהרות של חמאס מתחילת 2023 שהוא מתכונן לפריצת עימות כדי "למנוע מישראל להפר את המצב הקיים בירושלים ובמסגד אל־אקצה או לנקוט צעדים דרמטיים בכל הקשור לאסירים, מצבם של הפלסטינים או סיפוח [הגדה המערבית]," וכן עם מסמכים שצה"ל מצא בעזה ועם הערכות המודיעין שלו.
בסקרים לפני ה־7 באוקטובר, הטילו התושבים בעזה יותר ויותר על חמאס את אשמת המצור, מה שהיה למעשה חלק ממטרת ישראל. סביר בהחלט שחמאס הונע גם משיקולים פנימיים מסוג זה
כפי שדיווח גם נדב איל לגבי התמונה שהתגבשה בקהיליית המודיעין בישראל על סמך המידע שהושג בעקבות המלחמה בעזה: "הטיעון הפנימי של סינוואר למען ההתקפה, רווי בפונדמנטליזם אלים, היה שכלו כל הקיצין… סינוואר ומקורביו הגיעו למסקנה שהמצב הופך למסוכן במיוחד לעניין הפלסטיני. הם שכנעו את עצמם שהסטטוס קוו בהר הבית בסכנה בשל הימין הקיצוני בממשלה. שמצב האסירים הביטחוניים מידרדר, ילך ויידרדר ושאין סיכוי לשחררם אלא באירוע חטיפה ענק. לאור הנורמליזציה עם סעודיה שהייתה קרובה, אירוע סמלי ואזורי ענק, הם סברו שהעניין הפלסטיני עתיד להישאר מאחור, אולי לדורות… בחמאס בעזה שרר חשש, שנקלט שוב ושוב בישראל, מפעולת פתע של ישראל – כזו שתתחיל בגל חיסולי בכירים. נוסף על כך, סינוואר השתכנע – כמו כל מנהיגי "ציר ההתנגדות" – שישראל חלשה וקורסת מבפנים… מהשיחות שניהל חמאס עם חזבאללה, השתכנע סינוואר שאם יפתח במלחמה, זה יהיה "מבול אל־אקצא", וכל השאר יצטרפו. הוא סבר שהאמון של הציבור הישראלי בדרג הפוליטי כה נמוך, שצה"ל לא יוכל להגיב במלחמה טוטלית ברצועת עזה."
באופן דומה, דיווח ניר דבורי, שממסמכים שכוללים סיכומים של ישיבות הפורומים המצומצמים ביותר של חמאס עולה כי לצד הרצון למנוע את הליך הנורמליזציה של ישראל וסעודיה, אחת הסיבות המרכזיות ליציאה לפעולה ב־7 באוקטובר הייתה "הפגיעה המתמשכת של בכירים בישראל בדברים הקדושים ביותר לאסלאם" ובמיוחד ישנם "אזכורים ישירים לעלייתו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר להר הבית כשר בממשלה, אמירותיו על תפילות היהודים במקום והחמרת תנאי האסירים בבתי הכלא."
הפופולריות הנמוכה של חמאס בעזה
ועם זאת, המניעים שצוינו לעיל אינם ממצים את המוטיבציות שככל הנראה הובילו את חמאס להתקפה ב־7 באוקטובר. הייתה גם את דעת הקהל בעזה. סקהיל מציין שבסקרים לפני ה־7 באוקטובר, הטילו התושבים בעזה יותר ויותר על חמאס את אשמת המצור, מה שהיה למעשה חלק ממטרת ישראל. סביר בהחלט שחמאס הונע גם משיקולים פנימיים מסוג זה: ההאשמה במצור שיקפה למעשה את התמיכה הנמוכה למדי בחמאס בקרב הפלסטינים בתקופה שלפני ה־7 באוקטובר, בכלל זה בעזה, שבה נעו אחוזי התמיכה בחמאס בין 27 ל־37 אחוזים. ייתכן מאוד שחמאס הונע גם מתוך הצורך להוכיח לפלסטינים, כפי שהסביר גם חמד, שחמאס אינו "חלש כמו הרשות הפלסטינית" אל מול ישראל ואינו מסתפק במנעמי השלטון, וכך גם להסיט את הביקורת ממנו אל ישראל.
