במבט ראשון, אפשר לומר שדיון ב"פתרונות" מדיניים אפשריים ל"סכסוך" בין הישראלים לפלסטינים נראה כעת רחוק מן המציאות, אולי יותר מאשר בכל זמן אחר. אחרי שנים של שחיקת הלגיטימציה לפתרונות מדיניים בשני הצדדים, נדמה שאירועי השנה וחצי האחרונות חיסלו את האפשרות של שני הצדדים ליצור אמון הדדי או לסמוך זה על זה במסגרת של הסדר מדיני.
למרות זאת, דווקא כעת, בחר המכון ללימודים פלסטיניים, ארגון ותיק המזוהה עם אש"ף, שבסיסו בביירות, להוציא לאור קובץ ראיונות עם אנשי אש"ף משנת 1982, העוסק ברעיון של הקמת מדינה אחת דמוקרטית בין הירדן לים.
אניס מוחסן, בכתבה באתר המכון, מצטט את דבריו של האקדמאי הפלסטיני כמיל מנסור על כריכת הספר, שלפיהם מטרת ההוצאה של הספר כעת היא בעיקר היסטורית – לשפוך אור על תקופה חשובה במחשבה הפוליטית הפלסטינית. ג'אבר סלימאן, בהקדמה לספר, מסביר באופן דומה שהוצאת הספר כעת נועדה להראות את ההתפתחות ההיסטורית של המחשבה הפוליטית של אש"ף.
הספר מכיל 19 ראיונות שערך מוחמד אל־חלאג' עם אנשי הנהגת אש"ף, אנשי ארגוני שחרור לאומי פלסטיניים וכן עם עיתונאים ואקדמאים שהיו מעורבים בתנועה הלאומית הפלסטינית. הראיונות נערכו במרס-אפריל 1982, ונותרו בארכיונו של אל־חלאג', שנפטר מאז, עד שהמכון ללימודים פלסטיניים פרסם אותם בעקבות יוזמתו של בנו אבראהים.
מוחמד אבו מיזר, מוותיקי תנועת הפתח, טען שרעיון המדינה האחת כרוך היסטורית ברגע שבו נקשר המאבק בפלסטין בתנועות מאבק אנטי־קולוניאליות בין־לאומיות
איפה נולד חזון המדינה האחת
הקובץ מחלק את הראיונות לחמישה תתי־פרקים. הראשון עוסק בשורשיו של רעיון המדינה האחת. בעניין זה ניטשת מחלוקת בין המרואיינים.
מוחמד אבו מיזר, מוותיקי תנועת הפתח, טען בריאיון עימו שרעיון המדינה האחת כרוך היסטורית ברגע שבו נקשר המאבק בפלסטין בתנועות מאבק אנטי־קולוניאליות בין־לאומיות. אבו מיזר אף סיפר שהוא יזם שליחה של נציגים מארגון פתח לפגישות של אנשי שמאל צרפתים בשנת 1968. הוא עצמו שיתף פעולה עם דמויות בולטות בתנועת המהפכה האלג'ירית ועם אנשים מיליטנטים ערבים לטובת פרסומו של מניפסט שלמעשה שימש כתוכנית הפוליטית של פתח וכלל בתוכו את עקרון המדינה הדמוקרטית האחת.
בניגוד אליו, עו"ד סלאח א־דבאג טוען שההיסטוריון והוגה הדעות הפלסטיני עבד אל־ווהאב אל־כיאלי הוא הראשון שהציע את רעיון המדינה האחת במגזין Free Palestine, שיצא באותה עת בלונדון. דבאג גם הדגיש שזהו גם הפתרון היחיד האפשרי. בלאל אל־חסן, חבר פתח לשעבר, מייחס את רעיון המדינה האחת לעבד אל־ווהאב, ולטענתו אל־ווהאב הוא שהציע אותו רשמית בפגישת הכנה של אש"ף לקראת פגישת המדינות הבלתי־מזדהות בבלגרד.
