זו חוויה מוזרה לקרוא מאמר של ד"ר רונית מרזן על פלסטיני בשם באסל אל־אערג' שהכרת באופן אישי. לא כל שכן פלסטיני שהיה מבוקש על ידי הצבא ונהרג בשנת 2017. שנים לפני כן עמדנו ביחד בהפגנות ופעם אחת היינו עצורים יחד למשך מספר שעות. התוודעתי גם אל בני משפחתו. חלקם ניתקו איתי כל קשר אחרי שהוא נהרג, ואילו עם אחרים אני ממשיך להיפגש.
מרזן פותחת את מאמרה בתיאור מורשתו לכאורה של אל־אערג'. אני כותב "לכאורה" משום שהתיאור לעולם אינו נפרד מהמשקפיים שדרכם אנו מביטים, ובמקרה זה מדובר במשקפיים ישראליות מאוד. מרזן אינה לגמרי טועה כשהיא מסבירה שהקריאה לצעירים פלסטינים משכילים להתאחד במאבק – ובכלל זה מאבק חמוש – נגד ישראל והציונות, היא מורשתו של אל־אערג'. אולם על אף שהיא מדגישה את קריאתו לאחוז בנשק, כל קורא זהיר יבחין שהיא מפרטת בעיקר פעולות כגון ריסוס גרפיטי או הדגשת הקשר הפלסטיני לאדמה. כך או אחרת, במהלך רטורי תמוה מרזן ממשיכה משם אל החלק השני של מאמרה, ובו היא כותבת על מעשי הזוועה שביצעו מחבלי חמאס ב־7 באוקטובר ועל "לוחמת התודעה האנטישמית" שכדבריה התפרצה מאז האירוע הנורא ומשלימה אותו.
מרזן אינה מבהירה כיצד קשורים שני חלקי המאמר זה לזה; היא לא מצביעה על קשר בין אל־אערג' ומוקיריו לבין חמאס, אף לא בין הסנטימנט של מיליטנטיות לאומית פלסטינית לבין מעשי הזוועה של הטבח ההמוני בעוטף עזה. נראה שמבחינתה מדובר בקשר מובן מאליו.
מדובר בכשל מחשבה אופייני מאוד בשיח הציבורי שלנו שלפיו מובן מאליו שמיליטנטיות פלסטינית משמעה טרור, מעשי זוועה ושנאת יהודים באשר הם. ובעוד העובדה שצעירים ישראלים מקדישים שלוש שנים מחייהם לצבא מתקבלת אצלנו כטבעית וראויה, כל פלסטיני שאוחז בנשק הוא מבחינתנו מכה אנושה לתקווה לשלום.
הבעיה בגישה זו אינה בהכרח העוול שהיא עושה לפלסטינים. לו היה אל־אערג' עדיין בין החיים ולא נרדף על ידי חיילי צה"ל עד שנהרג בקרב יריות בדירת המסתור שלו, סביר להניח שהיה מהלל את התגברותם של לוחמי החמאס על כוחות הצבא בעוטף עזה. יש גם סיכוי שהיה מכחיש שהם נשלחו לבצע פשעים נגד האנושות. עיוורון והתכחשות להרג אזרחים הם גם נחלתם של פלסטינים.
ובכל זאת התפיסות הישראליות בנוגע למיליטנטיות פלסטינית שגויות, והטרגדיה היא שהשגיאה הזו מונעת מאיתנו לזהות ולבחור באפשרויות הנקרות בדרכנו לצאת ממעגל הדמים. כריכת אל־אערג' ומורשתו בטרור של חמאס היא התעלמות מכך שבמשך שנים הוא היה מחויב למאבק לא־אלים ושילם על כך מחירים קשים. אל־אערג' איבד את פרנסתו כרוקח מכיוון שסירב למכור תרופות של חברות ישראליות, ספג מכות מחיילים בהפגנות לא־אלימות נגד גדר ההפרדה, ונעצר כשבגדה המערבית דרש לעלות לאוטובוס שהותרה בו נסיעתם של ישראלים בלבד, בחיקוי למאבק השחורים בהפרדה הגזעית בארצות הברית.
ישראל, שהחליטה שאינה מעוניינת בשלום שמחירו מדינה פלסטינית בגבולות 67' וגם לא בכזה שמחירו מדינה דו־לאומית בין הירדן והים, מציעה לפלסטינים שתי אפשרויות: להרכין ראש או להיות תומכי חמאס
היכרות עם סיפור חייו המלא של אל־אערג' תחייב את החברה הישראלית לשאול מדוע וכיצד הוא הפך מפעיל המחויב להתנגדות לא־אלימה לפעיל מיליטנטי הקורא לאחוז בנשק. זו שאלה שכדי לענות עליה צריך להכיר באופן שבו אנו הישראלים מדכאים ומנשלים עוד ועוד קהילות פלסטיניות, ותוך כדי כך רומסים ומרסקים כל ניסיון שלהן להגן על עצמן באמצעות מאבק לא־אלים. אם נרצה לטעון שמיליטנטיות פלסטינית מבוססת על שנאה לישראל, הרי שפלסטינים יסבירו לנו שמדינת ישראל נתנה לבאסל אל־אערג' סיבות למכביר לשנוא אותה.
הטענה שלמדיניות הישראלית יש חלק בנטישתו של אל־אערג' את דרך המאבק הלא־אלים היא מאתגרת, אבל אני רוצה להוסיף טענה מאתגרת יותר: גם בגלגולו המיליטנטי של באסל אל־אערג', האנשים שנושאים אליו עיניים אינם רק אויב מר שמולו צריך לנהל משחק סכום אפס המבוסס על קנה הרובה והתותח. האנשים האלה עשויים להיות מי שמולם ואיתם אפשר יהיה למצוא דרך החוצה ממציאות של אפרטהייד, טרור ולאומנות – שכבר היום מאכלת אותנו מבפנים – אל עבר מציאות של שלום, דמוקרטיה והתקבלות במרחב. כך היה במקומות ובמאבקים אחרים בעולם בין מדינות לבין חמושים שתבעו חירות; כך היה בין ישראל לבין תושבי הגדה המערבית באינתיפאדה הראשונה, וכך יכול להיות גם בישראל/פלסטין של ימינו.
ישראל, שהחליטה שאינה מעוניינת בשלום שמחירו מדינה פלסטינית בגבולות 67' וגם לא בכזה שמחירו מדינה דו־לאומית בין הירדן והים, מציעה לפלסטינים שתי אפשרויות: להרכין ראש או להיות תומכי חמאס. כאשר זו הברירה, יותר מדי פלסטינים יבחרו בחמאס. כדי שתהיה ברירה אחרת ישראל צריכה להכיר בחשיבות קיומה של אופציה שלישית: לאומיות פלסטינית גאה שאינה גולשת לרצחנות חסרת הבחנה, אולם נחושה להיאבק במשטר העליונות היהודית. באסל אל־אערג' הוא אחד הסמלים של אלטרנטיבה זו. פלסטינים שנוהים אחריה אינם בהכרח צדיקים או רודפי שלום וודאי שאינם אוהבי ישראל. אולם רק נכונות ישראלית להתמודד עם דרישתם לצדק תאפשר תהליך ארוך וקשה של יציאה ממעגל הדמים. אם נפתח עיניים נוכל לראות שם דרך לתקווה.
