עאישה בלחאג', עיתונאית ומשוררת מרוקאית וכן חוקרת העוסקת בסוגיות של זכויות אדם, פרסמה באפריל האחרון כתבה בשבועון הלבנוני א־ספיר אל־ערבי שעסקה במקומן של נשים בעולם הכדורגל המרוקאי. כחובבת כדורגל מושבעת, פרסמה בלחאג' ביוני האחרון מעין כתבת המשך בהיקף רחב יותר, שבה היא סוקרת ממעוף הציפור את מצבו של כדורגל הנשים בעולם הערבי בכלל, תוך התייחסות לאתגרים ולקשיים שניצבים בפני הצעירות הערביות שחפצות לעסוק בענף ספורטיבי זה באופן מקצועי.
ככלל, היא מציינת, בפני נשים ערביות שמעוניינות להפוך לספורטאיות מקצועיות בכל ענף ספורט שהוא ניצבים אתגרים רבים שהחברה שבתוכה הן חיות מערימה עליהן. מסיבה זאת, ספורטאיות ערביות שצמחו והצטיינו בענפי ספורט יחידניים כמו היאבקות הן בגדר נס חברתי של נשים שהצליחו לפרוץ את התבניות הקשות של חברתן. אולם גם בענפי הספורט הקבוצתיים המצב לרוב אינו מזהיר שכן דרושה תמיכה ממסדית נרחבת כדי להעמיד את התשתיות הדרושות לטיפוח קבוצות ספורט כאלה, כמו מגרשים, מועדונים וכו', ובכל זאת, כמה קבוצות נשים ערביות בכדורסל ובכדוריד רשמו הישגים נאים לאורך השנים, בלחאג' מוסיפה.
בעולם הכדורגל המצב מורכב יותר שכן הוא נתפס כגברי יותר, ונוכחות של נשים בו נחשבת לתופעה חריגה ומוזרה גם ביציעי המעודדים ולא פחות מכך על הדשא. הגם שיש הבדלים בין מדינות ערב השונות, בלחאג' מדגישה, המצב באופן כללי עדיין עגום למדי ברוב מדינות ערב: במדינות המפרץ מספר שחקניות הכדורגל נאמד בכמה מאות; במדינות האגן המזרחי של הים התיכון (לבנון, ירדן וכו') מספרן נאמד בכמה אלפים, ואילו במדינות צפון אפריקה המצב חיובי מעט יותר וכך גם במצרים, שבה מספרן נאמד בכמה עשרות אלפים.
בלחאג' מוסיפה כי גורם נוסף שמצר את צעדיו של עולם כדורגל הנשים בעולם הערבי הוא שבניגוד למקביליהן הגברים, שנהנים ממסגרות מסודרות ומאורגנות כמו קבוצות, ליגות ומועדונים שבהם הם יכולים ללמוד את רזי המשחק מגיל צעיר, עבור ילדות ונערות לא קיימות מסגרות כאלה, ולרוב הן זוכות להיחשף לעולם הכדורגל ולומדות לשחק רק באופן מקרי בעת משחק עם אחיהן או בסביבת הבית, וזה קורה רק אם משפחתן וסביבתן מסכימות לכך ומוכנות לקבל את הדבר, כפי שמדווחות כמה מהשחקניות הידועות בתחום.
אומנם הפופולריות של ענף כדורגל הנשים בעולם הערבי הולכת וגוברת בהדרגה, במיוחד לאחר גביע העולם בכדורגל נשים שנערך בשנת 2019, אך מצבו של ענף זה, מכל הבחינות, עדיין רחוק מרחק שמיים וארץ מזה של מקבילו הגברי, קובעת בלחאג', ויעיד על כך הקהל המצומצם למדי היושב ביציעים במהלך טורנירים של נבחרות הכדורגל לנשים של מדינות ערב – קהל שנראה כי אינו עולה בהרבה על בני משפחותיהן. כמו כן, אליפות מדינות ערב בכדורגל נשים הוא אירוע שיא שהתקיים רק פעמיים עד כה – בשנת 2006 ו־2021 – עוד עניין המעיד על המעמד המוגבל שיש לענף זה בעולם הערבי. עם זאת, לאחר שמרוקו אירחה את משחקי גביע אפריקה לכדורגל נשים בשנת 2022, גברו החשיפה לענף והעניין בו בעולם הערבי, וקהל רב מבעבר במרוקו פקד את מגרשי הכדורגל כדי לעודד את נבחרת הנשים של המדינה – כך שייתכן שיש עוד תקווה שהעניין בענף זה, במיוחד מצד גברים, ילך ויגדל.