במקביל לכך, גם החזית הדמוקרטית הציעה את הרעיון במהלך ישיבה של המועצה הלאומית הפלסטינית ב־1969. ההצעה של החזית הדמוקרטית גם פירטה שליהודים יהיו זכויות שוות במדינה שכזו, אך הפרוטוקול של הישיבה אינו מתעד את הדיון בחלק זה של ההצעה.
בריאיון נוסף המופיע בספר, סח'ר חבש טוען שפתח מעולם לא אימצה רשמית את רעיון המדינה האחת. לטענתו, נביל שעת', חבר נוסף בפתח ומקורב ליאסר ערפאת, קידם את הרעיון ביוזמתו האישית בפמפלט שפרסם תחת הכותרת "לקראת מדינה אחת".
היחס לאמנה הלאומית של פתח
שאלה נוספת שהמרואיינים עסקו בה היא מידת ההתאמה בין רעיון המדינה האחת לבין האמנה הלאומית של אש"ף. לפי ההוגה מוניר שפיק, אין סתירה בין פתרון המדינה האחת לבין האמנה הלאומית של אש"ף. כך גם סבורים המרואיינים דאוד תלחמי וסמיר גושה. לטענת האחרון, האמנה הלאומית מכוונת בעיקר כנגד הציונות, ועל כן אין סתירה בינה לבין המדינה האחת.
איבראהים אבו לוע'וד מצידו סבור כי יש לשנות ולהתאים את האמנה הלאומית במידת הצורך – שכן זהו מסמך היפה לשעתו ואין לו ערך נצחי. לפי אבו לוע'וד, זה גם מה שאירע בפועל – רעיון המדינה האחת למעשה נכתב בדיעבד אל תוך האמנה באמצעות החלטות ודברי הסבר מאוחרים יותר.
הספר עוסק גם בשאלת טיבה של המדינה האחת שעשויה לקום בשטח שבין הנהר לים, ובפרט בשאלת היחס ליהודים המתגוררים במרחב זה. ניכר כי שאלה זו הייתה שנויה במחלוקת בין גורמים שונים בתוך התנועה הלאומית הפלסטינית. כך למשל, על פי מוניר שפיק, היו ארגונים שראו סתירה בין רעיון המדינה האחת לבין המחויבות לזהותה הערבית של פלסטין.
המרואיינים בספר מציעים מספר דרכים ליישב את העניין. ג'מיל הילאל למשל טען שיש לכבד את הזכויות הלאומיות הן של היהודים והן של הפלסטינים בתוך המסגרת של מדינה אחת ודמוקרטית. בסאם אבו שריף מצידו הדגיש את טיבו המעמדי של המאבק, וטען שלרעיון המדינה האחת צריך להיות דווקא תוכן סוציאליסטי.
על פי יוסף סאיג, מה שדרוש הוא מדינת כל אזרחיה. סאיג דחה את הרעיון של "אופי ערבי" לפלסטין. לדעתו, מדובר ברעיון קרתני ששולל את הישגי הציוויליזציה
לפי אבו שריף, מדינה זו צריכה להתנהל על פי תכנון מרכזי שיטיב עם הרוב, ואין בה מקום לבורגנות היהודית או הפלסטינית. לפי סח'ר חבש, הקו עובר במקום אחר, לאומי יותר – חבש ערך הבחנה בין יהודים שהגיעו לפלסטין כדי לפתור "בעיה יהודית שממנה סבלו", לבין "יהודים ציונים" של ממש שקשרו את עצמם לאימפריאליזם. רק לראשונים מבחינתו ישנו מקום במדינה האחת.
דאוד א־תלחמי מצידו הדגיש שהמדינה האחת היא "פתרון מהפכני, לא לאומני-שוביניסטי, כלומר מטרתו איננה גירוש היהודים… או להתייחס אליהם כמיעוט או כעדה דתית בלבד".
גם על פי יוסף סאיג, מה שדרוש הוא מדינת כל אזרחיה. סאיג דחה את הרעיון של "אופי ערבי" לפלסטין. לדעתו, מדובר ברעיון קרתני ששולל את הישגי הציוויליזציה. הוא גם טען שבמדינה שכזו ניתן יהיה להתייחס ליהודים כקבוצה לאומית שתינתן לה זכות להיבדלות תרבותית מסוימת מסביבתם.
