"ההיסטוריה שלנו, והמסמכים המתעדים אותה, הם רכוש שלנו, של בני עמנו ושל הדורות הבאים, וזו זכותם לדעת איך קרו האירועים שהתרחשו – ולדעת זאת מפינו אנו, דרך המסמכים שלנו – ולא מפיהם ודרך מסמכיהם של אחרים".
טענה זו עומדת בבסיס מאמר שפורסם לאחרונה באתר אל־ג'זירה, פרי עטו של מחמד אל־מנשאווי, חוקר מומחה לארצות הברית שעבד במכוני מחקר בוושינגטון ופובליציסט ערבי שמרבה לכתוב בכלי תקשורת ובכתבי עת אמריקאיים. אל־מנשאווי עומד על הצורך המשמעותי לפתוח ארכיונים ולהנגיש מסמכים לאומיים ומדיניים במדינות ערב, בדיוק כמו שנהוג במדינות רבות ובארצות הברית במיוחד. מסמכים אלה הם הרי נכסים לאומיים האוצרים בתוכם מידע חשוב שזכותו של הציבור להיחשף אליו בחלוף הזמן.
אל־מנשאווי מפרסם את טורו לאחר שעיין במסמכים של מחלקת המדינה של ארה"ב שחשיפתם הותרה לאחר מעל 40 שנה שבמהלכן הם נחשבו לסודיים. בין המסמכים הללו נכללו מברקים, התכתבויות, פרוטוקלים מישיבות ושאר מסמכים רשמיים מסוף שנות השבעים של המאה הקודמת. המסמכים, מספר אל־מנשאווי, שופכים אור על יחסי וושינגטון עם שליטי מדינות ערב בתקופה זו, על הסכסוך הישראלי-ערבי, על היחסים המורכבים בין איראן לבין שכנותיה וארצות הברית, על סכסוכים פנימיים ביחסים בין מדינות ערב, על הסכמי קמפ דיוויד ועל הניסיונות למצוא פתרון לבעיה של רצועת עזה, הגדה המערבית וירושלים.
אל־מנשאווי מציין שהסרת סודיות מעל מסמכי ארכיון של מחלקת המדינה, של הבית הלבן או אפילו של ה־CIA וחשיפתם לציבור הם הליך שגרתי הקבוע בחוק שקורה על בסיס קבוע במוסדות השלטון האמריקניים. המסמכים החדשים מצטרפים אחר כבוד לאלפי מסמכים ארכיוניים היסטוריים שכבר הוסרה מעליהם הסודיות בעבר, ושאליהם יצטרפו מסמכים נוספים בעתיד, והם יונחו לפתחם של חוקרים, עיתונאים וכל מי שרוצה לחקור ולהכיר מקרוב את ההיסטוריה של מדינתו ולנתח את המהלכים שהובילו מנהיגיו.
עם זאת, גם במסמכים שנחשפו כעת, מספר אל־מנשאווי, ישנם קטעים שונים שעדיין נותרו מסווגים – לעיתים מדובר במספר שורות, ולעיתים בחלקים שלמים מהמסמכים. שכן החוק מחייב לפרסם מסמכים חשאיים כעבור 25 שנים, אך קובע כמה קריטריונים שלפיהם הרשויות רשאיות לשמור חלקים מסוימים מאותם מסמכים כמסווגים, ובהם: כאשר השמירה על חיי אדם עומדת על הפרק; אם נשקפת סכנה לבכירים זרים ששיתפו פעולה בסתר עם ארצות הברית; כשהחומר מכיל מידע שעלול לחשוף דרכים לאיסוף מידע מודיעיני או פעולות היערכות לקראת מבצע צבאי; שיטות ריגול או צעדים לייצור נשק להשמדה המונית; וכאשר מדובר בהפרות של חוקים והסכמים בין־לאומיים שארצות הברית ביצעה.