כאמור, מצב הכדורגל לנשים שונה בין מדינה למדינה, כאשר כדורגל הנשים במדינות צפון אפריקה נמצא כמה עשרות שנים קדימה בהשוואה לכדורגל במדינות המפרץ ובסעודיה. למועד שבו צמח ענף ספורט זה בכל מדינה יש השפעה על הדבר כמובן וכך גם לגורמים נוספים. בלחאג' מוסיפה למשל שהחלטתה של פיפ"א בשנת 2014 לאפשר לשחקניות כדורגל לעטות חג'אב לראשן במהלך משחקים רשמיים הייתה אבן דרך משמעותית בתחום ופתחה את הדלת למגרשי הכדורגל בפני צעירות רבות בעולם הערבי והמוסלמי.
בלחאג' סוקרת בכתבתה את ההיסטוריה של כדורגל הנשים בכמה ממדינות ערב כדי לעמוד על ההבדלים ביניהן. היא מתחילה עם מרוקו מדינתה, שהייתה הראשונה שאליה חדר כדורגל הנשים אי שם בתחילת שנות השמונים בעיקר ברמת קבוצות חובבות בשכונות ובערים הגדולות. רק כעבור עשור וחצי – בין השנים 1998-1997 – נוסדה נבחרת הכדורגל לנשים של מרוקו ועימה גם ליגה בפריסה ארצית שכללה קבוצות ומועדונים מכל רחבי המדינה. אולם הפער בין שחקני הכדורגל לשחקניות הכדורגל במדינה היה מחפיר, ויעידו על כך נתוני השכר מאותן שנים: בשנת 1998 הרוויחה שחקנית כדורגל בנבחרת 100 דירהם מרוקאי (כעשרה יורו) לחודש, וכעבור מספר שנים עמד השכר הממוצע לשחקנית בליגה הראשונה על 500 דירהם לחודש בעוד השכר הממוצע של שחקני נבחרת הגברים עמד על 5,000 דירהם.
במצרים צמח כדורגל הנשים בשלהי שנות התשעים כאשר בשנת 1997 נערך טורניר כדורגל הנשים הראשון במדינה, והיה לתופעה חסרת תקדים ובלתי־מוכרת לתושבי המדינה בזמנו, אולם כבר בשנה שלאחר מכן התקיימה האליפות הראשונה בענף זה במדינה. מצבו של כדורגל הנשים במצרים הוא מהטובים בעולם הערבי, בלחאג' מציינת, ונכון לשנת 2013 מספר הנשים שעסקו בענף ספורט זה במוסדות הלימוד ובליגות החובבים עמד על כמאה אלף נשים. כמו כן מצרים היא המדינה היחידה שאירחה בשטחה את אליפות מדינות ערב בכדורגל נשים שנערכה רק פעמיים עד כה. בשנת 2022 אף הודיעה קבוצת אל־אהלי הקהירית, מקבוצות הכדורגל המצליחות במצרים ובאפריקה כולה, על הקמתו של בית ספר לכדורגל נשים, ראשון מסוגו, שהוא אבן דרך משמעותית נוספת בהתפתחותו של ענף ספורט זה בעולם הערבי בכללותו.