לעומת זאת, אליאס שופאני קרא להקים חברה סוציאליסטית שבה אין חשיבות להבחנות דתיות, אך הכיר בכך שיש ליהודים בפלסטין "ייחודיות כמיעוט לשוני ודתי". איבראהים אבו לוע'וד הדגיש שאסור שתהיה למדינה שכזו כל זהות שעשויה לגרום לאפליה בין קבוצות שונות. במדינה שכזו, לפיו, חיוני שהיהודים יהיו אזרחים ככל האזרחים האחרים. כמיל מנסור המשיך באותו קו, וטען שהמדינה האחת תהיה פתרון צודק רק אם תאפשר ליהודים ולערבים השתתפות פוליטית ללא הבחנה דתית, גזעית או אתנית.
הדרך להגשמת הרעיון
אולם כיצד באמת ניתן להגיע לפתרון כזה, שנראה רחוק מאוד מהמציאות של ימינו?
רבים מן הראיונות בספר עסקו בשאלה – האם המדינה האחת היא אכן פתרון או רק סיסמה? מוניר שפיק דווקא סבור כי הסיבה האמיתית להיעלמותו של רעיון המדינה האחת איננה חולשתו העקרונית, אלא דווקא החלפתו ברעיון של "רשות לאומית", שביקש להעניק מענה לקשרים הבין־לאומיים ההולכים ומתרבים של אש"ף. לפי סח'ר חבש, העניין דווקא קשור לכך שרעיון המדינה האחת הוצע בתקופה שבה היה המאבק הפלסטיני במצב של חולשה.
מצידו, יאסר עבד רבו סבור שהרעיון לא פותח מספיק מעולם במידה שעשויה לאפשר את הצגתו בפני דעת הקהל. לכן הוא נותר בעיקר בגדר סיסמה עמומה, ולא התפתח לתוכנית של ממש.
ישנו ערך רב לשיבה לרעיונות הללו, לא רק מסיבות היסטוריות, אלא מפני שאופציות אלו עדיין שרירות וקיימות – גם אם בצורות אחרות
היו בין המרואיינים גם מי שראו את המדינה האחת כמטרה סופית שאליה הם שואפים להגיע במסגרת תוכנית בת כמה שלבים. כך, ג'מיל הילאל טען שיש להקים קודם כול מדינה פלסטינית, ולאחר מכן יש להיאבק לטובת חיסול הציונות – מאבק שמטרתו תהיה לדעתו הקמת מדינה אחת דמוקרטית שבה לא תהיה כל אפליה בין דתות, לאומים וקבוצות אתניות.
גם בסאם אבו שריף העלה טענה דומה. לדעתו מאזן הכוחות בזמן עריכת הריאיון, היינו 1982, כופה את פתרון שתי המדינות, בעוד המטרה הסופית של מדינה אחת דורשת בסופו של דבר שינוי של מאזן הכוחות, דבר שנמצא ככל הנראה בעתיד הרחוק.
מוחסן מסכם ואומר שלדעתו הערך של פרסום הראיונות כעת, לאחר שנה וחצי של מלחמה בעזה, וכשמציאות של מדינה אחת בין הירדן לים נראית רחוקה מתמיד, הוא כפול:
מצד אחד, ערכו ההיסטורי רב משום שהוא מראה את הדינמיות ואת העומק של המחשבה הפוליטית הפלסטינית – שלא נותרה בגבולות הצרים של המעשי והפרקטי ודנה גם ברעיונות שלא יושמו בפועל. אך יותר מכך, לדעתו, ישנו ערך רב לשיבה לרעיונות הללו, לא רק מסיבות היסטוריות, אלא מפני שאופציות אלו עדיין שרירות וקיימות, גם אם בצורות אחרות. אפשר להוסיף שהשיבה לדיונים אלו מאפשרת, הן לישראלים והן לפלסטינים, להרחיב את דמיונם הפוליטי, ואולי אף לערוך דיון רציני באופציות שבדרך כלל מודרות מן השיח השולט.
