איך בוחר פלסטיני מוסלמי אזרח מדינת ישראל לכנות את עצמו? ערבי-ישראלי? פלסטיני-ישראלי? מוסלמי-ישראלי? שאלה זו אינה סמנטית בלבד, אלא בעלת השלכות פוליטיות וחברתיות נרחבות. עניין זה עומד במרכז מאמרו של ד"ר ראיף זריק ( رائف زريق), משפטן ואקדמאי, מומחה לפילוסופיה פוליטית ולפילוסופיה של המשפט, אשר פורסם בשבועון כל אל־ערב (كل العرب) היוצא לאור בנצרת. זריק, שמאמרו התפרסם תחת הכותרת "המוסלמי הישראלי", בוחן את הסוגיה הרחבה של זהות הערבים החיים בישראל דרך מקרה ספציפי – פעילותו הפוליטית של חבר הכנסת ד"ר מנסור עבאס (منصور عباس). בתגובה, פרסם עבד אל־כרים עזאם (عبد الكريم عزام) מאמר ביקורת נוקב על דבריו של זריק, ועמדתו תוצג גם כן במאמר זה.
זריק פגש את עבאס, יו"ר מפלגת רע"מ וחבר כנסת מטעם הרשימה המשותפת, לפני שנה וחצי. הפגישה הותירה בו רושם שעבאס הוא אדם אדיב עם כוונות טובות, הפועל כדי לשרת את הציבור שאותו הוא מייצג. עם זאת, זריק מציין כי כנות והתמדה הינן תכונות חשובות אך לא מספיקות, ושכוונות טובות מוכרחות להצטלב עם דרכי פעולה נכונות. למשל, לצורך השגת מטרותיו הפוליטיות, היה מוכן לקיים משא ומתן עם נתניהו ועם גורמים נוספים בימין. כיצד ניתן להבין את האסטרטגיה של עבאס, ואיך כל זה קשור לזהותו של המוסלמי הישראלי?
זריק טוען כי ניתן להבין את עמדתו של עבאס מתוך נקודת המוצא שאין הבדל אמיתי בין מה שמכונה "הימין הישראלי" לבין "השמאל-מרכז הישראלי" – אלו וגם אלו ציונים ומתנכלים לחברה הערבית. במילים אחרות, (וזו טענה שניתן לשמוע גם בקרב קבוצות פוליטיות ערביות כגון "אבנאא' אל־בלד" וגם בקרב יהודים ישראלים מצביעי שמאל) – אין הבדל בין גנץ ונתניהו. אלא שנקודת מוצא זו מובילה קבוצות כמו "אבנאא' אל־בלד" להחרים את השניים וכלל לא להשתתף בבחירות לכנסת, ואילו מסקנתו של עבאס היא שאם ממילא אין הבדל, הרי שיש לשתף פעולה עם מי שעומד בראשות הממשלה, ולפיכך מסוגל להביא למימוש אינטרסים של הציבור הערבי כגון טיפול בבעיית האלימות, פתרונות דיור, תקציבים וכדומה.
עמדה שלישית שבה מחזיקה למשל מפלגת חד"ש, היא שהנחת היסוד אינה נכונה – אין דין השמאל כדין הימין ואין דין גנץ כדין נתניהו. הם מסכימים עם עבאס שיש לשתף פעולה עם הבחירות לכנסת ועם המפלגות הציוניות, אבל אינם מסכימים שאין זה משנה עם מי מתבצע שיתוף פעולה זה.
נוסף על כך, מדרכו של עבאס עולה גישה ריאליסטית ופרקטית – יש להעמיד דרישות מציאותיות שהציבור הערבי יוכל לקבל. הוא קורא לפוליטיקה מקצועית, אובייקטיבית, ולא לפוליטיקה של צעקות שאינה משיגה כל מטרה: דרישות צודקות אינן תנאי מספיק אם לא יודעים איך להשיג אותן. כאן בא לידי ביטוי, כמובן, מתח תמידי בין המוסרי והאידיאלי לבין הפוליטי, שאינם תמיד דרים בכפיפה אחת. עוד מזכיר זריק את תשובתו המתחמקת של עבאס לשאלה בריאיון לרדיו – האם יתמוך בחוק שיאפשר לנתניהו לחמוק ממשפטו?
