מחירי הנפט בעולם עברו בשנים האחרונות כמה תהפוכות דרמטיות, ונעשו קשים הרבה יותר לחיזוי בהשוואה לעבר הלא־רחוק, אפילו בהשוואה לימים שאחרי האביב הערבי. התמורה העיקרית בשוק הנפט העולמי בשנים האחרונות היתה הפיכתה של ארצות הברית למפיקה המובילה בעולם (יותר מ־15.5 מיליון חביות ביום, 3.5 מיליון יותר מערב הסעודית).
ממשל אובאמה החל לשקוד על עצמאותה האנרגטית של ארצות הברית עוד בסוף הקדנציה הראשונה שלו, באמצעות הגברת הפקת הנפט ושימוש במאגר פצלי השמן של ארצות הברית, שהוא הגדול בעולם. בסוף 2015 הוסר האיסור בן 40 השנה על יצוא נפט גולמי מארצות הברית. ארצות הברית נעשתה ליצואנית נפט מייד, ובסוף ינואר 2016 ירדו מחירי הנפט לשפל של 26.5 דולר לחבית. קיצוץ התפוקות המוסכם של מדינות אופ״ק ייצב את המחירים סביב 50 דולר לחבית למשך כשנה וחצי, ובאוגוסט 2017 הם החלו לעלות שוב, עד שהגיעו ליותר מ־80 דולר לחבית בתחילת מאי השנה.
לפיכך, אף על פי שארצות הברית הגדילה את היקפי הפקת הנפט שלה, וכיום היא מייצאת כבר 7.6 מיליון חביות ביום (לעומת יבוא של כ־10 מיליון חביות ביום) ועל פי ההערכות ב־2022 יעלה היצוא על היבוא, מחירי הנפט נעים סביב ממוצע לא נמוך כלל. כאשר התחזיות ל־2019 נעות בין 50 לכ־80 דולר לחבית, לא רק שהן חסרות משמעות עקב פער של כ־60%, אלא גם משום שהן למעשה שעתוק של תנודת המחירים של השנה האחרונה.
מדוע אין הצלחה בייצוב המחירים ומה אפשר ללמוד מכך?
ראשית, מחירי הרצפה שקבע אופ״ק וקיצוץ התפוקה שלו ב-1.2 מיליון חביות ליום לאחר הירידה האחרונה במחירים בחודשיים האחרונים (מ-73 ל-50 דולר לחבית) עשויים להעלות את המחירים כבר בחודשים הקרובים. דווקא בתקופה שבה אופ״ק נחלש כלפי חוץ, עקב ירידת חלקו היחסי בשוק הנפט העולמי, וכלפי פנים, עקב מתיחות השיא והעימותים בין ערב הסעודית לאיראן, הוא מצליח לגבש הסכמות פנימיות יעילות ביותר ולהגן על האינטרסים המשותפים של החברות בו. וחשוב מכך, הוא הצליח להגיע להסכמות על קיצוצי התפוקה עם רוסיה. לפיכך, דווקא משום שאופ״ק הוא היום ארגון רופף ומלא ניגודי אינטרסים ההסכמות שלו יעילות מאוד ומשפיעות על מחירי הנפט, אפילו בתקופה זו.
לזעזוע האחרון שעבר הארגון בעקבות פרישתה של קטר החודש הייתה השפעה שולית על מחירי הנפט, לא רק בשל היותה של קטר המפיקה ה־11 בגודלה בארגון (600,000 חביות ביום בלבד, רק מעט יותר ממצרים השולית שאינה חברה בארגון), אלא גם משום שאופ״ק מוכיח ממילא שהוא מסוגל לשאת ולתת במקרה הצורך עם מדינות מחוץ למזרח התיכון שאינן חברות בו כמו רוסיה ומקסיקו, וגם עם עומאן ואזרבייג׳אן שבתוכו. מפיקות הנפט המזרח־תיכוניות מוכיחות כי עדיין מוקדם להספידן מבחינה אסטרטגית. לא רק משום שהן אחראיות למעל 40% מתפוקת הנפט ומחזיקות בלמעלה מ-80% מעתודות הנפט המוכחות בעולם, אלא גם בגלל יכולתן להתארגן למרות הניגודים והעימותים ביניהן.
שנית, אי־יציבות המחירים היא גם תוצאה של אי־הוודאות הפוליטית הנובעת מהשינויים של ממשל טראמפ במדיניות החוץ של ארצות הברית. לאחר צלילתה המתמשכת של הפקת הנפט בוונצואלה (שלמעשה כבר מיצתה את עצמה עקב ירידת היצוא ממנה לאפס), האיום לחדש את הסנקציות על איראן הוא איום המשמעותי ביותר על כושר ההפקה העולמי. הקפיצה החדה ביותר במחירי הנפט בשנה החולפת הגיעה לאחר חתימתו של טראמפ על פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין עם איראן. מובן שנחיצותו או אי־נחיצותו של צעד זה היא נושא לדיון בפני עצמו, אלא שכאשר צעד זה ננקט במסגרת מדיניות קפריזית ולא עקבית נוצרים עיוותים המשפיעים גם על מחירי הנפט.
דיפלומטיית הציוצים של דונלד טראמפ, שנזף באופ״ק על המחירים הגבוהים והודה לערב הסעודית (המפיקה הגדולה באופ״ק) על ירידת מחירי הנפט, מעידה לא רק על המחשבה הילדותית שהממשל האמריקאי יכול להשפיע לבדו על מחירי הנפט, כפי שהיה עד תחילת שנות ה־70 של המאה הקודמת, אלא גם על חוסר היכרות העמוק עם שיקוליהן של בעלות הברית של ארצות הברית במזרח התיכון, ובראש ובראשונה עם ערב הסעודית.
עד סוף המאה הקודמת יכלה ערב הסעודית להרשות לעצמה מחירי נפט נמוכים בזכות עלויות ההפקה והשינוע הנמוכות מאוד ואוכלוסייתה הדלילה. מצב זה השתנה בהדרגה בעשור הראשון של המאה הזאת עקב גידול האוכלוסין המהיר, ריבוי העובדים הזרים והגידול המתמיד בהוצאות הממשלה, במיוחד לאחר האביב הערבי. הצורך בשקט פוליטי ובשמירה על הדגם No Taxation – No Representation (שגם הוא עובר כרסום), לצד מעורבותה הנרחבת של ערב הסעודית בעימותים והאמביציות של יורש העצר מוחמד בן סלמאן, מייקרות מאוד את השמירה על המשטר.
ערב הסעודית לא תוכל עוד להרשות לעצמה מחירי נפט נמוכים לאורך זמן, ללא קשר לצעדים חסרי האחריות של משטרה, היכולים לגרום גם הם לקפיצות חדות במחירי הנפט. ארצות הברית אמנם מעניקה הגנה לבעלות בריתה במזרח התיכון, אבל שום תמיכה כספית או צבאית לא תוכל לעמוד מול איום מבית על יציבות משטריהן. כל עוד הממשל האמריקאי ותומכיו לא יבינו זאת, הם ימשיכו להיות מופתעים מהחיוכים ומלחיצות הידיים הידידותיות בין מוחמד בן סלמאן לפוטין.