אף שחלק מהחומר עדיין נותר חסוי, אל־מנשאווי מציג בפני קוראיו דוגמאות למידע הרב שבכל זאת נחשף ולתובנות הפוטנציאליות שניתן להפיק ממנו. הוא מביא לדוגמה מידע מאחורי הקלעים על היחסים בין מנהיגי ערב, כמו למשל פרוטוקול מישיבה שנערכה בבית הלבן בינואר 1980, שבה סגן נשיא מצרים בזמנו (והנשיא לעתיד) חוסני מובארק ציין בפני נשיא ארה"ב באותה עת ג'ימי קרטר, שסוגיית ירושלים היא הנושא החשוב ביותר בעיני המנהיגים הערבים בהקשר הפלסטיני, ושהנשיא סאדאת צדק באומרו מספר חודשים קודם לכן שאף אחד ממנהיגי מדינות ערב אינו רוצה במדינה פלסטינית עצמאית, כי הם חוששים מהפלסטינים ומההשפעה הסובייטית שעלולה להתפשט לתוך מדינתם העצמאית. או מסמך של ה־CIA שבו נכתב שיאסר ערפאת ציין בפני ראש המודיעין המצרי בזמנו שהוא לא בוטח בסאדאת, ומעדיף לנהל משא ומתן ישיר מול וושינגטון (על רקע שיחות השלום בין מצרים לישראל). דוגמה נוספת היא הערכתו השגויה של הממשל האמריקני בשנת 1980 שמשטרו של חאפז אל־אסד עתיד ליפול לאור האתגרים הפנימיים שהציבו בפניו קבוצות סוריות שונות, ושעל ארה"ב להיערך להגנה על האינטרסים שלה לאור עתידה המעורפל של סוריה.
לאור המעבר על המסמכים המסווגים הללו מעלה אל־מנשאווי תהייה שכבר רבים העלו לפניו, ושרבים עוד כנראה יעלו אחריו – איפה הארכיונים והמסמכים של מדינות ערב? הרי בטוח ישנם מסמכים שתיעדו את ההיסטוריה של מדינות אלו, את ההחלטות שקיבלו מנהיגיהן, ושעיצבו את ההיסטוריה ואת ההווה שבו אנו חיים כיום. אל־מנשאווי מציין שאומנם קיימים גופים ממלכתיים שמתעדים את ההיסטוריה ומארכנים מסמכים שונים, אבל עבודתם פורמלית בעיקרה, והציבור, ובכלל זה ציבור החוקרים, אינו חשוף למסמכים משמעותיים באמת, וכתוצאה מכך, אין לו גישה להיסטוריה שלהם, כפי שהיא משתקפת מבעד לעיניהם, עטיהם ופיהם.
"אין לנו גישה לפרקים נרחבים מההיסטוריה הערבית שלנו, וזה לא טוב שאנחנו יכולים להיחשף לפרטים ולסודות שמאחורי נושא חשוב, כמו למשל שיחות המשא ומתן לשלום בין מצרים וישראל רק דרך מסמכים אמריקאיים או ישראליים. היכן שמורים יומניו של הנשיא סאדאת שנכתבו בכתב ידו? איפה נמצאים הפרוטוקולים והמברקים של משרד החוץ המצרי, של משרדיו בקהיר או של שגרירות מצרים בוושינגטון? היכן היומנים וההנחיות של ראש צוות המשא ומתן? ומה בדבר הנאומים, השיחות וההתכתבויות של סאדאת עם צוות המשא ומתן?"
כשהמשטרים במדינות ערב מונעים גישה למסמכים רשמיים, הם למעשה גורמים לבני עמם ולאחרים להבין את ההיסטוריה שלהם אך ורק מנקודת מבט חיצונית, ולרוב אמריקנית. ולא, אין סכנה לביטחון הלאומי בחשיפת מסמכים כאלה כעבור עשרים שנה, מסכם אל־מנשאווי. להיפך, חשיפת הציבור למסמכים שיאפשרו לו להבין את ההיסטוריה ואת הווה שלו מנקודת מבט נוספת וקרובה – דווקא עשויה להגביר את כוחן ואת חוסנן של מדינות אלה, ולא להחלישן.