אלא שנתונים אלו גם מעוררים תמיהה: אם ההסבר להתקפה של ה־7 באוקטובר טמון ב"חינוך הנרחב לג'יהאד ולשנאת ישראל" וב"קשר ההדוק בין קיצוניות לדת" שניהל חמאס בעזה, אם לצטט שוב את מסמך האקדמאים לגבי היום שאחרי בעזה, כיצד שטיפת המוח הדתית של חמאס לא הביאה לתמיכה נרחבת הרבה יותר בו בעזה? תמיהה זו גוברת אל מול נתון אחר מהסקרים שלפני ה־7 באוקטובר בעזה: יותר מ־70 אחוזים מהעזתים תמכו בדו־קיום כזה או אחר עם היהודים הישראלים, אם בשתי מדינות ואם במדינה אחת. רק כ־20% תמכו בפתרון צבאי ובהשמדה אפשרית של ישראל. כמחצית האמינו שחמאס צריך להפסיק לקרוא להשמדת ישראל ולקבל את פתרון שתי המדינות כפתרון קבוע.
לפחות אם מניחים שסקרים אלו לא היו מוטעים לחלוטין – והם נערכו בידי הסוקרים האמינים ביותר של החברה הפלסטינית – קשה ליישב נתונים אלו עם הרעיון של אוכלוסייה רדיקלית שטופת מוח על ידי חינוך ותעמולה חמאסיים. אם "הרעיון של חמאס" הוא פונדמנטליזם אסלאמיסטי אנטישמי שמוכן רק לאלימות כלפי יהודים, אם כן, הוא לא היה פופולרי במיוחד בעזה עד ה־7 באוקטובר.
יותר מ־70 אחוזים מהעזתים תמכו בדו־קיום כזה או אחר עם היהודים הישראלים, אם בשתי מדינות ואם במדינה אחת. רק כ־20% תמכו בפתרון צבאי ובהשמדה אפשרית של ישראל. כמחצית האמינו שחמאס צריך להפסיק לקרוא להשמדת ישראל ולקבל את פתרון שתי המדינות כפתרון קבוע
סקרים שנערכו לאחר ה־7 באוקטובר בקרב הפלסטינים לעומת זאת, הראו תמיכה גבוהה מאוד בהתקפה של חמאס, ולעיתים קרובות בשיח הציבורי הישראלי פורשה תמיכה זו כתמיכה במעשי הזוועה שביצע חמאס. אלא שאותם סקרים מראים למעשה הכחשה רחבה לגבי מעשים אלו: הרוב הגדול ציין שאינו מאמין כלל שהתרחשו ורואה במעשים כאלו פשעי מלחמה. התמיכה הרחבה בקרב הפלסטינים בהתקפה של חמאס ב־7 באוקטובר אם כן אינה מבטאת תמיכה במעשי הזוועה, כי אם תמיכה בשבירת הסטטוס קוו שדחק את העניין הפלסטיני לשוליים, בשבירת המצור על עזה, וללא ספק גם שמחה על השפלת ישראל ועל הנקמה בה.
מכך אין להסיק שאין לגיטימציה רחבה לפגיעה באזרחים ישראלים בקרב הפלסטינים. למעשה אותם סקרים שהצביעו על תמיכה נמוכה למדי בחמאס ועל תמיכה גבוהה בדו־קיום עם היהודים הישראלים, הראו גם תמיכה של כ־70 אחוזים מאוכלוסיית עזה וכמעט 50 אחוזים מאוכלוסיית הגדה בהתקפות חמושות גם כנגד אזרחים ישראלים. היה זה ביטוי של עלייה ניכרת ב־2023 בתמיכה הפלסטינית בהתנגדות חמושה, ככל הנראה אל מול אופייה ומדיניותה של ממשלת הימין הקיצוני.
אין זה אומר דווקא מעשי זוועה כגון אלו שביצעו חמאס ופלסטינים אחרים ב־7 באוקטובר, אך ללא ספק לגיטימציה רחבה לפגיעה באזרחים ישראלים. כיצד יש ליישב סתירה זו לכאורה בין תמיכה בדו־קיום ושלום לבין תמיכה בפגיעה באזרחים כחלק מהמאבק הפלסטיני?
