הפיכות האביב הערבי עשו בשכל בהתייחסן אל הנורמליזציה ואל השלום עם ישראל כאל סוגיות משניות יחסית בחשיבותן, בדבקותם בזכותו של העם הפלסטיני ובקדימות שהן העניקו לסוגיה הפלסטינית. הן לא סגרו את הדלת בפני השלום והנורמליזציה, אבל באותה מידה הן גם לא פתחו את הדלת בפניהם. הן לא טענו שהנורמליזציה היא השער המוביל לעבר החירות והדמוקרטיה, ובאותה מידה הן לא טענו שהיא תביא לחיסול החירות והדמוקרטיה.
ההפיכות פשוט דרשו בראש ובראשונה חירות, ובשל כך הן הציגו סדר עדיפויות שונה – כזה שבו אין קשר בין חירות ודמוקרטיה לבין הנורמליזציה, בין אם רואים בה דבר שלילי ובין אם חיובי.
ובמילים אחרות, דיכוי יכול להתקיים ולהתעצם עם הנורמליזציה ובלעדיה.
אין קשר בין הסיבות לפגיעה בחירות ובדמוקרטיה לבין הנורמליזציה או אי־הנורמליזציה. ומנקודת מבט זו, הסוגיות החשובות שבהן צריך להתמקד הן סוגיות שקשורות בכינון החברה והמסגרת המשפחתית ובעמדות לגבי הצבא, הערים, הבורגנות והעולם החיצוני.
אך גם אם אין לנורמליזציה ולאי־הנורמליזציה השפעה על גורל החירות והדמוקרטיה בפועל, זה לא המצב ברמה התיאורטית. שכן אי־הנורמליזציה, צריך לומר, נהנית מיתרון שאין לנורמליזציה: אי־נורמליזציה נתפסת כדבר מהותי שגובר בחשיבותו על החירות, מגמד אותה, ומעמיד אותה מול עניינים שזוכים לעדיפות על פניה כמו "הסתירה הבסיסית" או מלחמות – שלעד גוברות בחשיבותן על כל דבר אחר. במאבק נגד הנורמליזציה, עניינים צבאיים תמיד גוברים על עניינים אזרחיים. וכל ניסיון לגשר על שני העולמות הללו נותר בגדר רעיון תיאורטי שלא עומד במבחן המציאות.
לפי תפיסה זו הנורמליזציה היא עמדה או שיקול בשדה הפוליטי שאפשר להסכים עימו ואפשר שלא, אולם אי-נורמליזציה, וכפועל יוצא ממנה – המאבק וההתנגדות, נתפסים כעמדה מקודשת, משיחית, שכל מי שסוטה ממנה הוא בוגד. אין פה העמדת פנים, אלו הם פנים הדברים. ואי־אפשר ליישב את הסתירה בין עמדה זו לבין הדמוקרטיה במילים או ברצון טוב: נסו לחשוב מה היה קורה, למשל, אילו רצון עממי במשטר דמוקרטי היה גם מביע תמיכה בנורמליזציה? האם לא היו רואים בכך פגיעה בדבר קדוש ומשיחי?
ולכן, אפשר לומר שהקנאים בהתנגדותם לנורמליזציה הם גם התומכים הנלהבים ביותר בצבאות – בכלי המלחמה נגד ישראל, שמשמשים באותו זמן גם כלי לדיכוי בני עמם. אותם קנאים הם אלה שהקימו קול צעקה כשצבא עיראק פוזר בשנת 2003. וזה לא שהפתרון שהציעו האמריקאים לעיראק היה מועיל, כמובן, רק שאותו צבא התגלה כחסר כל ערך כשדאעש כבש את העיר מוסול בשנת 2014. אותם קנאים הם גם תומכיו הנלהבים ביותר של הצבא הסורי הנועז, שהפגין את עוז ליבו נגד בני עמו. בשני המקרים, הטיעון המרכזי בהגנתם על הצבאות האלה היה שהם קיימים "כדי להיאבק בישראל".