זריק מנתח – תוך שהוא מציין כי ייתכן שהוא טועה – את הגישה התיאורטית של עבאס לפוליטיקה, העומדת מאחורי מעשיו ואמירותיו. לדידו, עמדתו של עבאס אינה שואפת לשנות באופן מהותי את המדינה או את חוקיה ולכוננה מחדש באופן צודק יותר עבור כלל האזרחים. הוא מתייחס באדישות למשפט נתניהו משום שלתפיסתו, סוגיות הקשורות לשלטון החוק, חופש הביטוי וסכנות הפשיזם הן נחלתה של החברה היהודית בלבד, ואילו הערבים הם אורחים במדינה הזו, וכל ניסיון מצידם להגיע להבנות יסודיות עם המדינה היהודית ייכשל. לכן, על פי עבאס, כל שנותר לעשות הוא להשיג הישגים חומריים עבור הערבים בישראל, מבלי לנסות לשנות את השיטה הפוליטית מיסודה ומבלי לעסוק בשאלת פלסטין ההיסטורית. במובן זה, לדעת זריק, עמדתו משקפת חוסר אמונה ביכולת ליצור שינוי פוליטי מהותי. לפיכך, אין להכניס עמדה זו לאותה משבצת כמו עמדתה של בל"ד הקוראת למדינת כל אזרחיה, או של חד"ש הדוגלת בשוויון – מפלגות אלה מציגות תפיסה השואפת לשנות באופן מהותי את השלטון בישראל. לעומת זאת, עמדתו של עבאס מזכירה גרסה הפוכה של שיטת "בני החסות" (אהל א־ד'מה – שיטה שהייתה נהוגה באימפריה המוסלמית והעניקה ליהודים ונוצרים מעמד של בני חסות – הם יכולים להמשיך לקיים את מנהגיהם הדתיים בתמורה לתשלום מס מסוים לרוב המוסלמי ותחת הגבלות). יהיה זה נאיבי מצד הערבים לצפות לשוויון מהמדינה שכבשה אותם לפני 70 שנה. גם כאן מתבטאת הגישה הריאלית של עבאס: הפסדנו במלחמה, וכעת עלינו להיות ריאליים ולצפות רק למינימום יושרה ולמינימום הפרעות לשגרת חיינו.
חלק זה בטיעון של זריק עשוי לעורר כמובן ביקורת. בין המבקרים נמצא גם הכותב עבד אל־כרים עזאם, שפירסם מאמר תגובה באותו עיתון. אם נשים בצד את הביקורת על הרטוריקה ועל סגנון הטיעון, המהווים חלק נכבד ממאמרו של עזאם, הרי שהוא תוקף את ההנחה שאפשר לגזור את עמדתו הפוליטית העקרונית של עבאס מתוך התרשמות אקראית ואישית. כמו כן, הוא מתנגד לשימוש של זריק במונח "ההיגיון של עבאס" או לעובדה שהוא מכנה את התנועה האסלאמית "התנועה של עבאס" – זוהי תנועה פוליטית שיש לה רעיונות ואידיאולוגיה מבוססת בנוגע לחברה הפלסטינית.
עזאם אומנם מסכים כי עבאס יוצא מנקודת הנחה שאין הבדל בין הימין לבין השמאל הישראלי, אך אין זה אומר שעבאס מתרחק מהפוליטיקה האידיאולוגית ומנסה רק להשיג הישגים בפועל – זוהי שוב, לדעתו, הכללה על סמך תחושה ולא על סמך עובדות. לטענתו, נכון שעבאס מתרחק ממה שזריק מכנה "פוליטיקה של צעקות ומהומות", אך זוהי לא מהות הפוליטיקה – פוליטיקה היא אומנות האפשרי. להסיק שבגלל שעבאס דוחה את הצעקות ואת המהומות הוא גם דוחה את הפוליטיקה – מבטא לדעתו חוסר הבנה של תולדות המחשבה הפוליטית.