התמיכה באלימות: תוצר של פגיעה אלימה
דומני שההסבר הטוב ביותר ללגיטימציה הרחבה בקרב הפלסטינים להתקפות גם כנגד אזרחים ישראלים, כולל בקרב כמחצית מתושבי הגדה שלא ספגו את החינוך והרדיקליזציה החמאסיים – והוא מתיישב גם עם הממצאים העקביים מסקרים שנערכו בקרב הפלסטינים בשלושת העשורים האחרונים – הוא אותה סיבה מדוע לאחר ה־7 באוקטובר ישנה לגיטימציה רחבה מאוד בחברה הישראלית לפגיעה באזרחים פלסטינים, במיוחד עזתים: כשמופעלת נגדך אלימות קיצונית וכשבתפיסת המציאות שלך הצד השני מונע מדחף אידאולוגי חסר פשרות לחסל את הקבוצה שאתה שייך לה, אתה נוטה לתמוך באלימות קיצונית כנגד הצד השני, כולל כנגד אזרחים.
בריאיון מלפני מספר חודשים, סיפר בסקין כיצד גייס חמאס את כוחות הנוח'בה לאחר מבצע "עופרת יצוקה" ב־2008, שבו הרגה ישראל מעל אלף פלסטינים בעזה וחוללה הרס נרחב ברצועה. פעילי חמאס, סיפר בסקין, עברו בין בתי האבלים ואצל אלו שאיבדו את ביתם, גייסו את הילדים, חינכו אותם באינדוקטרינציה אסלאמיסטית קיצונית והבטיחו להם הזדמנות לנקמה. אידאולוגיה ומניעים כגון נקמה וייאוש או שבירת הסטטוס קוו באלימות, אם כן, שלובים במידה רבה זה בזה. הם יהיו מניע לפעולה עבור חלק מהאנשים ובסיס ללגיטימציה רחבה לאלימות כזו אצל מרבית השאר.
אבל המשמעות היא שמציאות החיים היא שמניעה את האידאולוגיה, הלגיטימציה והשאיפה לפגוע בצד השני, ולא החינוך. במילים אחרות, הרעיון שההסבר החשוב ביותר לתמיכה באלימות כלפי ישראל או הישראלים בקרב הפלסטינים הוא החינוך האידאולוגי ולא האלימות והדיכוי שהם חוו מידי ישראל מופרך כמו שמופרך הרעיון הרווח בקרב הפלסטינים ותומכיהם שהחינוך הציוני הוא שהביא לתמיכה של רוב הישראלים באלימות כלפי פלסטינים, ולא האלימות הפלסטינית כלפי ישראלים. ובהתאם לכך, הרעיון של "חינוך מחדש" ו"דה־רדיקליזציה" של העזתים במציאות שבה סיפקה ישראל לרוב המכריע של העזתים ולפלסטינים בכלל סיבות למכביר לבקש נקמה חריפה ככל האפשר, הוא בגדר ניתוק פתולוגי ומסוכן מהמציאות.
חמאס גייס את כוחות הנוח'בה לאחר מבצע "עופרת יצוקה" שבו הרגה ישראל מעל אלף פלסטינים בעזה וחוללה הרס נרחב ברצועה. פעילי חמאס, סיפר בסקין, עברו בין בתי האבלים ואצל אלו שאיבדו את ביתם, גייסו את הילדים, חינכו אותם באינדוקטרינציה אסלאמיסטית קיצונית והבטיחו להם הזדמנות לנקמה
אנשי חמאס אינם היחידים שסקהיל ראיין. אחד המרואיינים הוא ההיסטוריון הפלסטיני הנודע ראשיד ח'אלידי. מתחילת המלחמה, ח'אלידי מבטא עמדה שהפכה להיות שנויה במחלוקת אצל הפלסטינים ותומכיהם: הוא מגנה את הפגיעה באזרחים על ידי חמאס, ומטיל עליהם אחריות ולו חלקית להרס של עזה. "המוות הזה [בעזה]," אמר לסקהיל, "צריך להיות על המצפון של המנהיגים הישראלים שהחליטו להרוג את כל האנשים האלו. אבל הוא גם צריך להיות במידה מסוימת על המצפון של אלו שארגנו את המבצע [של ה־7 באוקטובר]. הם היו צריכים לדעת, וללא ספק ידעו, שישראל תנקום באופן הרסני לא רק בהם אלא בעיקר באוכלוסייה האזרחית." "כל כך הרבה מהזעם בחברה הישראלית הוא תוצאה של השיעור הגבוה של מוות של אזרחים," ח'אלידי מוסיף, "מלחמה מובילה למוות של אזרחים, אבל זה היה הרבה מעבר למה שאפשר או צריך לקבל תחת כל תנאי שהוא, וגם זה על מתכנני המבצע. אני חושב שזה משהו שקשה להגיד, אבל צריך להגיד."
