מדי פעם בפעם אנו עדים לכך שפקידי ממשל, כותבים, פרשנים, מנהיגים מדיניים ואחרים, קובעים בביטחון שפתרון שתי המדינות מת, ושלא נותר לנו אלא פתרון המדינה האחת. יש המציגים זאת כשאלה של "תעדוף", כלומר שהעם הפלסטיני נדרש לבחור את החלופה המתאימה לו מבין כמה חלופות מוצעות. לעיתים מוצגת המדינה האחת כשלב מעבר הכרחי, בשל העובדה שישראל מחסלת בשיטתיות את הסיכוי להקים מדינה פלסטינית עצמאית ובת־קיימה. חלק מהמדינאים, מצידם, רואים בפתרון שתי המדינות, מהנהר עד הים, את הגשמתה של הסיסמה הישנה הקוראת לשחרור כל אדמת פלסטין.
אין זה סוד כי חלק מהפעילים בפלגים הפלסטיניים בעבר ובהווה אימצו רעיון זה בפורומים הדומים לתנועות פומביות, אף שאין הם מאורגנים ופועלים באופן סדיר. לפני שנים התפרסם ניסיון להניע מהלך מקיף בכיוון זה עם כמה יהודים ישראלים המתנגדים לכיבוש. כיום כמעט שאיננו שומעים עוד על המהלך הזה, אף שהרעיונות שבבסיסו מועלים מדי פעם באופן אינדיבידואלי.
אין כל רע או פגם בכל זה, בתנאי שהדברים נעשים במסגרת חירות המחשבה, ושהזכות לנסח רעיונות חדשים מובטחת לכל אדם בכל משטר פלורליסטי. לאורך השנים איפשרה המדינאות הפלסטינית פלורליזם ורעיונות חדשים מכל קצווי הקשת – מהימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני.
העניין המוזר הוא שהצעות אלה נשמעות גם מפיהם של פקידי ממשל בכירים. מן הראוי היה שיעלו אותן במסגרת הגופים והמוסדות שמינו אותם. אין זה מתאים שעניין כה חשוב וקריטי יוצג רק כהגות, כמחשבה בקול רם או כהצעת נגד לישראל, מין "ג'וקר" פלסטיני שכזה. יש להקדיש לעניין זה דיון מעמיק שבו ישתתפו המוסדות הרלוונטיים. קודם לכן, יש להציג תשובות משכנעות לכל השאלות העולות מרעיון המדינה האחת.
חשוב לציין שאף לא אחד מגופי ההנהגה של אש"ף דן בחלופת המדינה האחת. המועצה הלאומית, המועצה המרכזית והוועד הפועל – אף אחד מהם לא דן בנושא או פרסם עמדה לגביו. אפילו הפלגים השונים לא עשו זאת, בין שהם שותפים לגופי אש"ף ובין שאינם. מושבה ה־23 של המועצה המרכזית שהתכנס לא מזמן (אפריל-מאי 2018), חזר והדגיש את מחויבותה של המועצה לעקרונות הקבועים בעמדה הלאומית. אחד העקרונות האלה הוא הקמתה של מדינה פלסטינית שבירתה אל־קודס בגבולות יוני 1967. יש לזכור שרעיון המדינה האחת כבר עמד על הפרק באופן פומבי בזמן התכנסות המועצה, וגם הסכנה שבהתנחלות והרס הסיכויים להקמת מדינה עצמאית כבר היו ברורים כשמש.
הבעיה העיקרית בהצעת המדינה האחת היא ההכרה מראש בכישלונה של תוכנית הכיבוש וההתנחלות הקולוניאלית – זאת בטרם התגשם הכישלון הזה. הפלסטינים גם עדיין לא גייסו את כל הנשק, האמצעים והכוחות הפוטנציאליים שלהם. הם לא עשו שימוש בכל הכוחות שניתן להפעיל במסגרת של אחדות לאומית ואימוץ אסטרטגיה משותפת. ההצעה הזאת באה על רקע של חלופות הסותרות זו את זו, שכן לכל פלג תוכנית ואסטרטגיה משלו. כל פלג מציע בנפרד דרכי התנגדות מסוגים שונים וכן מאמצים דיפלומטיים, מדיניים, וחוקיים – כל זאת ללא שום אינטגרציה ותיאום עם הפלגים האחרים.
בעיה נוספת נעוצה בגורל מעמדה המשפטי והמדיני של מדינת פלסטין, זו שהאו"ם הכיר בה כחברה שלא מן המניין, ושהכירו בה כ־140 מדינות. מה גורלן של החלטות האו"ם המדגישות את הזכות להקים מדינה פלסטינית? האם נוותר על כל ההחלטות האלה, שהיו ונותרו נשק מדיני, חוקי ומוסרי בידיהם של הפלסטינים, רק כדי שניפול לתוך ואקום?
אם כן, מה דורש פתרון המדינה האחת? מה צריכים הפלגים, האיגודים העממיים והמוסדות המדיניים לגזור מהחלופה הזאת לגבי פעילותן היום־יומית? האם פתרון המדינה האחת הוא רעיון מבריק שעלה במוחו של פקיד כלשהו, וביכולתו להביך את ישראל, בעוד שהכוחות והגופים העממיים ימשיכו לפעול כאילו לא חל כל שינוי?
האם פתרון המדינה האחת פירושו השלמה עם קיומו של מפעל ההתנחלות ועם תוכניתו הזוחלת לסיפוח ולייהוד ירושלים? מה התועלת שתצמח מהתנגדות לתוכנית הזאת כל עוד נגזר עלינו ועל ההתנחלויות גורל אחד במסגרת העתידית של המדינה האחת?
ברור שהשיח על אודות המדינה האחת לא יוביל באופן אוטומטי למדינה של זכויות ושל חובות שוות לכולם או למדינת כל אזרחיה ללא הבדל דת וזהות לאומית ואתנית. באופן מעשי, הוא יוביל למדינה של אפליה גזעית (אפרטהייד), כיוון שמדינת ישראל רואה בעם הפלסטיני בעיה דמוגרפית וביטחונית, ולא עם שכן או שותף שווה מעמד לתהליך שלום. התעלמותו של ראש ממשלת ישראל נפתלי בנט מהפלסטינים בנאומו האחרון היא ביטוי של התפיסה הזאת. את התפיסה הזאת השריש עוד קודם חוק הלאום הגזעני, שהגביל את הזכות להגדרה עצמית ב"שטח ישראל" לעם היהודי בלבד. מי שעוקב אחר ההצעות הישראליות בשנים האחרונות, בין שהעלו אותן פוליטיקאים או מוסדות מחקר, הבחין באסופה של חלופות ופתרונות מוצעים המחריפים את האפליה הגזעית ואת היעדר השוויון. מדובר ברעיונות כדוגמת "מדינה אחת עם שני משטרים" או "מדינה בעזה השולטת בתושבי הגדה".
חלופת המדינה האחת אינה מונחת על שולחנה של הקהילה הבין־לאומית. ישראל לא תסכים לרעיון זה מיוזמתה בטרם יוכשל ויובס הפרויקט ההיסטורי שלה. משום כך, הצעת המדינה האחת כחלופה למדינה פלסטינית עצמאית וריבונית שבירתה אל־קודס, אינה אלא הליכה לעבר הלא־נודע.
ניהאד אבו ע'וש הוא עיתונאי פלסטיני. המאמר המלא פורסם באתר העיתון אל־קודס ב־3 באוקטובר 2021. תרגם מערבית: עמיר טאובר.