אל מרוקו ומצרים הצטרפה אלג'יריה בשנת 1998, השנה שבה נוסדה ליגת הכדורגל לנשים. נבחרת אלג'יריה זכתה באליפות מדינות ערב בכדורגל נשים בשנת 2006, בלחאג' מציינת, והשתתפה חמש פעמים בגביע אפריקה לכדורגל נשים אף כי מעולם לא העפילה אל מעבר לשלב הראשון בטורניר. המדינה הערבית הרביעית לייסד נבחרת נשים לכדורגל הייתה ירדן, שבה נוסדה ליגת הכדורגל לנשים בשנת 2002, ונבחרת לאומית – בשנת 2005, ואף על פי שנבחרתה זכתה באליפות מדינות ערב בכדורגל נשים בשנת 2021 ולמרות האהדה שמגלות צעירות ירדניות רבות לספורט זה, מציינת בלחאג', מספר שחקניות הכדורגל במדינה אינו עולה על אלף נשים. מסיבה זו החליטה ההתאחדות לכדורגל בירדן לייסד ליגות כדורגל לנערות בבתי הספר הממלכתיים במדינה ואף להקציב לכל שחקנית סכום חודשי צנוע שיוכל לכסות הוצאות אישיות והיסעים כדי לעודד אותן להתמיד בתחום גם לאחר סיום לימודיהן.
המצב שונה ממדינה למדינה, אולם הקשיים שכל אותן צעירות ערביות נאלצות להתמודד עימם דומים בגדול: בני משפחותיהן לרוב אינם מעודדים אותן לעסוק בענף ספורטיבי זה, שנתפס בעיניהם כאגרסיבי וכאלים; מופעל עליהן לחץ רב לחדול מעיסוק זה; ולא אחת הן קורבנות לבריונות במגרשים
המדינות הבאות לייסד ליגת כדורגל לנשים הן טוניסיה ופלסטין, ובשתיהן נוסדה ליגת הכדורגל לנשים בשנת 2004. בליגה הפלסטינית הקבוצות נאלצות להתמודד עם הקשיים שמכתיב הניתוק הפיזי בין עזה לגדה המערבית, ובאליפות מדינות ערב לכדורגל נשים שימשה קבוצת הגדה המערבית כנבחרת הלאומית שייצגה את פלסטין. לבנון הצטרפה אליהן כשנה לאחר מכן כשייסדה את נבחרת הכדורגל לנשים שלה בשנת 2005, והייתה אחת המדינות הראשונות במערב אסיה לעשות זאת, וליגת הכדורגל לנשים במדינה נוסדה כעבור שלוש שנים בשנת 2008.
באיחוד האמירויות, ענף כדורגל הנשים החל לפעול בשנת 2009, וכיאה לרוחה של מדינת-עובדים-זרים זו, לא עלה מספר השחקניות האמירותיות על עשר נשים בזמנו, שכן מרבית השחקניות הן זרות שהובאו אל המדינה כדי לעודד את הצעירות האמירותיות לגלות עניין בענף ספורטיבי זה. הנבחרת הלאומית לנשים של איחוד האמירויות נוסדה בשנת 2010, וכיום ישנן כ־2,500 שחקניות אזרחיות איחוד האמירויות שרשומות בהתאחדות לכדורגל של המדינה ומשחקות בליגות השונות במדינה. מנגד, בקטר נוסדה נבחרת הנשים בכדורגל בשנת 2010, וכעבור קצת פחות משנתיים הוקמה ליגת הנשים לכדורגל במדינה, אולם בפועל קבוצות כדורגל הנשים בקטר משחקות קטרגל ולא כדורגל, קרי בכל משחק משחקות חמש שחקניות מכל קבוצה על המגרש, ומרבית המשחקים נערכים באולמות סגורים ולא במגרשי כדורגל רגילים.