לעומת ח'אלידי, הסופרת הפלסטינית-אמריקאית סוזאן אבולחאווה דוחה את הרעיון שלחמאס יש אחריות כלשהי להרג ההמוני של אזרחים בעזה מאז ה־7 באוקטובר. "זה כמו להגיד לאנשים במרד בוורשה הייתם צריכים לדעת שהצבא הגרמני יגיב בצורה שהגיב ואתם עומדים להיות אחראים למוות של תושבים אחרים של גטו ורשה. אולי זה נכון, אבל האם זו טענה מוסרית להציע? אני לא חושבת שאי פעם הייתה בחינה כזו של עם ילידי כיצד הוא מתנגד לקולוניאליסטים." הינה, בקליפת אגוז, הסיפור של תנועת הסולידריות הפלסטינית כולה. קולות בודדים מדי מוכנים לומר שטבח באזרחים וזוועות אחרות מהסוג שבוצעו על ידי חמאס ב־7 באוקטובר הם קו אדום, לא משנה בשם איזו מטרה (או בכלל מכירים בכך שבוצעו זוועות כאלו), ושגם אם ישראל היא האחראית המרכזית למה שהיא מבצעת בעזה, גם לחמאס יש אחריות לכך.
ללמוד את המניעים – כדי למנוע את התוצאות
גם בעניין זה הפלסטינים דומים לנו הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב: אם העדויות שהוזכרו למעלה משקפות נאמנה את המניעים של חמאס להתקפה ב־7 באוקטובר, בשלב זה או אחר תצטרך החברה הישראלית לשאול את עצמה: האם מדיניות אחרת, ממשלה אחרת, מתונה יותר כלפי הפלסטינים, כזו שאינה מניעה מהלכים של סיפוח, גירוש פלסטינים מבתיהם, פרובוקציות בהר הבית, בקצרה כזו שנוקטת דיפלומטיה במקום אלימות כמדיניות – האם היא הייתה משנה את מערך השיקולים של חמאס והזוועות של ה־7 באוקטובר היו נמנעות?
אין דבר בשאלה זו שפוטר את חמאס מהאחריות לביצוע הזוועות, שהיא כולה שלו. אין בכך גם להמעיט בחשיבות האידאולוגיה הפונדמנטליסטית החמאסית או במוכנות של חמאס להשתמש באלימות קיצונית מאז היווסדות התנועה.
אך מרוב דיון בקונספציה המודיעינית לגבי הרעיון שחמאס מורתע ובכל מקרה לא יהיה מסוגל לבצע התקפה כפי שביצע ב־7 באוקטובר, נדחק לשוליים הדיון בקונספציה משמעותית הרבה יותר, שהניעה את המדיניות של ישראל כלפי הפלסטינים לפני ה־7 באוקטובר ועוד הרבה יותר מזה אחריו: שישראל יכולה, או צריכה, לפתור או לנהל את הקונפליקט עם הפלסטינים על ידי שימוש בכוח ובאלימות, כמו גם במשא ומתן מעל ראשם של הפלסטינים עם רודנים ערבים.
דחק גם לשוליים חלקה של ממשלת הימין הקיצוני הנוכחית לא רק בחיזוק חמאס ובמימונו ובהפיכה המשטרית שהיא ביקשה ועדיין מבקשת לעשות, אלא בקידום המסיבי של פרויקט ההתנחלויות והכיבוש, של ייהוד מזרח ירושלים והגדה תוך גירושם של פלסטינים מבתיהם ושל הפרובוקציות בהר הבית שבהן התגאתה. נשכחת גם ההתלהבות הכוללת של מיטב הפרשנים, העיתונאים והאינטלקטואלים מהנורמליזציה עם מדינות ערב ובמיוחד עם סעודיה, על אף – ולמעשה בין השאר בגלל – שהיא דחקה את העניין הפלסטיני לשוליים. ולבסוף, נדחקת גם הסכמתו של המרכז הישראלי, בתמיכה או בשתיקה, לצעדים אלו כמו גם לאלימות הברוטלית שישראל מפעילה כנגד הפלסטינים זה עשורים רבים.