גם ההתייחסות להתבטאותו של עבאס בנוגע למשפט נתניהו מעוררת את חמתו של עזאם, הטוען כי עבאס כלל אינו מתייחס באדישות למשפט, והוא אינו חושב ששלטון החוק וחופש הביטוי הן עניין ליהודים בלבד. להיפך, עבאס הוא זה שדוחק לפינה את המוסדות הישראליים ותובע באופן גלוי ממקבלי ההחלטות להפסיק את מדיניות האפליה. דוגמה אחת לכך היא שהוא היה חבר הכנסת הראשון שהעלה את נושא האפליה נגד עיתונאים ערבים.
ובחזרה לזריק – הוא ממשיך ומפתח את טיעוניו בנוגע לדרכו הפוליטית של עבאס. לדבריו, עבאס מציב את התרבות ואת הדת לפני הפוליטיקה, במיוחד בהקשר הסוגיה הפלסטינית. אם הוא ימשיך בכך, הדבר עלול להיגרר לפרגמאטיות ולדוגמטיות דתית. יתר על כן, עבאס מדגיש פעמים רבות כי חשוב לדבוק בעקרונות ולא לוותר עליהם, ושהוא פועל אך ורק מתוך עקרונות. מהם, תוהה זריק בפנייה ישירה לעבאס, אותם עקרונות שעליהם הוא אינו מוכן לוותר? האם אלה עקרונות דתיים או לאומיים? זריק מגחיך טענה זו וטוען כי איש מעולם לא עושה פעולה פוליטית וטוען שהוא מוותר על עקרונותיו. לראיה – אפילו איחוד האמירויות, כאשר חתמו על הסכמים עם ישראל, ראו לנכון למצוא צידוקים שונים לכך שהדבר בעצם טוב לפלסטינים ושהם עדיין תומכים בפתרון שתי המדינות. משום שאיש מעולם לא יגיד שהוא ויתר על עקרונותיו, השאלה הנכונה היא לא "מה דעתך?" (למשל, "האם אתה בעד מדינה פלסטינית או לא?") אלא: "מה תהיה מוכן לעשות למען כך?" ("מה תהיה מוכן להקריב כדי שתקום מדינה פלסטינית?") הוא מביא כדוגמה מקרה שבו מדינה אירופית כלשהי תביע תמיכה במדינה פלסטינית, אבל לא תהיה מוכנה לפירוק התנחלויות או להחרמת סחורותיהן. במקרה כזה, הרי שאין כל משמעות לתמיכתם העקרונית ברעיון.
"לשמור על העקרונות שלך", טוען זריק, אין פירושו להניח אותם בצד ולא להשתמש בהם כדי שלא "ייהרסו". לא שומרים על עקרונות כמו ששומרים על בשר במקפיא. שמירה על עקרונות משמעותה להשתמש בהם כדי להוביל לפעולה, לחזור עליהם ולהנכיח אותם במרחב הציבורי, ולא להשאיר אותם בבית ולהתייחס אליהם כמכשולים שעומדים בדרכך להשגת המטרה.
גם לנקודה זו מגיב עזאם במאמר הביקורת שלו, כי עבאס כלל אינו מדרדר את מפלגתו לדוגמטיות דתית, אלא קורא ללא הרף לסובלנות דתית ומתנגד לגזענות על כל סוגיה, כפי שבא לידי ביטוי גם באמנת התנועה הפוליטית שבה הוא חבר ושאותה הוא עזר לנסח.