יש טיעונים רבים לכך שאין קשר בין הנורמליזציה לבין הדיכוי, אבל זה לא אומר שמי שמנרמלים את היחסים עם ישראל בהכרח אינם דכאניים. מאידך גיסא, יש גם טיעונים רבים לכך שיש קשר הדוק בין התנגדות לנורמליזציה לבין דיכוי. אנואר א־סאדאת, שנירמל את היחסים עם ישראל, היה שליט שדיכא את עמו – אם כי הדיכוי של סאדאת היה כאין וכאפס לדיכוי ששרר בתקופה הנאצריסטית, עידן "המאבק בישראל". כמו כן, המשטר הסורי, שהוא המשטר הערבי הדכאני והאכזרי ביותר, הוא גם המשטר הערבי שהתנגדותו לנורמליזציה היא הנחרצת ביותר.
בתוך כך, גם במקרה הפלסטיני לא מתקיים הקשר האבוד הזה. הדמוקרטיה לא עלתה על סדר היום של כל המנהיגים שייצגו את הסוגיה הפלסטינית: אמין אל־חוסייני, אחמד חילמי, אחמד א־שוקיירי, יאסר ערפאת, ג'ורג' חבש, נאייף חוואתמה, אחמד יאסין, ח'אלד משעל ומחמוד עבאס – למרות השוני באידיאולוגיה, התקופות השונות והניסיונות השונים שבפניהם הם ניצבו. כולם ללא יוצא מן הכלל לא עשו זאת. שכן כל ארגוני המאבק הפלסטיני, מאש"ף ועד אחרון הפלגים, לא היוו דוגמה לקשר הזה לערכים של חירות ודמוקרטיה. גם באשר לסוגיות שונות במדינות השכנות, הם תמיד בחרו לעמוד לצד אלה שדיברו הכי פחות על חירות ועל דמוקרטיה: בלבנון הם בחרו לעסוק בהתחמשות ובנשק, שסייעו בחיסול החיים הפרלמנטאריים בלבנון, שיכלו להתפתח ולעבור רפורמות. בסוריה, הם בחרו באסד, שבחר ללחום בעמו. בעיראק, הם בחרו בסדאם חוסיין ובמלחמותיו.
ולחזבאללה, שחיסל את מה שנשאר מההתנגדות הפלסטינית, לא רק שסלחו על כך, גם הרעיפו עליו אהבה. זה לא רצף של צירופי מקרים, אלא דפוס פעולה.
כל הבחירות האלה לא רק שלא חיזקו את הקשר בין החירות והדמוקרטיה לבין הסוגיה הפלסטינית, שזכותה עומדת לה, הן אף רוקנו אותה מתוכן, החלישו את הקשר שלה עם כל מה שלא נוגע בה במישרין, ובכך ניתקו גם אותה. אט אט הפכה הסוגיה הפלסטינית לנשמה חסרת גוף – וטיבן של נשמות חסרות גוף הוא שעם הזמן אנשים נוטים להטיל ספק בעצם קיומן.
בסופו של דבר, הנורמליזציה ככל הנראה חסרת כל השפעה. ואני חושש שהניפוח המוגזם של הנושא הזה הוא עוד תוצאה של כישלון האביב הערבי, שניסה לשנות את סדר היום, ושל החזרה לשיח נפוח ונבוב כמו שהיה נהוג בעבר.
"ההמונים", שמתנגדי הנורמליזציה אמרו שהם יקומו ויכשילו אותה, לא קמו ולא עשו דבר – לא במדינות הקטנות ולא בגדולות, לא במדינות העשירות ולא בעניות. ובינתיים, חלק ממתנגדי הנורמליזציה הספיקו להחליף את "ההמונים" שבהם הם מאסו בג'ו ביידן.
זו התפתחות שלא הובילה אותנו לחשוב מעבר לשני דפוסי החשיבה השחוקים והמאובקים שעליהם אנחנו חוזרים: בעיתות מחסור אומרים שהשליטים שברו את רוחם של ההמונים ואילצו אותם לסור למרותם; ובעיתות של שפע אומרים שהם שיחדו את ההמונים והשחיתו את נפשם. הגיע הזמן לשבת ולעשות חושבים ולזנוח כל מיני תפיסות מקודשות שנס ליחן.
חאזם סאריה הוא אינטלקטואל ופובליציסט לבנוני ותיק. המאמר המלא התפרסם ב־3 בינואר 2021 ביומון א־שרק אל־אווסט היוצא לאור בלונדון. מערבית: און דגן