בעקבות הכישלון המוחץ של הדרך הפרלמנטרית בהובלת אל־עארורי, זכתה מן ההפקר בחמאס החלופה של הדרך הצבאית בראשות מוחמד א־דיף… לגבי רצועת עזה הגיע חמאס לנקודה ש'אין לו מה להפסיד
נשכחות גם אפשרויות שהיו בעבר לפתרון אחר. כך למשל הזכיר הפרשן הבכיר יוסי מלמן שבעקבות מבצע צוק איתן ב־2014 הגיעו ישראל וחמאס בתיווך מצרי וסעודי להסכמה על מתווה לסיום המלחמה ולקידום הסדר אזורי. המתווה כלל את פירוז עזה, הקמת נמל ושדה תעופה, חזרת הרשות לשלטון בעזה, קידום מו"מ לפתרון 2 מדינות ונורמליזציה עם ערב הסעודית ועם מדינות ערביות ומוסלמיות. אלא שנתניהו דחה את המתווה, סביר להניח היות שביקש לשמר את הבידול בין חמאס לרשות הפלסטינית כדי למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית.
באופן דומה הזכיר מנחם קליין שבפברואר-מרץ 2021 הגיעו פתח וחמאס להסכמה על עריכת בחירות לנשיאות הרשות הפלסטינית, למועצה המחוקקת שלה ועל כניסת חמאס לאש"ף. ההסכם ביניהן כלל התחייבות להקים מדינה בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים, להכיר באש"ף כמסגרת גג לגיטימית ובלעדית, לנהל מאבק עממי בדרכי שלום ולהעביר את השלטון הנפרד ברצועת עזה לרשות הפלסטינית. אלא שישראל התנגדה למהלך זה, לא הסכימה שהבחירות יכללו את מזרח ירושלים, לחצה על אבו מאזן לבטל את הבחירות, ויצאה זמן קצר לאחר מכן למבצע "שומר חומות". על כישלון האלטרנטיבה הזו כתב בזמן אמת אחד המומחים החשובים לחמאס בישראל, מתי שטיינברג:
"בעקבות הכישלון המוחץ של הדרך הפרלמנטרית בהובלת אל־עארורי, זכתה מן ההפקר בחמאס החלופה של הדרך הצבאית בראשות מוחמד א־דיף… הזרזים שסיפקה ישראל בירושלים (בשיח' ג'ראח, בשער שכם, ומעל הכול – ברחבת מסגד אל־אקצא בעיצומה של תקופת הרמדאן…) נפלו לידי הגישה הצבאית כפרי בשל… לגבי רצועת עזה הגיע חמאס לנקודה ש'אין לו מה להפסיד'… אין די בשיפור כלכלי או בהבטחה לשיפור כזה כדי ליצור תחושה שיש מה להפסיד כל עוד נתונה האוכלוסייה לכיבוש או כפופה לתכתיב זר… בהעדר אפשרות נוספת שנותנת מענה לצורך הלאומי הקיבוצי בדמות עצמאות וריבונות, אין הרתעה."
על פי הערכות המודיעין הישראלי, זה היה השלב שבו החלו סינוואר, דף והמעגל הקרוב אליהם לתכנן את המתקפה שיצאה לדרך ב־7 באוקטובר.
בסופו של דבר, תהום פסיכולוגית עמוקה מפרידה עדיין בין מרבית הציבור הישראלי לבין הכרה של ממש במשמעות של השבת הארורה, והסיבות לה טמונות לא רק ב"רעיון של חמאס", אלא גם בפרויקט ההתנחלויות והכיבוש, בדיכוי של עם שלם שימיו כימי מדינת ישראל וברעיון שניתן לפתור סכסוך כזה בכוח על ידי "קיר ברזל" שיסתיר מעיני עצמנו את מה שאנו עושים להם ויסגור אותם בכלוב – מטפורי וממשי – שממנו לא יוכלו לפרוץ. אבל אם ה־7 באוקטובר והמלחמה בעזה הראו משהו, הרי זה עד כמה ההשתחררות מקונספציה זו היא צורך קיומי עבור ישראל, שהחיים והמוות שלנו ושל הפלסטינים תלויים בו.