פעילותו של עבאס ושל פוליטיקאים פלסטינים אחרים – ממשיך זריק – משולה לאדם המטפס על מדרון תלול וחלקלק – סופו שיידרדר לתחתיתו. האפשרויות הן או הידרדרות לתחתית או ויתור על הטיפוס מלכתחילה, כך רואה זאת עבאס. תנועת אבנאא אל־בלד למשל, שרואה עצמה מחוץ לכללי המשחק הציוניים, החליטה מלכתחילה לא לטפס, דהיינו, לא להשתתף בבחירות לכנסת. הם רואים בריצה לכנסת ויתור עקרוני, שבתורו יוביל לוויתורים נוספים. עבאס, לעומת זאת, בהחליטו לטפס במדרון – אין מנוס מכך שיידרדר לתחתיתו.
ואולם, מסתייג זריק, ייתכן כי העניין אינו כה שחור או לבן, שהרי כל צד יכול להגדיר עבור עצמו מהו הרגע שבו אדם מציב את רגלו בראשית המדרון. אם נתבונן שוב בחברי אבנאא אל־בלד, הרי שהם חושבים שהשתתפות בבחירות לכנסת היא הצעד הראשון בהידרדרות. לעומת זאת, רבים אחרים אינם חושבים שזהו קו פרשת המים, וכן משתתפים בבחירות. הם רואים את קו פרשת המים בדברים אחרים, למשל בלהמליץ על גנץ לראשות הממשלה.
זריק מוסיף כי המדרון התלול והחלקלק אינו בהכרח תלול וחלקלק באופן שווה, ועלייה עליו לא מוכרחה להסתיים בנפילה לקצה. לא כל מי שהלך לבחירות לכנסת למשל, התמודד באותה צורה, ולא כולם נכנסים לאותה משבצת – החוכמה היא גם לראות את השוני מאחורי מה שנראה כביכול דומה. אפשר לרוץ לכנסת ועדיין לא לוותר על כל העקרונות ולתמוך בנתניהו, כפי שעושה עבאס. יתר על כן, כפי שמציין זריק, נתניהו הפר את כל הבטחותיו ולו לאנשים הקרובים לו ביותר – מדוע שהמקרה של עבאס יהיה שונה? נכון, כדי להגן על בעיה צודקת צריך "עורך דין" טוב, ונניח שמר עבאס הוא אכן כזה – אבל זה לא מספיק בהיעדר שופט הגון, מה שנתניהו הוא בהחלט לא. זריק מסכים עם הטענה שיש לנסח את הדרישות באופן ברור, אך לדידו לא זו הבעיה – מה שקורה לערבים בישראל אינו נובע מחוסר הבנה של דרישותיהם, אלא מחוסר הסכמה לקבל אותן.
נקודה אחרונה נוגעת לאופן שבו זריק מבין באופן כללי את הגישה הפוליטית של פלסטינים אזרחי ישראל – עליהם לזכור שהם חלק מעם שהבעיה שלו עדיין שרירה וקיימת, פצעיו פתוחים והדיכוי כנגדו עדיין נמשך. כל פעולה פוליטית שאינה לוקחת זאת בחשבון, סופה להיכשל. במקביל, הפלסטינים הם אזרחים במדינת ישראל ויש לכך השפעה על חייהם, וגם את זאת אסור לשכוח. איך שומרים על איזון? אין תשובה ונוסחה אחת, אבל ברור שעבאס ודומיו אינם עושים זאת נכון.
הטענה בדבר זהות והשתייכות פלסטינית אינה מספיקה כדי להצדיק אי־הצבעה לכנסת, ובה בעת הרצון להשפיע כשלעצמו אינו מצדיק תמיכה בגנץ. העמדה לעד תהיה מורכבת, שכן עליה להתחשב בכמה גורמים ועקרונות בו־זמנית. אם עבאס ימשיך בדרכו – המשלבת מצד אחד דחייה של הפוליטיקה והתעלמות מסוגיית המולדת ומצד שני הנכחה ביתר שאת של הדת ושל התרבות – סופו של הדבר להוביל לנסיגה לאחור ולפיתוח מודל של מוסלמי-ישראלי (ולא פלסטיני), וזאת לאחר שהצליחו סוף סוף להתגבר על המודל של "ערבי-ישראלי".