האחרונות להצטרף לשאר המדינות הנזכרות לעיל הן סעודיה וסודאן. בסעודיה נאסר על נשים להיכנס למגרשי הכדורגל עד שנת 2018 – אותה שנה שבה הותר לנשים לראשונה לנהוג ברכב במדינה, ושבה הותר לנשים גם להיכנס לאירועי ספורט בשלושה אצטדיונים ברחבי המדינה. באצטדיונים אלה הוקצו אגפים ייעודיים לנשים ולמשפחות, ומחיצות זכוכית מפרידות בינם לבין שאר מושבי האצטדיון המוקצים לגברים בלבד. באותה שנה הוכרז על הקמת ליגת הכדורגל לנשים הראשונה במדינה, וכיום פועלים במדינה למעלה מחמישה עשר מועדוני כדורגל לנשים, ובסגל ההתאחדות הסעודית לכדורגל חברות גם שתי נשים. גם סודאן פתחה את שערי עולם הכדורגל בפני נשות המדינה לאחרונה ממש, ורק בשנת 2019 נוסדה ליגת הנשים לכדורגל במדינה; נבחרתה לא רשמה אף הישג משמעותי עד כה.
כפי שבלחאג' מראה בכתבתה, המצב אכן שונה ממדינה למדינה, אולם הקשיים שכל אותן צעירות ערביות שרוצות להיות שחקניות כדורגל נאלצות להתמודד עימם דומים בגדול: בני משפחותיהן לרוב אינם מעודדים אותן לעסוק בענף ספורטיבי זה, שנתפס בעיניהם כאגרסיבי וכאלים, ואף בספורט בכלל; מופעל עליהן לחץ רב לחדול מעיסוק זה; ולא אחת הן קורבנות לבריונות ולגידופים במגרשים וברשתות החברתיות. אלה מביניהן שבכל זאת בוחרות לעסוק בספורט זה כמקצוע סובלות מקשיים כלכליים ונאלצות לעבוד בעבודות נוספות כדי להצליח לכלכל את עצמן.
בשל הקשיים הללו ומסיבות נוספות שמונעות מנשים להפוך את העיסוק בכדורגל למקצוע של ממש, כדורגל הנשים במדינות ערב עדיין לא הגיע לרמת מקצוענות מספקת, בלחאג' קובעת, ורבות מהשחקניות עוסקות בענף ספורטיבי זה כתחביב בלבד לצד עיסוק מקצועי עיקרי אחר לפרנסתן. היעדר תשתיות מספקות הנדרשות לטיפוח שחקניות מקצועניות, כמו מגרשים, ליגות ומועדונים מסודרים, משפיע גם הוא לרעה על המצב, ואינו מאפשר צמיחה של שחקניות מקצועיות דיין שיכולות להשתוות למקבילותיהן ברמה הבין־לאומית. אולם ישנם כמה סיפורי הצלחה בודדים של שחקניות ערביות מקצועיות שהצליחו להשתלב בקבוצות כדורגל נשים בחו"ל, כמו סארה עיסאם המצרייה, ששיחקה בקבוצת סטוק סיטי באנגליה, ורג'אא אל־גזאלי המרוקאית ששיחקה בכמה קבוצות ספרדיות. בלחאג' גם מדגישה כי בתחום השיפוט שורר שוויון בין נשים לגברים לפחות מבחינה כלכלית ומבחינת השכר, אך לא בהכרח מבחינת הזדמנויות.
כפועל יוצא מכך, ובאופן לא־מפתיע, בלחאג' מציינת שנבחרות הכדורגל לנשים של מדינות ערב עדיין לא הצליחו לרשום הישגים משמעותיים ברמה העולמית או להעפיל לגמר גביע העולם בכדורגל נשים. כמה מן הנבחרות רשמו הישגים נקודתיים בכך שהעפילו לאליפויות אפריקה ואסיה (ביניהן נבחרות אלג'יריה, טוניסיה, מצרים וירדן), אך למעט נבחרת הנשים של מרוקו, שהעפילה לגמר הגביע של אפריקה בשנת 2022 וסיימה במקום השני, שאר הנבחרות לא רשמו הישגים משמעותיים באליפויות אלה. כדי שזה יקרה, דרוש שינוי יסודי בענף ספורטיבי זה, בלחאג' מסכמת – כזה שייתן מענה לכל האתגרים והקשיים הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והתשתיתיים שניצבים בפני נשים שרוצות לעסוק בכדורגל באופן מקצועי, ושבעטיים הן אינן מסוגלות לצלוח את משוכות המציאות בדרך להגשמת חלומן.
